באיזו זכות ניתן לדרוש מכלי תקשורת מסחריים מידע על פעילותם? עד כמה נענים כלי התקשורת והגופים המפקחים עליהם לבקשות של גורמים חיצוניים לקבל מהם מידע? איזה מחיר עלולים לשלם כלי התקשורת אם יהיו שקופים יותר? ובאילו כלים ניתן להפוך אותם לכאלה? על שאלות אלו ואחרות ניסו להשיב ביום רביעי האחרון עיתונאים, חוקרים ומשפטנים במסגרת כנס שערכה האוניברסיטה הפתוחה בסוגיית שקיפותם של אמצעי תקשורת.

משה נגבי (צילום: "העין השביעית")

משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול-ישראל, טען כי למרות העובדה שכלי תקשורת הוא מסחרי, ועל אף שבעליו מחזיק בשלל נכסים אחרים, יש לציבור זכות לדרוש ממנו שקיפות. "בעלי כלי התקשורת הפכו להיות לא רק מתבטאים במרחב התקשורתי, אלא לצנזורים", הסביר נגבי. "התרגלנו לחשוב על כלי התקשורת במשך שנים כגופים שנושאים את הזכות לחופש ביטוי, כמתבטאים, כמי שיוצרים את שוק הרעיונות ונותנים להם במה ומספקים מידע לציבור כדי שיקבל את ההחלטות הנכונות. אבל היום המצב הוא שיותר מאשר כלי התקשורת מפרסמים ומבטאים, הם מונעים פרסום ומונעים ביטוי".

לדבריו, "צנזורה של בעלי כלי תקשורת היא הרבה יותר חמורה מצנזורה שלטונית במדינה דמוקרטית. הכוח של בעלי התקשורת מבחינה משפטית כמעט לא מוגבל". בשל היקף הצנזורה בכלי תקשורת שונים, טען, חשוב לציבור לדעת "מה מניע את הצנזורה".

אלעד מן (צילום: גדעון מרקוביץ)

עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", הציג בכנס את תולדות מאבקיו לקבלת מידע מן הרשות השנייה. בין היתר סיפר על הניסיון לקבל ממנה את הפרוטוקולים של הישיבות שבהן דנו בתוכנית ערוץ 10 "השבוע". עו"ד מן בישר לנוכחים כי בבוקר יומו של הכנס קיבל סוף-סוף את תשובת הרשות ולפיה אין לה התנגדות להעביר לו את הפרוטוקולים, כפוף להסכמת זכיינית הערוץ. "במסגרת רפורמה רגולטורית", העיר עו"ד מן, "יכול להיות שהרשות השנייה לא צריכה להיות תלויה בכספים שמגיעים אליה ממי שהיא אמורה לפקח עליהם, אלא מכספי ציבור".

בהמשך הכנס נערך רב-שיח בהנחיית אבנר הופשטיין על שקיפותם של כלי תקשורת. עורך מדור "ברנז'ה" באתר "וואלה", דוד ורטהיים, ציין כי בשנים האחרונות הלכה התקשורת והתרחקה משקיפות בכל הנוגע למתן תשובות לעיתונאים המסקרים אותה. לדבריו, אם בעבר בלט "ידיעות אחרונות" במנהגו שלא להגיב לידיעות עליו, כיום יותר ויותר כלי תקשורת מסרבים להגיב או מעדיפים להגיב באמצעות דובר.

דורון גלעזר (צילום: "העין השביעית")

דורון גלעזר, לשעבר עורך "עובדה" ו"מעריב", טען שלכלי תקשורת פרטיים הזכות לשמור לעצמם מידע מסחרי טהור, אך חובתם להגיב לשאלות על החלטות עיתונאיות. "המידע שהעיתון מפרסם והמידע שהעיתונאי מפרסם אינם נחלת העיתונאי והעיתון, אלא נחלת הציבור", אמר. לדבריו, בעקבות החולשה הכלכלית של העיתונות, החריפו הצנזורה וההטיה, אולם בעקבות השינויים הטכנולוגיים נוצרה דרישה גוברת למידע, שלה צדדים חיוביים ושליליים כאחד.

עיתונאי רשות השידור יעקב אחימאיר כפר בדרישה לשקיפות מכלי תקשורת. "האם ישיבת מערכת יכולה להתנהל תחת אור הזרקורים?", תהה. "בואו נדבר אמת, אני לא חושב שישיבת מערכת של עיתון או של רשות השידור או של גורם מסחרי בשידור יכולה להתנהל תחת אור הזרקורים". לדבריו, עיתונאים יתקשו לתפקד כשהם יודעים שכל מלה שלהם מתועדת. "אי-אפשר לנהל כלי תקשורת בצורה כזאת, אי-אפשר לנהל מדינה בצורה כזאת, של שקיפות מלאה. צריך להישען על קרקע המציאות".

יעקב אחימאיר (צילום: גדעון מרקוביץ)

גלעזר הסכים לדברי אחימאיר וטען כי "היכולת שלנו [העיתונאים] לחשוף בפני הציבור חלק גדול מהשיקולים של הבאת ידיעה זו או אחרת, לפעמים זה בלתי אפשרי. [...] מערכת השיקולים העיתונאית היא מאוד מורכבת, קשה להסביר אותה לאנשים מבחוץ, אנחנו לא צריכים להסביר אותה, אלא כאשר עולה חשד שאנחנו הוטינו על-ידי אינטרסים שאינם עיתונאיים והבאנו לציבור מידע שקרי".

בהמשך הערב הוסיף גלעזר כי "חלק גדול מהשיקולים לפרסם ידיעה או לא לפרסם נמצאים פה", וסימן לכיוון בטנו. "חלק מעבודת העיתונאי זה ליצור את התמהיל הנכון שמפיק גם את החשוב וגם את המעניין. אני אפילו לא מסוגל לנמק אותו לפעמים, אני מרגיש אותו, אני לא מסוגל לנמק. המחשבה שכל שיקול עיתונאי ניתן להסבר, אני יכול להסביר, אבל אנחנו לא נצא מזה לעולם".

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר (צילום: "העין השביעית")

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה), העלתה מחדש את השאלה מדוע בכלל יש מקום לדרוש שקיפות. "אפשר להגיד שזה מונע שחיתות", אמרה, "אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שהעניין הוא נאמנות. אני צריכה גישה למידע ציבורי כי הוא מידע שלי, הרשויות הציבוריות יצרו אותו מהכסף שלי, בשבילי הן מחזיקות בו בנאמנות, ולכן יש להן את החובה. כששואלים איזו נאמנות יש לכלי התקשורת כלפי, לא האם אני רוצה לחשוף את השחיתויות וההטיות שלהם, אלא האם יש להם חובת נאמנות כלפי – זה מעמיד את השאלה במקום אחר".

פרשת עמנואל רוזן כמשל

דוד ורטהיים (צילום: גדעון מרקוביץ)

חלק נכבד מהדיון הוקדש לפרשת עמנואל רוזן ולאופן שבו כלי התקשורת הפכו את המתרחש בין כתליהם לטריטוריה שאינה נגישה לעיתונאים מן החוץ או לרגולטורים. דוד ורטהיים טען כי הפרשה היא "דוגמה קלאסית לאסון ולשערורייה שיכולים לקרות במקום שבו אין אף אחד שיבקר את התקשורת". לדבריו, לו מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אבי וייס, היה מחויב לדווח לדירקטוריון חברת החדשות על נסיבות עזיבתו של רוזן, הפרשה היתה מתגלית מוקדם הרבה יותר.

גלעזר תהה מדוע אף חברה בתא העיתונאיות לא פירסמה את ממצאיה בכלי התקשורת שבו היא עובדת, טרם הפרסום בפייסבוק, והדגיש כי אין לעיתונאי זכות לפרסם מידע שאינו יכול לעמוד במבחן המשפטי והאתי.

"הייתי העורך הראשון במדינת ישראל שקיבל את המידע על קצב", אמר גלעזר, וסיפר כי בתקופה שערך את "כל העיר" קיבל כתב העיתון שלום ירושלמי מידע על נשיא המדינה לשעבר. "המידע לא פורסם כי המתלוננת דאז לא היתה מוכנה לחתום על תצהיר ולבוא לבית-משפט. חבל שהוא לא פורסם, משום שיכולנו למנוע מקרים אחרים, אבל לטובת עתידה של העיתונות, טוב שהוא לא פורסם".

הדס שטייף (צילום: גדעון מרקוביץ)

לעומתם, עיתונאית גלי-צה"ל הדס שטייף, אחת מחושפות פרשת רוזן, טענה כי פייסבוק הוא "כלי תקשורת לכל דבר ועניין", וכי כלי התקשורת הממוסדים סירבו לפרסם את המידע שהיה ברשותם על עמנואל רוזן מפני שפחדו מתביעות ונהגו ב"לויאליות" כלפי עמית שנחשד בעבירה. עם זאת, שטייף הודתה כי היא עצמה לא ניסתה לפרסם את הסיפור בגלי-צה"ל, ובתשובה לשאלה מדוע, השיבה "כי לא רציתי להתמודד...".

בהמשך טענה כי נשים בישראל מפחדות להצהיר כי הוטרדו מינית "בדיוק בגלל עורכים כמו" – וסימנה לכיוון גלעזר. "לכן", הוסיפה, "הדס שטייף שמה זין, ואני רוצה להוכיח פעם אחת ולתמיד שבית-המשפט הוא לא מראית הכל". שטייף חזרה על הטענה כי רוזן הוא אנס וחזרה על הקריאה אליו שיתבע אותה בגין לשון הרע.

שטייף: "לצערי יש עוד שלושה עיתונאים עם סיפורים קשים, אחד מהם אפילו הפך עיתונאית לשפחת מין. אף אחת מהנשים לא מוכנה לבוא למשטרה ולחתום על תצהירים, ולכן זה לא מפורסם"

לדברי שטייף, בדרך כלל היא עוסקת באיסוף מידע ודיווח על חקירות משטרה, ולא בהאשמות כלפי עיתונאים אחרים. "זו פעם ראשונה ב-25 שנה שעמדתי על דוכן וצעקתי כתרנגולת", אמרה, והסבירה כי ההבדל בין מקרה רוזן למקרים אחרים טמון במספר העדויות שאליהן נחשפה. "לצערי יש עוד שלושה עיתונאים עם סיפורים קשים", הוסיפה, "אחד מהם אפילו הפך עיתונאית לשפחת מין. אף אחת מהנשים לא מוכנה לבוא למשטרה ולחתום על תצהירים, ולכן זה לא מפורסם".

בהמשך הערב הדגישה שוורץ-אלטשולר כי בקשות ועתירות לפי חוק חופש המידע אינן האמצעי היחיד להגברת השקיפות, ומנתה כמה אפשרויות אחרות, כולל כאלו שבהן היה ניתן לעשות שימוש במקרה של רוזן.

"קיימים היום כלים לדרוש שקיפות בצורה אחרת", אמרה. "יש לנו תחושה שלתקשורת צריך להיות מעמד ייחודי במערך המשפטי שלנו. אבל התקשורת מוכרת מוצרי מידע בדיוק כמו שאחרים מוכרים מוצרים אחרים", ועל כן, טענה, ניתן לטפל בה כפי שמטפלים בחברות מסחריות אחרות. אל מול תופעת הפרסום הסמוי הציעה לפעול באמצעות חוק הגנת הצרכן, שאוסר על הטעיה. דוגמה נוספת שציינה היא התביעה הייצוגית שהוגשה נגד תחנת הרדיו קול-ברמה, בגין סירובה להעלות נשים לשידור. 

לדבריה, במקרה של רוזן אפשר היה למשל להגיש תביעות אזרחיות לפיצוי מכוח חוק הטרדה מינית נגד מנהלי ערוץ 2 וכל מי שידע ושתק. "יש לכם מכשיר שהוא לא של שקיפות, אלא של הרתעה", הסבירה שוורץ-אלטשולר. "צריך פשוט להשתמש במכשירים שלא העלינו על דעתנו להשתמש בהם בעבר. אלה דרכים חדשות להתמודד עם עולם שמשתנה. הם יכולים לתת לנו מנוף כדי לייצר יותר הרתעה".