מצרים אונליין

מורסי יתפטר או לא יתפטר? הצבא יתערב או יישב בצד? ומה יעשו המפגינים? אתרי החדשות בארץ ובעולם עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות במצרים, ועיתוני הבוקר מתיישנים עוד לפני שהם נוחתים על מפתני הבתים והקיוסקים. גם טורי הפרשנויות וההתייחסות מרחיבת הדעת כבר מזמן אינם אקסקלוסיביים לתעשיית עיתונות הדפוס. הרשת מוצפת בניתוחים ופרשנויות (בוודאי עבור קוראי האנגלית או הערבית), ולמעשה מציעה לקוראי העיתונים אותן פרשנויות שיוכלו לקרוא בעיתון רק שעות אחר-כך. אלה הם פני הדברים ב"הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" (ככל שזה האחרון מספק הרחבות כלשהן למידע הגולמי).

"ידיעות אחרונות" הוא היחיד שתכניו אינם מוצעים לקריאה ברשת. אז למי שהחמיץ: סמדר פרי קובעת כי "מורסי החליט שלא לוותר", ומנגד מוסרת כי "כלל לא בטוח שהוא יחזיק מעמד עד הערב", וזה כבר בפסקה הראשונה. גם שערי העיתונים האחרים מכילים ניגודים וסתירות שהכורח בדיווח על מציאות בהתהוות מחייב – או כך לפחות נהוג לחשוב בעולם העיתונות.

נשיא המדינה שמעון פרס, אתמול בגן חיות בירושלים (צילום: מרים אלסטר)

"הבטתי בפני הצעירים וראיתי את הפנים של הילדים שלי ושל חבריהם. אלה לא היו פניו של האויב. חשבתי שאני מגיע למדינת צבא, אבל במקום זאת גיליתי דמוקרטיה", אומר הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף ל"ידיעות אחרונות" לקראת הגעתו לפסטיבל ירושלים, כשהוא נזכר בביקור שערך בישראל.

האזרח ק.מלכה

"גרוניס רמז: חלק מהכספים שקיבל אולמרט לא היו לצרכים פוליטיים", נכתב בכותרת ידיעה של רויטל חובל על שער "הארץ". בכותרת הידיעה עצמה הרמז מפורש יותר: "גרוניס רמז: אולמרט לקח מטלנסקי גם כסף לכיסו". נשיא בית-המשפט העליון, אשר גרוניס, ששמע אתמול את ערעור המדינה על זיכוי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מכמה מההאשמות בסעיפי שחיתות שונים, "ביקש מהצדדים למקד את טענותיהם בפרשת טלנסקי ולא בפרשת ראשונטורס".

"טלנסקי יכריע" היא כותרת טור הפרשנות של גידי וייץ, אחד מאחרוני העיתונאים החוקרים בישראל ומי שהיה שותף להבאתו של אולמרט לדין. לפי וייץ, בית-המשפט יידרש לשאלה אם דמות פוליטית בכירה יכולה לקבל לידיה מיליוני שקלים, לפחות חלקם במזומן, ולאגור אותם בכספת פרטית של עורך-דין מקורב. בית-המשפט המחוזי ענה, כזכור, על השאלות הנ"ל בחיוב מעורר השתאות. ב"מעריב" כותב ברוך קרא דברים דומים ונוזף בגרוניס על החיפזון שנקט בשמיעת הערעור. קרא גם מסב את תשומת הלב למשמעות הגדולה של שתיקתה של שולה זקן, שהורשעה אך לא דיברה על הבוס.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בבית-המשפט העליון, אתמול (צילום: יונתן סינדל)

ב"ידיעות אחרונות" דוחקים את סיקור המשפט לעמ' 12, ללא הפניה מהשער ותחת הכותרת "הקרב על הזיכוי" – ולא חלילה על ההרשעה. כותרת המשנה מוסרת כי נציגי הפרקליטות "התכתשו" עם עורכי-דינו של אולמרט (מנוולים! הניחו לאיש היקר), אבל פרס הסיקור המוטה מגיע בכל זאת ל"ישראל היום", שזוכה בו בשל עילגות מובנית וחוסר יכולת מדהים להבחין בהתבזות עצמית. הדיווח עצמו – כמו ב"ידיעות" – קורקטי למדי, אולם בעיתון מנצלים את המשפט החשוב הזה לקרב האישי נגד "ידיעות", ובאופן אבסורדי למדי: "ישראל היום" מפרסם הפניה על שער העיתון למכתב מקורא(!), השואל "למה 'ידיעות' לא הזכיר אתמול את משפט אולמרט".

המכתב עצמו כתוב בנוסח הווידויים שהכתיבו חוקרי הקג"ב למעוניהם: ק.מלכה מגני-תקווה היה קורא "ידיעות אחרונות", וכעת התפכח והוא מאמין באמונה שלמה בצדקת דרכו של "ישראל היום" ושל כותבי הטורים שלו, שאותם הוא מונה בשמם אחד-אחד, תוך שהוא מאמץ גם את הטרמינולוגיה שכמה מהם ניסו לטבוע. המכתב מופיע תחת הלוגו של המדור היומי "אימפריית הרשע של נוני מוזס" (עמוס רגב, העורך הראשי, הוא חובב מדע בדיוני ידוע, עובדה שאינה מפחיתה כהוא זה מהגיחוך שההגזמה המילולית הזו מעוררת), ומעורר את הרושם כאילו ל"ישראל היום" אזלה התחמושת אף שהמדור מופיע זה ימים אחדים בלבד.

המדור היומי "אימפריית הרשע של נוני מוזס" ב"ישראל היום"

ברשת עוסקים בשאלה אם האזרח ק.מלכה אכן קיים או שמא המצאה היה. אחד העורכים הבכירים בחינמון, גונן גינת, התוודה פעם בזיוף מתמשך של מדור ההורוסקופ ב"מעריב" עת עבד שם. האם כעת מזייפים ב"ישראל היום" את מדור המכתבים למערכת? זו שאלה שאין לי עליה, כרגע, תשובה, אולם היא אינה צריכה להסיח את הדעת ממה שברור כבר עכשיו: כשב"ישראל היום", עיתון הנהנה ממימון עתק של אחד האנשים העשירים בעולם, מחליטים להעמיד בראש סדר היום טיפול בסוגיה מסוימת – התוצאה היא לא סדרת תחקירים מושקעים שיראו לקוראים את מאחורי הקלעים של "ידיעות אחרונות", אלא פרסום מובלט של מכתב למערכת.

בעיתוני הכלכלה

שאול אמסטרדמסקי ממשיך להיות הנציג הבולט (ובעצם אולי היחיד) בעיתונות העברית של הטרנד העיתונאי הבינלאומי, עיתונות נתונים, תוך שהוא משלב אותה באופן טבעי עם מאבק בחוסר השקיפות של גופי הממשל בישראל. והיום: תקציב החינוך, שני בגודלו בעוגת התקציב הממשלתי רק לתקציב הביטחון. "איך מחלק משרד החינוך 44 מיליארד שקל בשנה?", שואלת הכותרת. עוד ב"כלכליסט": "הביקוש לדירות ממשיך לעלות בעוד שהמלאי הולך ואוזל", מוסרת כותרת כתבה של עינת פז-פרנקל. חן פונדק מדווחת כי ח"כ גילה גמליאל הודרה מתת-ועדה שתכין את חוק התחרותיות בשוק המזון משום שמתחה ביקורת על מדיניות שר האוצר יאיר לפיד.

כותרת "גלובס על הבוקר": "האדריכלים של הרכבת הקלה יקבלו 560 מיליון שקל", במקום 165 מיליון בהצעה המקורית. כותרת "דה-מרקר": "שני נמלים פרטיים יוקמו במקביל – בחיפה וגם באשדוד". כמה יקבלו האדריכלים?

כל העיתונים מדווחים על פרישתו של הממונה על הביטוח במשרד האוצר, עודד שריג, על רקע חילוקי דעות עם המנכ"לית יעל אנדורן (או על רקע הכחשה שלהם). שריג, אם לסכם את הפרשנים, היה טוב – אבל לא מצוין.

הכר את הרב

"וינשטיין: הרב אליהו לא ראוי", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "היועמ"ש יזמין את הרב של צפת לשימוע אם יתמודד לרבנות הראשית", מוסרת כותרת המשנה.

"פסיקות הלכתיות נגד נשים, שופטים וגויים. דעותיו הקיצוניות של הרב אברהם יוסף, בנו של הרב עובדיה, לא מונעות ממנו להיות המועמד המוביל של ש"ס לתפקיד הראשון-לציון", נכתב בכותרת "המגזין", מוסף "מעריב". "בתקשורת החרדית מצויר העימות כמאבק בין המורשת לכשרות", כותב ארי גלהר בפסקה החותמת את הכתבה, ומיד לאחריה את המשפט הלא-ברור הבא: "מצד אחד יצחק יוסף, המייצג את המורשת ואת האסכולה שלפיה היהודי הוא תמיד חכם שספריו נחשבים לאבן מרכזית בכל בית חרדי" (לפני כן כותב גלהר כי בציבור החרדי יש "סלידה מסוימת" מאברהם יוסף, "כי נימוסיו לוקים בחסר").

ובקיצור – לפי גלהר, במשפחת הרבנים יוסף מתנהלת כעת מלחמת ירושה שמצד אחד שלה ניצב מועמד עם מעמד תורני וסגולות רוחניות, ומן הצד האחר שלה עסקנים המנצלים את ההילה הרבנית של המשפחה לביזנס בדמות מפעל להנפקת תעודות כשרות. יש שיצביעו על חלקו השני של התיאור ויטענו שהניתוח לוקה בפסימיות ציניקנית, אחרים יתמקדו בחלקו הראשון ויטענו כי הוא דווקא לוקה בנאיביות.

הצצה ל"ספרים"

"'חמישה חלומות' הוא לא בדיוק רומן, אלא אולי תסריט או מחזה שעובד לרומן אבל יועד לבמה", כותב עמרי הרצוג בביקורת על ספרו של עוזי וייל, הפותחת את מוסף "ספרים" של "הארץ". "שם הוא היה צריך להיות. שם אולי הוא היה יכול להיות בעל משמעות; שם המלים, הפתוס והשתיקות הרועמות היו יכולים לעבוד טוב יותר. הרומן מביים את הדמויות ואת הקורא (עכשיו תעצור. תסתכל במבט מהורהר אל הנצח. תקמט את המצח. אל תפסע קדימה. תישאר כך כמה שניות. ועכשיו מותר להמשיך). אבל הוא עושה זאת באופן מפורש מדי, כהוראות של במאי לשחקנים. ספרות אינה יכולה לעשות את זה בגלוי מבלי להיות מכנית ויומרנית, כי הקורא אינו שחקן על במה. הוא צופה בשחקנים על במה, כלומר בדמויות על הנייר, והוא יכול לצאת בהפסקה, להתרגש פתאום בלי סיבה, לדמיין עצמו על הבמה וגם לרשרש בסוכריות חמוצות כרצונו: על כך הוא מחליט בעצמו. אי-אפשר לפקוד עליו למלא תפקיד נתון מראש.

"'חמישה חלומות' הכעיס אותי ואיכזב אותי, משום שהוא כמעט לא חושף את היכולות של וייל. הוא מוכרע על-ידי אשליה, חשיבות עצמית ויומרה", כותב הרצוג. מומלץ לקרוא את הביקורת כולה, המאירה באור חוזר את תקרית הרשת המתוקשרת של וייל.

עוד כדאי לקרוא במוסף את ביקורתו המלומדת של שלמה נקדימון, העוסק בשאלה מי רצח את לורה פאלמר, כלומר את חיים ארלוזורוב, ומצליח לא לענות עליה כמו כל העוסקים בכך, אולם שלא כמו רובם – להחכים את הקורא ולהאיר לו זוויות משונות בסיפור הטרגי. גם הביקורת של דוד הדר על ספרו של קורמאק מקארתי, "קו-אורך דם – או אדום של ערב במערב", מצליחה ללכוד היטב את האפלה הצוננת והמרתיעה של הסופר האמריקאי.

אסון

העיתונים עוסקים גם היום באסון הילד-הנשכח-במכונית התורן. מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מקדיש את כתבת השער שלו לתופעה ואת המדור הפותח ("השאלה היומית") לאב ששיחת טלפון הסיחה שלשום את דעתו מהתינוקת שבמושב האחורי, שנשארה באוטו הנעול ומתה. כתבי העיתון עוסקים בשאלה "האם זה יכול לקרות לכל אחד", ועונים עליה בחיוב.  גיא מרוז מציג עמדה הפוכה במדור הדעות של "מעריב", או אולי לא, ובכל מקרה בוחר להטיל את האחריות למניעת מקרים כגון דא על הגננות, שיתקשרו במקרה שפעוט לא מגיע לגן בזמן. אחד מהכותבים הקבועים למדור המכתבים למערכת של "ידיעות" מציע פתרון אפקטיבי הרבה יותר: ההורה ישאיר את הטלפון הנייד בכיסא התינוק. "את הסלולרי הוא בוודאי לא ישכח", כותב אודי בוך, חיפה.

בפקודה

"אתם חושבים שאתם שונאים אנשובי, אבל אתם לא" (כותרת, "ידיעות אחרונות").

ידיעת בורסה

"מניית בזק השלימה זינוק של 33% מתחילת השנה" ("דה-מרקר").

ענייני תקשורת

"גלובס על הבוקר" חזר להיות מצורף ל"מעריב", העיתון שסיגל לעצמו מסורת של התייחסות לקוראיו כאל לקוחות שבויים. על התהפוכות שמאחורי הדפים ב"מעריב" ניתן היום לקרוא, ברמזים, גם במדור הספורט. בחירותיו של המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", שלמה בן-צבי, בצומת הדרכים הנוכחי, ישפיעו באופן ישיר גם על "מקור ראשון", העיתון הנוסף שהוא המו"ל והעורך שלו. ב"מקור ראשון" לא ניתן למצוא רמזים מתריסים, אלא אם מתעקשים להתייחס כך לשתי הכותרות על השער, "פועלים ביושר" ו"צלילים צורמים" הסמוכות.

ויש גם רגעי נחת: "פרס לעיתונאי 'מעריב' צביקה קליין", מבשרת ידיעת כיתוב תמונה בעמ' 20 של "מעריב". קליין, שהוא דווקא עיתונאי "מקור ראשון" (הנהנה, או סובל, מסינדיקציה כמו שאר עיתונאי תאגיד העיתונות של בן-צבי), זכה בפרס על "מצוינות בסקירת התפוצות" מארגון בני-ברית. יחד איתו זכה באות "מפעל חיים" עורך "הארץ" לשעבר וב"ג'רוזלם פוסט" כיום, דוד לנדאו.

"אני לא ערוץ תעמולה. אני לא מקבל שקל מהממשלה הישראלית", אומר פרנק מלול ללי-אור אברבך בראיון ב"גלובס" לקראת עלייתו לאוויר של ערוץ חדשות בינלאומי, i24news, שמלול הוא מנכ"לו ואחד מבעליו. המממן של הערוץ, בעלי הוט פטריק דרהי, מוגדר באופן תמוה, שהמראיין אינו מקשה עליו, כ"תורם". הציטוט הנ"ל מופיע בכותרת. בראיון עצמו מסביר מלול כי הערוץ יהיה בעל אוריינטציה פרו-ישראלית.

עוד מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס" כי "ישראל היום" "במגעים" בנוגע להדפסת העיתון בבית-הדפוס ששימש את "מעריב", וכי את הדו"ח של חברת מקינזי לבחינת מצבו של "מעריב" הזמין חמו של בן-צבי, קונרד מוריס, ה"תורם" העיקרי להרפתקאותיו העיתונאיות. לא נכתב בידיעה אם הדבר הוא בבחינת הצבעת אי-אמון של החותן העשיר בחתן אוהב העיתונות. בידיעה אחרת בעיתון מדווח אברבך כי חבר הוועד המנהל של רשות השידור עלול להידרש לפרוש מתפקידו בשל ריצתו לתפקיד ראש עיריית חיפה.

הידיעה המרכזית במדור החוץ ההיתולי שבמוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לזמרת ריהאנה, ש"מוצאת דרכים מעניינות להעביר את הזמן עד שתגיע אלינו להופעה באוקטובר". הדרכים המעניינות: הזמרת לבשה בגדים והצטלמה. הפשלה: בידיעה אין מספר טלפון לרכישת כרטיסים להופעה.

"ממשלת סין לתקשורת: 'להוסיף דיווחים חיוביים על הכלכלה'", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת ב"כלכליסט". "בעקבות צניחת השווקים בסין בשבוע שעבר, הורתה הממשלה לגופי התקשורת להימנע מהשימוש בביטוי 'מצוקת מזומנים'".