במדינות שונות מתבלטים במהלך השנים קרייני רדיו וטלוויזיה ההופכים ל"קול הלאומי". כזה היה קריין הרדיו היהודי-רוסי יורי לויטן ברדיו מוסקבה, ששידר בקולו העמוק את הבשורה על כיבוש ברלין, מות סטלין והשיגור הראשון של הספוטניק. בארצות-הברית מילא תפקיד דומה וולטר קרונקייט, מגיש החדשות ברשת CBS, שהיה הראשון שדיווח על רצח קנדי ועל נחיתת האדם הראשון על הירח; ואילו לנו היה משה חובב – קריין קול-ישראל במשך כ-30 שנה, שדיווח על מלחמות ואירועים מרכזיים וקולו חזר ונשמע בטקסים ממלכתיים מרכזיים.
רק מתחרה אחת היתה לו בתחום הזה – הקריינית ראומה אלדר, ולא במקרה: שניהם גדלו בבית אחד בירושלים, וראומה היתה אחותו של משה ומבוגרת ממנו בשנתיים.
משה חובב מקריא את החדשות מאולפני קול-ישראל בירושלים, 1.6.59 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
משה חובב (מחבוב) נולד בירושלים ב-1930. במשפחתו, יוצאת תימן, נהגו לספר כי ראשוניה בארץ עלו בשלהי המאה ה-19. המשפחה התגוררה בירושלים בשכונת הבוכרים, ומשה למד בבית-ספר דתי והיה חבר ומדריך בתנועת בני-עקיבא. כשהיה בן שבע הופיע אביו, שהיה סופר סת"ם וחזן, בקול-ירושלים המנדטורי, והשמיע שירים ותפילות בנוסח יהודי תימן. בביתם לא היה רדיו, ומשה וראומה האזינו לשידור מתחת לחלונו של אחד מאמידי השכונה ונשבעו לעצמם שיום אחד גם הם יופיעו ברדיו.
תחילה התכוון חובב להיות מורה, ואף השלים את לימודיו בסמינר דתי להוראה. הוא החל להרביץ תורה בבית-ספר ירושלמי, ואז צדה את עינו מודעה קטנה בעיתון, שסיפרה כי קול-ישראל הצעיר (המדינה היתה בקושי בת שנתיים) מחפש קריין שיקרא את פרקי היום בתנ"ך. משה מחבוב הגיש את מועמדותו, נבחן ונבחר לתפקיד. עד מהרה החליף את שמו למשה חובב.
שנים אחדות זוהה קולו עם טקסטים דתיים ומסורתיים, בעיקר פרקי היום בתנ"ך בערב ו"מה טובו אוהליך יעקב" בשעת בוקר מוקדמת. כן התחיל להגיש תוכניות אומר ומוזיקה. ב-1956 כבר היה הקריין הראשי של קול-ישראל, אחראי על כ-15 קריינים וממונה (בהמשך) על חטיבת הביצוע של שירות השידור. כן הרבה לעסוק בהדרכת קריינים. במשך כ-20 שנה הקפיד לקרוא כמה מהדורות חדשות בשבוע, כדי לשמור על קשר עם המאזינים.
קולו העמוק והסמכותי והעובדה שקיריין פעמים רבות חדשות דרמטיות ושידורי מלחמה הפכו כמעט כל שידור שלו למסקרן ואף למדאיג: אולי קרה משהו?
בעבודתו ברדיו הכיר את דרורה בן-אב"י, בתו של איתמר בן-אב"י ונכדתו של אליעזר בן-יהודה. השניים נישאו ונולדו להם שני בנים – גיל ואיתמר. גיל ידוע כעורך ומגיש תוכניות טלוויזיה בנושאי בישול ואוכל, מבקר מסעדות וסופר. איתמר הוא בעל חברת הפקות.
דרורה היתה במשך שנים עורכת תוכניות אומר ומוזיקה ברדיו. בין הידועות שבהן "טובים השניים", שערכה יחד עם מרדכי פרימן. בשנות ה-60 וה-70 ניהלה את שידורי הגל הקל של קול-ישראל.
משה חובב היה קנאי ממש לשפה העברית התקנית, בייחוד זו המושמעת ברדיו. בראיונות איתו בנושא זה התבטא בפסקנות קיצונית: "לפי דעתי דיבור הוא בבואה של תרבות, ורדיו זה קודם כל דיבור. אין מדינה תרבותית בעולם שהדיבור בתחנתה הרשמית יהיה קלוקל [...] זו לא שאלה של ח' וע' גרוניות, אלא שאלה כללית של סגנון ועושר לשוני". משום כך התנגד באופן גורף לשימוש בלשון עגה (סלנג) ברדיו: "אין סלנג עברי. יש רק שפה משובשת, בליל של ביטויים מתורגמים, ובקול-ישראל לא ישדרו 'סלנג עברי'".
לא הכל הסכימו איתו. באחת מביקורות הרדיו בעיתון "מעריב" נכתב: "למשה חובב וחבריו היה סגנון בומבסטי, שבכל פעם שהם הקריאו חדשות, נדמה היה לך שהעולם נחרב דקות ספורות קודם לכן".
בתחילת שנות ה-60, בעודו אחד מבכירי הרדיו, נמנה חובב עם קבוצה קטנה של עובדים שהחליטו להכשיר עצמם למדיום העולה – לפי שעה לא בארץ – הטלוויזיה. הוא ביקש להשתלם בנושא זה בתחנות טלוויזיה גדולות בעולם, וכשהדבר לא אושר לו, נסע על חשבונו להשתלמות ממושכת בחו"ל.
זמן קצר לאחר הקמת הטלוויזיה הישראלית, ב-1968, נקרא חובב להקים את שירותי ההפקה בתחנה החדשה. הוא לא מצא את מקומו שם, ולאחר כמה חודשים חזר לאהבתו הישנה, הרדיו. הוא היה קריין, איש ארגון ובה בעת גם איש שטח. כשחודש שידור התוכנית "מחפשים את המטמון" ב-1969, שימש חובב מפיק התוכנית ומגיש שלה, ונהנה מכל גיחה אל אתרי ה"מטמון" ברחבי הארץ.
משה חובב (צילום: באדיבות משפחת חובב)
במסגרת תפקידו כראש מחלקת ההדרכה הכשיר משה חובב דורות של קריינים, ביניהם חיים יבין, גדעון לב-ארי, אריה אורגד ודניאל פאר. הוא עמד בראש מבצעים גדולים של הרדיו, כגון חידון התנ"ך הבינלאומי ושידורי חג המולד מבית-לחם.
ב-1969 בחר בו הוועד המנהל של רשות השידור כ"ממונה על הרדיו", ולמעשה מנהל קול-ישראל, תפקיד שמילא שש שנים. התפקיד חייב אותו לשלם מחיר כבד: להפסיק להגיש מהדורות חדשות, בנימוק שאין זה יאה שממלא תפקיד בכיר יעסוק בעבודה שוטפת. חובב סבר שההחלטה אינה נכונה, ולאחר כשנתיים וחצי באה לעזרתו ועדת הלשון של רשות השידור ותבעה להחזירו למיקרופון. הוועד המנהל של רשות השידור נענה לפנייה, ומיולי 1972 נשמע שוב הקול: "קול ישראל מירושלים, הרי החדשות מפי משה חובב". ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, ניהל משה חובב את שידורי המלחמה (שנפתחו על-ידי אריה גולן) וליווה אותם בימים הבאים.
תקופת כהונתו בראש קול-ישראל היתה רצופה מתחים ועימותים. הקשה שבהם היה בחזית הפנים, עם הוועדים השונים, ששיבשו לא אחת את השידורים. עימות מסוג שונה היה לו עם גלי-צה"ל, תחנה שתפסה מקום מרכזי יותר ויותר במפת השידור בישראל, על חשבון קול-ישראל. פעמים מספר איים להתפטר, ופעם אחת (בקיץ 1973) אף התפטר – וחזר בו. בתחילת 1975 פרש והתמנה למנכ"ל שידורי פרסומת בשידור (שפ"ב).
משה חובב (צילום: באדיבות משפחת חובב)
קולו המשיך להישמע ברדיו – בפסוקי תנ"ך בפתיחת השידורים בבוקר ובפרקי היום בתנ"ך בערב. נוסף לכך היה קריין ומנחה מבוקש בטקסים לאומיים וציבוריים, בפתיחות ועידות מפלגתיות ובאירועים הקשורים לשפה העברית. לעתים נקרא למשימות יוצאות דופן, כגון הכשרת הטלפניות של משרד הדואר (לפני ימי בזק) לניהול שיחות בעברית תקנית.
בשלהי שנות ה-70 מונה לאחראי על השידורים לחוץ-לארץ מטעם הסוכנות-היהודית, ולאחר כמה שנים יצא לשליחות בסקנדינביה מטעם הקרן-הקיימת. דרורה בן-אב"י, רעייתו, נפטרה ב-1981. הוא נישא לאזרחית דנית ונולד להם בן. ב-1987 עבר ניתוח לב בארץ והחלים. התקף לב שאירע בעת שירד מטיסה בנמל התעופה של קופנהגן הכריע אותו. קול-ישראל הקדיש לו תוכנית מיוחדת, ובעיתונות צוין כי שנים רבות היה חובב "הקול של המדינה". הוא זכה להיות מונצח ברחובות שתי ערים – ירושלים ובאר-שבע.
במלאות 70 שנה לשידור העברי ברדיו, ב-2006, כתב איזי מן מקאמה על "ימי הרדיו": "הרדיו נשמע בכל מקום וממלא בקולות ובצלילים רבים – את הרמקול והאוויר,/ והפזמון החוזר 'קול-ישראל מירושלים, שלום רב, השעה כך', יומם וליל/ כאשר משה חובב – לנצח – מעיר את המדינה ב'שמע ישראל'".