מערכת אכיפת החוק בישראל פוגעת באופן קבוע, רב-כיווני ומתמשך באפשרותם של עיתונאים לקבל חומרים חסויים ולהגן על מקורותיהם מפני חשיפה – כך מעיד יובל יועז, הפרשן המשפטי של יומון הערב הכלכלי "גלובס", בראיון ל"העין השביעית". יועז ישתתף בכנס "העין בעל-פה" של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", שייערך מחר (שני) במכון הישראלי לדמוקרטיה ויוקדש לסוגיית עתיד החיסיון העיתונאי בישראל.
"חיסיון עיתונאי" הוא מונח חמקמק; חרף הדמיון המילולי והארומה המשפטית הנלווית לו, הוא אינו חקוק בסלע כמונחים דוגמת "חיסיון רפואי" או החיסיון שבין עורך-דין ללקוח, ובישראל, כבמדינות מערביות אחרות, הוא גם אינו מעוגן בחוק. כמה פסיקות בית-משפט קבעו קווים כלליים למקרים שבהם עיתונאי זכאי לשמור על זהות מקורותיו מפני חשיפה – ולסרב למסור מידע העלול לסכן אותם. עם זאת, אומר יועז, לצד ההתקדמות האטית במעמד החיסיון העיתונאי בראי המשפט, בשאר המישורים חל בישראל כרסום מתמיד במעמדו של אותו חיסיון.
ישראל היום היא מדינה שבטוח בה לאנשים לדבר עם עיתונאים?
"אני חושש שלא. אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין המצב המשפטי, שהולך ומשתפר, אמנם בצעדי צב, לבין המצב בשטח – שלצערי לא משתפר. רחוק מכך. בכל הנוגע למישור המשפטי חלה התקדמות, למשל בפסק הדין של הצלמת מרים צחי ו'מקור ראשון', שניתן בבית-המשפט העליון לפני כמה חודשים. אנחנו רואים אמירות של שופטים בכל מיני פסקי דין, למשל פסק הדין בעניין אילנה דיין בבית-המשפט העליון, שעכשיו עומד לדיון נוסף, שנותן איזשהו מעמד מבוסס יותר לעבודה עיתונאית רצינית ולכללי אתיקה. הדברים האלה מסמנים איזשהו ביסוס משפטי מאוד מהוסס, בצעדים מאוד קטנים – אבל זה בעולם המשפטי.
"במציאות, אני חושב שאנחנו נמצאים בבעיה, והבעיה הזאת היא רב-מערכתית, רב-כיוונית ורב-רובדית. בשורה התחתונה שלה, מבחינת החיסיון העיתונאי, ואני אומר את זה עם כל הצער והאפקט המצנן שיכול להיות לאמירה כזאת, אני חושב שמסוכן היום למקורות חסויים לדבר עם עיתונאים, כי אין שום ביטחון שהחיסיון הזה אכן יישמר".
הסכנה שעליה מדבר יועז היא סכנה דו-כיוונית: מכיוונן של רשויות האכיפה, שמעצם טבען מבקשות לאסוף מידע שיסייע בחקירה, ומכיוונם של העיתונאים וכלי התקשורת, שבעטיו של המשבר הכלכלי הפוקד את העיתונות הישראלית, נעשים קלים יותר לחדירה מיום ליום.
"קודם כל, אנחנו יודעים שיש פרקטיקה, אמנם לא כמעשה יום ביומו – אבל אלה כן דברים שקורים בישראל – שבמסגרתה מאשרים האזנות סתר או הוצאת איכוני טלפון ופלטי שיחות של עיתונאים, והדבר הזה הוא פגיעה ישירה בחיסיון העיתונאי", אומר יועז. "כל דבר כזה אמנם מצריך אישורים בדרג גבוה, יועץ משפטי לממשלה, אבל הדברים הללו ניתנים, וצווים שכאלה ניתנים על-ידי בתי-המשפט – וזו פגיעה מצד מערכת אכיפת החוק. מצד שני, בגלל המצב הכלכלי שבו שרויים כלי התקשורת, זה גם משליך על חולשתו של כל עיתונאי באופן אינדיבידואלי. חולשה כלכלית היא חולשה מובנית, וככל שהחולשה המובנית הזאת יותר דומיננטית – כך גובר החשש שכללי האתיקה ייזנחו, באמצעים של לחץ ובמקרים קיצוניים, והחיסיון יישבר גם מצד העיתונאים".
סוג של עליהום
החשש המתחדד מפני חשיפתם של מדליפים, שמקורו בדרך-כלל בפעולות יזומות מצד מערכת אכיפת החוק, יוצר תהליך טבעי המרתיע מקורות מפני יצירת קשר עם עיתונאים. "זה היגיון פשוט, בני-אדם פועלים על-פי תמריצים", מסביר יועז. "אם מקורות שיוצרים קשר עם עיתונאים יחששו לקשור קשר עם עיתונאים – הם פשוט לא יפנו".
יועז מבדיל בין שני סוגים של עבודה עיתונאית – האחד בנסיקה, האחר בנסיגה; הרתיעה שחשים כיום מקורות מאיימת להחריף את אי-האיזון בין השניים. "במרכז הכובד של העבודה העיתונאית יש מה שניתן לכנות 'עבודה עם מקורות', עבודה של השגת מידע בלעדי, של קבלת הדלפות, של בניית רשת של ספקי מידע מתוך רשויות ממסד וגורמים אחרים. הסוג האחר של אינפורמציה חדשותית, שגם לו יש מקום, הוא סוג יותר רוטיני ופחות הישגי, שנשען על מידע מדוברר, מידע מיוחצן, קליל, 'פיקנטי'. החשש הוא שככל שהעבודה העיתונאית תהיה מסוכנת יותר, גם למקורות וגם לעיתונאי, ככל שהיא תסבול מחולשה מובנית – כך ניתן יהיה לשים פחות ופחות דגש על עבודה עיתונאית אמיתית, עיתונות הארד-קור, שהיא זאת שלמענה ובשמה אנחנו עושים בסופו של דבר את כל המאמץ".
אתה מוצא קשר בין האינטרס של המדינה למנוע מעובדי מדינה להדליף מידע ובין הדמוניזציה שנעשית לעיתונאים ולתקשורת בכלל בשנים האחרונות?
"כן. אני חושב שיש פה איזשהו מהלך משולב, שגם אם לא כל הזרועות שלו מתואמות זו עם זו, הוא עדיין מהלך משולב. לפני שנה וחצי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ביקש ליזום הצעת חוק שאוסרת פרסום של חומרי חקירה מודלפים גולמיים. לטענתו, זו הבעיה הכי קשה שדורשת פתרון מיידי באמצעות חקיקה.
"מי שמדליף פרוטוקולים של חקירות, עדויות שניתנות במשטרה בטרם משפט, מפר איזה שהם כללים – כללים של תקנון שירות המדינה, או חקיקה פלילית וכן הלאה. אבל העיתונאי שמפרסם את החומר המודלף לא עובר שום עבירה – הוא מקבל לידיו חומר מודלף ומפרסם אותו, אלא אם כן יש היבטים של בטחון המדינה. וינשטיין ביקש לחוקק חוק שיהפוך את מפרסם החומר המודלף, את העיתונאי, לעבריין – בכך שהוא מפרסם חומרי חקירה שהודלפו לו באופן גולמי".
יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס" (צילום: יחסי-ציבור)
לאחר פרסום הכוונה לחוקק חוק מסוג זה, ערך וינשטיין יום עיון בהשתתפות נציגים משדה התקשורת ("מהלך ראוי מאוד", אומר יועז), ששטחו בפניו את טענותיהם נגדו. בעקבות אותו יום עיון, אומר יועז, נגנזה יוזמת החקיקה, אך ייתכן שעוד תשוב לחיים. "אנחנו שומעים בתקופה האחרונה ממשרד המשפטים שהצעת החוק הזו לא נקברה, היא רק הוקפאה, ושעדיין מנסים לקדם אותה בהיבטים כלשהם. אז זו דוגמה לאחד המהלכים המשולבים האלה, מצד משרד המשפטים".
דווקא משרד המשפטים, מוסיף יועז, "אמור להיות מאוד קשוב לאינטרס הציבורי, למתן האפשרות לעיתונות לעשות את עבודתה כראוי, בנפרד מרוחות כאלה ואחרות שנושבות בכנסת, או נשבו בקדנציה הקודמת. אבל זה הצטרף למהלכים אחרים, כמו למשל היוזמה להחמרה דרמטית בחוק איסור לשון הרע ועניינים נוספים, שבסופו של דבר כולם יחד מייצרים איזושהי תמונה כוללת לא טובה, סוג של עליהום על היכולת לייצר עיתונות חופשית".
פרטיות כמכשול
כשנשאל יועז על מקרים שבהם נקלע בעצמו לסיטואציה בעייתית בנוגע לחשיפה או אי-חשיפה של מקור, הוא מספר כי מפרספקטיבה של כעשר שנים שבהן הוא מסקר נושאי משפט, הוא יכול להצביע על מגמה של הידרדרות במידת הביטחון שחשים המקורות שעימם הוא בא במגע. "אני יכול לומר באופן כללי שבכל מיני מקרים שבהם מקורות משוחחים איתי ומבקשים להעביר לי מידע – אפשר להרגיש בצורה ברורה את החשש ההולך וגובר שלהם", הוא אומר.
"החשש הזה קשור לעצם קיום המגע איתי, כעיתונאי, והוא קשור גם לעצם מסירת המידע ולאפשרות שהמידע יקושר בסופו של דבר בחזרה אליהם – ולכך שהקישור הזה יוכל בסופו של דבר להיעשות תוך שימוש באמצעים שלא תלויים בי כעיתונאי, כלומר בלי קשר למידת המחויבות שלי לחיסיון או לתנאי הזהירות שאני נוקט – שבסופו של דבר אפשר יהיה להגיע בחזרה אליהם תוך שימוש באמצעים שלי אין שליטה עליהם".
בחודש שעבר התפרסמה ב"העין השביעית" כתבה של אייל הראובני, שהתחקתה אחר האופן שבו הפרו רשויות החקירה את החיסיון העיתונאי של גולן חזני מ"כלכליסט". יכול להיות שהאופן האגבי שבו נחשפה ההפרה הזאת מעיד על יחסה הכללי של המשטרה לסוגיה?
"תראה, המשטרה מוכוונת פענוח של תיקים. מה עומד בדרכה בדרך לפענוח של תיקים – זה פחות משמעותי עבורה. בעיניים משטרתיות, מדובר במכשולים בדרך להשגת המטרה. אני לא ממש מכיר את המקרה של חזני, אבל אני יכול להגיד באופן כללי שהמשטרה מקפידה פחות מדי על כבודם של עיתונאים ועל חיסיון עיתונאי – כמו שהיא מקפידה פחות מדי על חסיונות אחרים, כמו למשל חסיון עורך-דין–לקוח, שגם הם נתפסים בעיניה כגורמים מפריעים, מכשולים בדרך להשגת המטרה שלה, שהיא פענוח תיקים.
"התפקיד של כולנו – של העיתונות על מוסדותיה השונים, של בתי-המשפט, של המחוקק ושל מערכת אכיפת החוק בכללה והיועץ המשפטי לממשלה בפרט – התפקיד של כולם הוא לוודא שהפעילות החקירתית לא נעשית תוך הפרה של אינטרסים ציבוריים חשובים דוגמת יכולתם של עיתונאים להמשיך לעבוד באופן משביע רצון".
בשביל מי עובדים העיתונאים
המקרה הבולט ביותר של הפרה בוטה של חיסיון עיתונאי בשנים האחרונות הוא זה של כתב "הארץ" אורי בלאו, שבמסגרת חיפושי השב"כ אחר המקור שהדליף לידיו חומרים צה"ליים סודיים, נדרש למסור מסמכים ששמר במחשבו האישי. "את דעתי בעניין התנהלות המשטרה, הפרקליטות, השב"כ והיועץ המשפטי לממשלה בפרשת אורי בלאו הבעתי בכתובים הרבה מאוד פעמים", אומר יועז. "אני חושב שהיתה שם התנהלות שערורייתית, ושההחלטה להעמיד את אורי בלאו לדין בסופו של דבר היתה החלטה בלתי ראויה, החלטה קשה וחמורה מאוד. אני חושב שבהרבה מאוד מקרים נושאים את שם הביטחון לשווא, והדבר הזה מהלך אימים על גורמים במערכת אכיפת החוק – גם במשרד המשפטים וגם בבתי-המשפט".
על רקע הצלחתן של רשויות החקירה לשים את ידיהן על החומרים שנמצאו ברשות בלאו, הישג שסייע בפיצוח זהותה של המדליפה, ענת קם, מצביע יועז על פסק הדין בעניינה של הצלמת מרים צחי כעל צעד רב-משמעות בדרך לעיגון ההגנה על עיתונאים ומקורותיהם, במקרה זה באמצעות מתן הגנה מפני מסירת חומרים הנמצאים בידיהם. המקרה של צחי שונה מזה של בלאו; הצלמת הוותיקה של "מקור ראשון" לא קיבלה לידיה מסמכים סודיים, אלא סירבה למסור לידי המשטרה תצלומים שצילמה במהלך תקרית שבה פרצו מתפרעים יהודים לבסיס צה"לי בשטחים – תיעוד שהתבצע באישור המתפרעים, לאחר שהבטיחה להם כי לא תאפשר את פרסומן של תמונות שיזיקו להם. בית-המשפט העליון קבע, בפסק דין תקדימי, כי לא ניתן לחייבה למסור לרשויות החקירה את התצלומים.
מרים צחי (צילום: באדיבות מרים צחי)
"פסק דין מרים צחי ו'מקור ראשון' היה חד-משמעית פריצת דרך", אומר יועז. "גם אם מבחינה משפטית ומסיבות טקטיות בית-המשפט העליון העדיף להגדיר את הפסיקה הזאת כהבהרה או חידוד של הלכת ציטרין [הפסיקה מ-1987 שעיגנה את קיומו של חיסיון עיתונאי בישראל], ולא כצעידה קדימה, אני חושב שמבחינה מהותית בוודאי מדובר פה בצעידה קדימה, גם אם לא מידת הצעד שמועצת העיתונות ביקשה מבית-המשפט העליון לצעוד. מדובר בפירוש בצעד מאוד-מאוד חשוב, שמבסס את המשמעות הפרקטית של החיסיון העיתונאי, ובאופן יותר ספציפי מצמצם את היכולת של המשטרה להפוך את העיתונאים ואת החומר שהושג באמצעות עבודה עיתונאית למין זרוע ארוכה של הגוף החוקר.
"במקרים ובמקומות שבהם התקשורת חוקרת סיטואציות שיש בהן קונפליקט משפטי – הפגנה לא חוקית, או איזושהי פעולה שנעשית באמצעות הפרת חוק – אלה הם שטחים אפורים שבהם למשטרה יש תמריץ להשתמש כמעט בכל כלי שעומד לרשותה כדי להגיע לפריצת דרך חקירתית, גם אם זה כרוך ברמיסת עקרונות עיתונאיים ושימוש בעיתונאים עצמם. בית-המשפט העליון עצר את העניין הזה, ואני חושב שזה מהלך מאוד משמעותי מבחינת העבודה היומיומית שלנו".
מי יפצה את המקורות?
לפסיקה התקדימית בעניין צחי ו"מקור ראשון" עשויה להצטרף פסיקה נוספת של בית-המשפט העליון, שאולי תקבע תקדים בנוגע לחובתם של עיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם. ההזדמנות הזאת התגלגלה לידיהם של שופטי בית-המשפט העליון בדמות גלגולה המשפטי הנוכחי, אולי האחרון, של "פרשת נשר" – הפרשה שפרצה סביב חשיפת זהותה של ליאורה גלט-ברקוביץ', עורכת-דין בפרקליטות המדינה, כמקור שהדליף ב-2003 לידי העיתונאי ברוך קרא ב"הארץ" מידע ומסמכים על חקירתו הסמויה של ראש הממשלה אריאל שרון בחשד לקבלת כספים לא-חוקיים מאיש העסקים סיריל קרן.
המעשה של גלט-ברקוביץ', מקפיד יועז לציין, הוא "מהלך אזרחי ראוי לציון, להערכה ולהצדעה". התנהלותה של מערכת אכיפת החוק לא היתה כזו, הוא אומר. "בית-משפט השלום בירושלים הוציא לבקשת המשטרה וצוות החקירה המיוחד צווים להוצאת פלט השיחות של קרא", מזכיר יועז, "אני חושב שזו היתה אחת משעותיו החשוכות של בית-המשפט בישראל. כי עם כל החשיבות והאינטרס הציבורי למציאת המדליף – ועד היום אני מפקפק בכך שהיה בכלל אינטרס ציבורי למנות צוות חקירה שכזה, שמונה באקט היסטרי של משרד המשפטים – לא היתה שום הצדקה לנקוט צעד כל-כך דורסני ומרחיק לכת כמו פגיעה בחיסיון העיתונאי של המקור באמצעות חשיפת פלט השיחות של קרא ובאמצעות זימונו לחקירה באזהרה באותה הזדמנות. זה היה רגע קשה – גם מצד בית-המשפט שאישר את הצו, וגם מצד מערכת אכיפת החוק, שיזמה את המהלך".
העתירה המונחת כעת על שולחן בית-המשפט העליון היא ערעור אזרחי שהגישה גלט-ברקוביץ' נגד קרא ונגד עיתונו דאז, "הארץ", בדרישה לפצותה בגין חשיפתה, שעלתה לה במשרתה בפרקליטות המדינה. תביעתה, שנדחתה לפני כשנה וחצי על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, התגלגלה לבית-המשפט העליון, שטרם פסק את דינו. החלטת שופטי בית-המשפט העליון, לכשתינתן, עשויה לעגן את האופן שבו מחויבים עיתונאים לשמור על מקורותיהם החסויים מפני חשיפה, ולקבוע מה טיב היחסים ביניהם ואם יש בהם פן נזיקי, כלומר הסכמי, אומר יועז. במלים אחרות, האם עיתונאי שהביא לחשיפת מקורו חייב בפיצויים.
מעידן המידע לעידן חופש המידע
אם אכן מתרחש בישראל תהליך הולך ומתעצם של הרתעת מקורות, כזה המוזן בנסיונות חקיקה אנטי-תקשורתיים וכרסום מתקדם של המודל הכלכלי העומד בבסיסם של כלי התקשורת, היכן עשוי להימתח קו הסיום? היכן ייעצר התהליך, ואיזה מודל יחליף את זה הקיים, הנסמך על השגה בלעדית של מידע בעל ערך עיתונאי ופרסומו? ואם כל-כך מסוכן להדליף לעיתונאים, אולי מוטב למדליפים לפנות לשירותים פסבדו-אנונימיים דוגמת "ויקיליקס"?
"צריך מאוד להיזהר כשמנסים לחזות את העתיד", אומר יועז, ומצביע על סיבה אחת לפחות לדאגה הנשקפת מהמודל של אתר ההדלפות. "מדאיג אותי הכוח המוגזם שניתן למקור יחיד, לגוף יחיד שהופך להיות צומת אחד להעברת כל המסמכים – במקרה הזה 'ויקיליקס', אבל זה גם יכול להיות גוף כזה במתכונת ישראלית. אני חושב שבכל פעם שאנחנו מתכנסים לאיזו מין צומת אחד שדרכו הכל עובר, והוא משמש מין פיבוט בין כל ספקי המסמכים והמדליפים באשר הם לבין העיתונאים והמפרסמים וכלי התקשורת שמתעניינים, זה דבר מסוכן, שנותן כוח רב מדי בידי גוף אחד. אני חסיד של ביזור – ביזור גורם לחלוקת כוח, שהיא מצב בריא יותר. זה משהו שאנחנו מטיפים לו כל הזמן בכל התחומים, אז בטח גם אצלנו בבית.
"אני אומר שאנחנו צריכים לנקוט גישה זהירה בחיזוי העתיד, כי אנחנו באמת לא כל-כך יודעים לאן זה הולך", הוא מוסיף. "למשל, אנחנו לא יודעים מה תהיה מידת הדומיננטיות של נושא חופש המידע וההשפעה שלו על גזרת המידע הממשלי החסוי, שהיום, כדי לגלות אותו, אנחנו עדיין זקוקים להדלפות. קח למשל דוגמה מהימים האחרונים – החלטת משרד ראש הממשלה לחשוף את נתוני ההוצאות של מעון ראש הממשלה, בעקבות עתירה מינהלית שהוגשה על-ידי התנועה לחופש המידע. מעבר לעובדה שנדרשה כאן עתירה לבית-משפט כדי לגרום לרשות לקבל את ההחלטה שמלכתחילה היא היתה אמורה לקבל – גם המידע שפורסם לבסוף הוא מידע מאוד קמצני, שאני לא בטוח שמביא את הצורך בחשיפה על סיפוקו.
"ובכל זאת, ניתן להגיד שב-15 השנים שחלפו מאז נחקק חוק חופש המידע, אנחנו אכן צועדים בכיוון של הרחבה, גם אם מאוד הדרגתית ומהוססת, של המידע הממשלי שנחשף בהתאם לעיקרון הזה. ולא רק בהתאם לחוק, אלא גם בהתאם לעיקרון של חופש מידע, שלפיו המידע הזה הוא נחלת הציבור. אם אנחנו מנסים לצפות את העתיד, יכול להיות שהעניין הזה יצבור דומיננטיות עד למידה שבה הרבה מאוד מידע שהיום כרוטינה אינו גלוי ונדרשת פעולה אקטיבית כדי לגלות אותו – ייעשה נחלת הציבור, ומה שיישאר למחקר וכרייה וניסיון לחשיפה של מידע חסוי יהיה תחומים אחרים, הרבה-הרבה יותר מצומצמים".