בית-המשפט העליון קיבל בחלקם את הערעורים שהגישו אילנה דיין וטלעד בעקבות פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בתביעה שהגיש סרן ר'. הקצין עמד במוקד שידור תוכנית של "עובדה", בהגשתה של דיין, שהוקדשה לתיאור אירוע ירי בדרומה של רצועת עזה. במהלך האירוע נורתה ונהרגה על-ידי חיילי צה"ל הילדה אימאן אל-האמס. שופט המחוזי נועם סולברג הרשיע את דיין ואת טלעד (על התוכנית והתביעה, ראו הרחבה כאן).
המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, והשופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית מצאו כי לדיין עמדו ההגנות הקבועות בחוק, וביחס אליה ביטלו לחלוטין את פסק דין המחוזי. יחד עם זאת, ביחס לטלעד מצא בית-המשפט העליון כי יש אחריות ללשון הרע בקדימון ששודר לפני התוכנית. חרף אחריות זו, הפחית בית-המשפט העליון את גובה הפיצויים שנקבעו, מ-300 אלף שקל ל-100 אלף שקל. במקביל דחה בית-המשפט העליון את הערעור שהגיש סרן ר' על גובה הפיצוי שנפסק לו.
אילנה דיין, נובמבר 2011 (צילום: מתניה טאוסיג)
פסק דינו של בית-המשפט העליון, בדומה לזה של המחוזי, ארוך, מנומק ונוגע בלב לבה של העשייה העיתונאית, אם כי בסופו של דבר, כאמור, מסקנותיו הפוכות. "בעת הזו יש לשוב למושכלות ראשונים אשר דומה כי נשתכחו במחוזותינו", כותב השופט ריבלין. "מדוע מוגן חופש הביטוי בחברות החופשיות? מדוע ייחשב הוא כזכות אדם ראשונית? מדוע בחרה הגדולה שבאומות החופשיות לפתוח את מגילת הזכויות שלה בהוראה האבסולוטית – 'הקונגרס לא יחוקק שום חוק המצר את חופש הביטוי או את חופש העיתונות'? שאלות אלה, שסבור הייתי כי לא תישאלנה עוד, צריכות תשובה מחדש, להזכיר את שנשכח".
השופט ריבלין מזכיר כי "חירות הביטוי היא חלק מן האוטונומיה של האדם", וכותב בהרחבה על חשיבות חופש הביטוי ועל המגבלות שבתוכן הוא בא לידי ביטוי בעולם הדמוקרטי בכלל ובישראל בפרט. דגש מיוחד שם השופט ריבלין על מקומה של העיתונות במדינה דמוקרטית וחשיבות השמירה על חופש פעולתה.
אשר לכתבה ששודרה ב"עובדה", השופט ריבלין מסכים כי היא כוללת לשון הרע כלפי סרן ר'. "הרושם העשוי להתקבל מן הכתבה הוא כי סרן ר' זילזל בחיי אדם", הוא מציין, אך מדגיש כי "קיומה של לשון הרע אינו סוף פסוק, והוא אינו מוביל מעצמו לאחריות. עלינו לבחון עוד אם מתקיימת אחת ההגנות שמקנה החוק למפרסם לשון הרע".
בבואו לבחון אם הכתבה חוסה תחת הגנת האמת בפרסום מקדיש השופט ריבלין פסקאות רבות לדיון בסוגיית ה"אמת לשעתה", להבדיל מהאמת המתבררת לאחר מועד הפרסום. "הטלת אחריות על גופי תקשורת לגבי פרסום מידע שהעדר אמיתותו התברר רק בדיעבד, למשל לאחר בירור בהליך פלילי, עשויה לגרום לאפקט מצנן (chilling effect), הפוגע מראש פגיעה אנושה בחופש הביטוי", הוא כותב. "חובה כזאת תוביל את המפרסמים לחשש חמור מפני תביעה, שתבוסס על דברים שבעת הפרסום לא היו ידועים להם".
מוסיף השופט ריבלין וקובע כי "אין, בשום פנים, להטיל על המפרסם חובה לבחון את הנתונים המגיעים לידיו באותו אופן שבו היו נבחנים במשפט. כדי לאפשר עיתונאות חוקרת וחופשית, על כתבות עיתונאיות ליהנות מהגנה מפני אחריות בגין פרסומים בעלי עניין לציבור, אשר אמיתותם אינה יכולה להתברר אלא אחרי בירור ממושך. דחיית הפרסום עד אשר תתברר אמיתותו בערכאה המוסמכת תוביל לאובדן עצם העניין לציבור [...]. בידי העיתונאי עשויות להיות ראיות אשר אמנם אינן קבילות בהליך הפלילי, כמו עדות שמיעה, אלא שאין מניעה כי אלה יוצגו בפני הציבור וייכללו בפרסום".
משום כך, מוסיף השופט ריבלין, "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד".
כמו כן מעניק השופט ריבלין חופש רב לעיתונאים לחרוג בשולי עבודתם מהאמת המדויקת. "יש והפרסום כולל הדמיות אילוסטרציה שלא נוצרו ברגע האמת", הוא כותב. "על מנת ליתן משמעות לחופש העיתונות – לנוכח חשיבותו הרבה בהקשר הציבורי ולאור הסכנה שבצינון פעילותם הרצויה של העיתונאים – יש להבטיח לו מרחב מחיה. [...] כליאתו במיטת סדום של האמת האבסולוטית – אפילו היתה כזו בנמצא – תביא לנפיחת נשמתו. אין לצנן את הביטוי ובוודאי שאין להקפיאו. אין להתיר שיטה של צנזורה – דה-פקטו – המופעלת על-ידי אחרים או – ביתר חומרה: צנזורה המופעלת על-ידי העיתונות עצמה מחשש לתביעות שתוגשנה נגדה".
על כן מגיע השופט ריבלין למסקנה כי "מקום בו המדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית, מרחב התמרון שיש לאפשר במגזר זה מתבטא בקיום שולי סובלנות, שוליים עובדתיים, שאין בהם כדי להשפיע על הרושם הכללי המתקבל מהכתבה בעיני הצופה".
באשר לחופש העריכה של עיתונאי טלוויזיה, מדגיש השופט ריבלין כי "היבט נוסף של 'מרחב הנשימה' מתייחס להיבטים הצורניים של הפרסום – לשיקולי העריכה של מציג העובדות. שיקולים אלה, הנוגעים בעיקר ובמורחב לעבודתם של עיתונאי, של יוצר, של במאי ושל תסריטאי. שיקולי העריכה יכולים לבוא לכלל ביטוי בכמה אופנים.
"האחד הוא, למשל, שימוש בצילומי אילוסטרציה בכתבה עיתונאית – צילומים אשר לא צולמו בזמן אמת במהלך התרחשות האירוע נשוא הכתבה, והם נועדו להשלים אותה באופן חזותי, להעביר לצופים מסר לגבי המידע המועבר להם בכתבה, ולספק לה המחשה או הסבר. כלי נוסף הוא הדבקת קטעי שמע על גבי קטעי חוזי שצולמו בזמן ובמקום אחרים (voice over). לעתים מעוניין העורך להציג קטע חוזי רלבנטי, אך השמע המלווה אותו אינו תורם לכתבה.
"עורכי תקשורת נדרשים גם באופן תדיר לחתוך קטעים קצרים מתוך מצבור של הקלטות או צילומים, ולהציג את החלק הרלבנטי או את הקטע הרצוי להם. מטבע הדברים, אין ברגיל אפשרות להציג את מלוא חומרי הגלם או את מלוא העובדות המרכיבות את המציאות. כך בכלל, וכך בפרט – בעניינים בעלי חשיבות ציבורית. כל עוד אין מדובר בעיוות מכוון של המציאות – כפי שהיתה ידועה למפרסם – או בסילופה, אין לראות באמצעי עריכה אלה משום סטייה אשר תשלול מהמפרסם את הגנת אמת הפרסום".
על-פי המבחנים הללו קובע השופט ריבלין ביחס לכתבה ששודרה ב"עובדה" כי "תמונת המציאות כפי שעלתה מן הכתבה בכללותה אינה שונה באופן מהותי מהאמת, כפי שהיתה ידועה באותה שעה, בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר".
"אכן", הוא מסייג, "בכתבה לא הוזכרו פרטים מסוימים שהיוו חלק מן האירוע. [...] התמונה לא היתה מלאה – לכאן ולכאן. היא גם לעולם אינה יכולה להיות מלאה. התמונה שמוצגת בעיני הצופה בכתבת טלוויזיה בת עשרים דקות לעולם תהיה חלקית ובלתי מושלמת. אין לתפוס את המפרסם במלתו ולדקדק עימו בדרישה להציג כל פרט ופרט ובלבד שהפרסום אמת על-פי מהותו וכפי שנראתה לו למפרסם בעת הפרסום".
יחד עם זאת, השופט ריבלין מתייחס לשתי טענות ספציפיות נגד הכתבה. האחת כי ניתן היה להבין שסרן ר' יצא אל שטח האש בג'יפ, בעוד שבפועל הסתער רגלית. השנייה כי תמונות של חיילים חוגגים שולבו בכתבה כאילו מסיבה זו התקיימה מיד לאחר האירוע, בעוד שבפועל המועד היה מאוחר בהרבה.
את שילוב תצלום הג'יפ מכנה השופט ריבלין "בחירה מצערת", אך קובע כי "אין היא חורגת מגבולות מרחב שיקול הדעת השמור לעורכי הטלוויזיה, והרושם שהתמונה מותירה בעיני הצופה אינו משנה מהתמונה הכוללת המצטיירת מהכתבה". אשר להצגת החיילים החוגגים, השופט ריבלין כותב כי הצגת המסיבה "אינה מעידה על בחירה עיתונאית זהירה במיוחד. יש בה משום חוסר טעם משווע, אף שהמצג הנראה בהן הוא אמת". אך בסופו של דבר הוא קובע כי תמונות המסיבה "אינן מתייחסות לסרן ר' באופן אישי ואינן מוציאות את דיבתו רעה".
"יכולתה של העיתונות להשפיע על שמו הטוב של אדם ואף לחרוץ גורלות מחייבת זהירות רבה יותר", מסכם השופט ריבלין. "עם זאת, במקרה שלפנינו אין בכך לבד כדי לשלול את הגנת אמיתות הפרסום. בית-המשפט המחוזי החמיר ודקדק בפרטי הלוואי שבכתבה, באילוצי עריכה ובשיקולי יצירה – ובכך הכביד באופן משמעותי ופסול על חופש הביטוי".
יחד עם זאת, השופט ריבלין קובע כי "חלק מאמירותיה של דיין במהלך השידור היו מיותרות, אם לומר את המעט". לדבריו, "ראוי היה לה כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה עובר לשידור הכתבה. כך היה אולי מקום לשקול מחדש את המקום להבעת דעה כי 'זה אולי התיעוד המדויק ביותר של מה שקרה שם', או כי התמונות אינן משאירות 'כמעט פירור' מהתחקיר המבצעי – אך באלה בוודאי יש משום הבעת דעה החוסה בנסיבות המקרה הזה תחת הגנת החוק".
השופט עמית נחרץ יותר וקובע כי בכתבה נעשו "שתי טעויות עריכה בולטות". על האחת, שבה נראו חיילים יורים כביכול בעת האירוע כשבפועל התצלום היה מזמן אחר, התנצלה מערכת "עובדה" שבוע לאחר השידור. הטעות השנייה, כותב השופט עמית, נגעה לכך שב"עובדה" לא ציינו כי החיילים הנראים חוגגים עשו זאת בלא קשר לאירוע המתואר.
"למרות זאת", כותב השופט עמית, "אין בטעויות עריכה אלה כדי לשנות את התמונה הכללית העולה מהכתבה [...]. זאת ועוד. ליבת עבודת העריכה בתקשורת המצולמת והמשודרת, כוללת חיתוך-השמטה-חיבור של קטעי סאונד וצילומים, לכל אלה מצרפים טקסט, וכך באה כתבה לעולם. גם אם סבור בית-המשפט כי ניתן היה לערוך את הדברים אחרת, יש להישמר מפני התערבות משפטית ביצירה העיתונאית ובאוטונומיה של העורך, למעט באותם מקרים בהם מתרשם בית-המשפט מעריכה מגמתית-מניפולטיבית-מסולפת עד כדי עיוות הדברים. לכן, ולמרות שאין דעתי נוחה מאותן טעויות עריכה המפורטות לעיל, אין מדובר בעריכה זדונית ומניפולטיבית, והדברים נופלים בגדר 'מרווח הנשימה' שיש להותיר לעורך, ללא התערבות בית-המשפט.
"[...] יש לזכור כי הצופה הסביר רואה את הכתבה פעם אחת וקולט את המכלול, כך שיש להישמר מפירוק הכתבה לרכיביה דקה אחר דקה, ולדקדק ולבחון כל פריים ופריים במשקפיים של משפטן. לעתים, מרוב עצים לא רואים את היער, ודומה כי דווקא 'פירוק' הכתבה לחלקיקי חוזי-קול-קריינות עשוי לשבש את התמונה הכללית".
סגן הנשיאה השופט ריבלין קובע בהמשך פסק דינו כי הכתבה חוסה גם תחת הגנת העניין הציבורי בפרסום. "לא מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט קמא כי המסרים אודות סרן ר' אינם בעלי 'עניין ציבורי'", כותב השופט ריבלין, "שכן הם דנים בעניין שאותה עת היה תלוי ועומד בפני בית-המשפט הצבאי. גישה זו אין לקבל. קיומו של הליך תלוי ועומד אינו יכול להוביל, כשלעצמו, למסקנה כי אין בכתבה עניין ציבורי.
"קביעה שכזו היתה מוציאה מגדר ההגנה פרסומים מותרים ומונעת דיון בשאלות שיש בהן עניין לגיטימי לציבור – וכך פוגעת בחופש הביטוי ובעקרון פומביות הדיון. לציבור יש עניין גם בנושאים הנדונים בתיקים עומדים ופתוחים, ושאלות הנוגעות לפתיחה בהליכים פליליים עשויות בהחלט להוות בסיס לדיון שיש בו עניין ציבורי".
כמו כן השופט ריבלין מוצא כי דיין נהנית גם מהגנת תום הלב. בהקשר זה הוא קובע כי אבד הכלח על הפסיקה שניתנה במשפט חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ וכי יש מקום לעדכנה (ראו הרחבה כאן).
לעומת זאת, השופט מוצא מקום לחייב את טלעד בשל שידור הקדימון לתחקיר "עובדה". "כמו בכתבה, גם בפרומו כלולה לשון הרע כנגד סרן ר'", הוא מדגיש. "[...] אולם, בניגוד לכתבה, סבורני כי בשידור הפרומו עברה טלעד את הקו המפריד בין פרסום מידע אמיתי על-פי מהותו ובעל עניין לציבור לבין פרסום מידע חלקי שמטרתו השגת רווחים כלכליים ותוצאתו פגיעה בשמו הטוב של סרן ר'. בבחירת המידע החלקי שהוצג בפרומו לא היתה טלעד זהירה מספיק ולא שקלה את הצורך בשמירה על שמו הטוב של סרן ר'. הקדימון היה בוטה, מודע ומכוון. במודע ובמכוון הוא בא להטות את הדברים נשוא הכתבה".
השופט ריבלין מודה כי "אין לצפות מתשדיר פרסומת באורך של כשלושים שניות שיציג את תמונת המציאות המלאה", אך מדגיש כי "אין באילוץ זה כדי להכשיר כל אמירה וכל מצג. דווקא בשל שה'פרומו' קצר ומוגבל ואינו יכול לכלול מידע משמעותי – היה על טלעד להיזהר בבואה לבחור את מה שנכלל בו. הקדימון סוטה אל מעבר לשוליים שקיומם מתחייב כתנאי להגנה על חופש הביטוי. הקדימון אינו מציע תמצית אמיתית של הכתבה. הוא עושה לה עוול. הוא סוטה מן האיזון הראוי שהיה בכתבה. הוא אינו מצייר לצופה תמונה על מה שצפוי הוא לראות ולשמוע בכתבה".
סיכומו של דבר, השופט ריבלין מוצא לבטל את פסיקת סולברג שחייבה את דיין וטלעד, מבטל את הדרישה לשדר התנצלות, אך מחייב את טלעד לפצות את סרן ר' ב-100 אלף שקל בשל הקדימון ששודר.
אל פסיקתו של השופט ריבלין הצטרפו השופט עוזי פוגלמן, ששם דגש על הצורך לשנות את הגישה שבוטאה בפסק דין חברת החשמל נ' הארץ, והשופט עמית, ששם דגש על העבירה האתית שנעשתה במערכת "עובדה", כאשר לא פירסמה לאחר מעשה את דבר זיכויו של סרן ר' במשפט הצבאי שהתנהל נגדו.
"אי-פרסום דבר הזיכוי צורם במיוחד בהתחשב בכך שבאי-כוחו של סרן ר' שלחו מכתב דרישה להימנע מפרסום הכתבה בשידור חוזר בסוף העונה, ולמצער, לפרסם את דבר המכתב, מה שלא נעשה", כותב השופט עמית, ומדגיש כי בכך פעלו דיין וטלעד בניגוד לסעיף 12ד לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות. לדבריו, "חובת ההגינות וכללי האתיקה חייבו פרסום של דבר הזיכוי". דבר זה, כאמור, לא נעשה.
ע"א 751/10
ע"א 1236/10
ע"א 1237/10