לפני 16 שנה, באוגוסט 1995, התפתח עימות בין מתנחלים לכפריים פלסטינים בגבעת-ארטיס שליד בית-אל. במהלך התגרה נורה למוות חיידר עבד אל-חפיז, בן 23. צלמי עיתונות תיעדו את התקרית האלימה ואת הירי.

המשטרה עצרה צלם של סוכנות זום-77 ודרשה ממנו למסור לידיה את התשלילים שבמצלמתו. הוא סירב ושוחרר. המשטרה פנתה לבית-המשפט, וזה הוציא לבקשתה צו חיפוש בסוכנות הצילום, המורה לצלמים למסור לידי הרשויות את כל התשלילים הנוגעים לאירוע שבו נהרג אל-חפיז.

סוכנות הצילום התנגדה לצו ופנתה לבית-המשפט בבקשה לבטלו. נימוקיה: מימוש דרישתה של המשטרה יסרס את יכולתה של העיתונות למלא את תפקידה ויפגע בזכות הציבור לדעת. אם צלמי עיתונות ישתפו פעולה באופן גורף עם המשטרה, יירתעו מקורות מידע מלהזדקק לשירותיהם, ובכך תיפתח דרך להסתרת מידע חיוני מהציבור.

מתוך גליון שישי האחרון של "מקור ראשון"

לאחר דין ודברים הסכימה סוכנות הצילום לספק למשטרה רק תצלומים שבהם נראה מתנחל בשם זאב ליבסקינד כשהוא יורה וכן את תצלומי גופתו של ההרוג. השופטת מרים מזרחי, שדנה בתיק בבית-משפט השלום בירושלים, הציעה למשטרה להסתפק בכך ולשקול מחדש את דרישתה לקבל את כל תשלילי התצלומים של התקרית.

המשטרה לא ויתרה ומיהרה להגיש בקשה לקבל את כל תשלילי התצלומים של זום-77 ושל סוכנות רויטרס, המתעדים עימות אחר שהיה באותו מקום ושבמהלכו הרסו מפגינים פלסטינים מאחז מאולתר שבנו מתנחלים על גבעת ארטיס. נימוקה: היא זקוקה לראיות כדי לחשוף את האמת על התפתחות התקרית האלימה.

סוכנויות הצילום סירבו. פרקליטן, עו"ד מיבי מוזר, טען שכאשר דובר בהסגרת תצלומים לשם בירור נסיבות התרחשות של פשע חמור – הרג אדם – שיתפה העיתונות פעולה; כאשר מבקשת המשטרה לכפות על העיתונות להסגיר לידיה תצלומים מאירועים שכיחים, כמו הפגנות, היא מפרה את האיזון הראוי בין חופש הפעולה של העיתונות ובין צורכי החקירה. העיתונות אינה יכולה לשמש זרוע של המשטרה, טען מוזר.

העיתונאי והמשפטן משה רונן, המביא את פרטי המקרה הזה בספרו המועיל "אתיקה עיתונאית", מזכיר גם פסק דין תקדימי של השופט אהרן ברק, שבו כפה על צלמי עיתונות זרה למסור לצה"ל סרטי צילום שתיעדו תקרית בבית-לחם שבה נהרג חייל צה"ל, באינתיפאדה הראשונה במאי 1988.

ברק דן במתח שבין חופש העיתונות לצורכי חקירות משטרתיות שמטרתן לפענח פשעים חמורים, ופסק שאינטרס הציבור לאתר עבריינים המעורבים בביצוע עבירות חמורות גובר. ההנחיה של בית-המשפט העליון היא אפוא: אין חיסיון עיתונאי על תצלומים שיש בהם לכאורה ראיה לפענוח מעשי רצח ועבירות חמורות אחרות.

התקדימים האמורים רלבנטיים לבחינת התנהלותה של מירי צחי, צלמת העיתון "מקור ראשון", שנדרשה שלשום על-ידי שופטת בית-משפט השלום בירושלים, שירלי רמר, למסור לידי המשטרה את סרטי הצילום שבהם תיעדה חלק מזירת ההתפרעות של נערי הגבעות שתקפו, בין השאר, את סגן מפקד חטיבת אפרים.

צחי הגיעה למקום כדי לתעד את פינוי מאחז רמת-גלעד. היא היתה עדה לחלק מההתפרעויות שהתפתחו בסביבה וצילמה אותן. הצעירים המעורבים בהתרחשות דרשו ממנה להפסיק לצלם, אך הודות לקשריה הטובים עם אחדים מהם, היא המשיכה במלאכתה תוך שהיא מבטיחה להימנע מלפרסם תמונות שעלולות להזיק למצולמים.

לפי דבריה, כפי שפורסמו אתמול ב"מקור ראשון", כששבה לביתה והתבוננה בתצלומים, נוכחה שרובם כהים. אם מסיבה זו ואם מסיבה אחרת, תצלומיה של צחי לא פורסמו בעיתונה ביום רביעי, למחרת ההתרחשות.

חרף זאת, למשטרה נודע כי צחי נכחה באירוע, והיא דרשה ממנה למסור לידיה את החומר המצולם. צחי סירבה, עיתונה גיבה אותה וטען כי עומד לה עקרון החיסיון העיתונאי. המשטרה פנתה לבית-המשפט, וביום חמישי הורה זה לצלמת למסור את התצלומים.

מירי צחי ועורכי "מקור ראשון" הבהירו כי יערערו על החלטת השופטת בפני בית-המשפט המחוזי, ולכן הושעה לפי שעה הליך העברת התצלומים למשטרה. ביום שישי פורסמו בעיתון כמה תצלומים של צחי ובהם נראים חיילים והסמח"ט שנפגע במצחו. ברור שצחי נמנעה מלמסור לפרסום תצלומים שתיעדו את השתוללות המתנחלים, כפי שאכן הבטיחה להם.

המקרה מזמין דיון: האם תצלומים של צלמי עיתונות משולים לפנקס שבו כותב עיתונאי את רשמיו מאירוע שהוא מסקר? היעלה על הדעת שהרשויות ידרשו מעיתונאי למסור להן את פנקסיו? מצד שני, האם דין אנשים מצולמים במרחב הציבורי כדין מקור עלום שבגינו טוענת העיתונות לחסיון מקורות? האם החובה האזרחית למסור למשטרה מידע ועדויות על ביצוע עבירות חלה מיניה וביה גם על עיתונאים המסקרים התרחשויות פומביות כמו הפגנות ומחאות?

מהצד האחר, האם שימוש בעקרון חסיון המקורות תופס במצב שבו צלמי עיתונות מתעדים אירועים גלויים בלי להבטיח מראש למצולמים להסתיר את  זהותם? שהרי עצם בואם של מפגינים לזירת המחאה כדי ליטול בה חלק ועצם נוכחותה של מצלמת העיתונאי באירוע כמו מצהירים מלכתחילה שההתרחשות תתועד על מנת שתתפרסם.

בעולם, וגם במקרים אחדים בארץ, שבהם התעוררה הדילמה האמורה, נטתה התקשורת לסרב לשתף פעולה עם המשטרה. כך בנוגע לתצלומים וכך בנוגע לתיעוד מוקלט. יתרה מכך, עיתונאים נוטים לסרב אפילו להעיד בבתי-משפט על אמיתות דברים שציטטו מפי אנשים שהועמדו לדין ושהראיונות שנתנו הפכו לחומר ראיות בהליך משפטי שנפתח נגדם. משה רונן מביא בספרו דוגמאות מאלפות בעניין זה.

במה דברים אמורים? בעיתונאים ובצלמים שמלאכתם קלעה אותם למצבים שבהם היה עליהם ליישב בין העקרונות האתיים והמקצועיים המקובלים בתקשורת ובין דרישות החוק או ציפיות המדינה. האם זה גם מצבה של מירי צחי? בדוחק.

לאחר מה שנראה כהיסוס, מסרה צחי לעיתונה כמה תצלומים מהאירועים שתיעדה. בחירת התמונות שעשתה מעידה שצינזרה את עצמה ונמנעה מלפרסם תמונות שערכן החדשותי והעיתונאי ראשון במעלה (כדי לא לחשוף את הצעירים המתפרעים).

היא גורסת כי הבטחתה למצולמים לנהוג באופן שלא יזיק להם זהה להבטחת עיתונאי למקורו שלא לחשוף את זהותו. זו עמדה שאינה מובנת מאליה כשמדובר במלאכת הצילום העיתונאי, שמטבעה מובחנת ממלאכת הדיווח המילולי.

בהתנהלותה במקרה זה התקרבה מירי צחי, צלמת עיתונות מחוננת וחרוצה, קִרבה לא בריאה למושאי סיקורה באופן המכפיף את השיקול העיתונאי הענייני לאינטרסים שלהם. היא הוכיחה כי חשובים לה יותר קשריה עם המתנחלים המתפרעים מאשר דיווח צילומי הממחיש את התנהגותם.

עם זאת, עמדתה העקרונית שאין זה מתפקידה לספק למשטרה חומרי גלם צילומיים נוספים לאלה שפירסמה ב"מקור ראשון" ראויה לתמיכה ומעוגנת בפרקטיקה העיתונאית.