היום בבוקר (18.10) מוזמנים עיתונאים למשרד ראש הממשלה בירושלים, כדי לשמוע מפיו של בנימין נתניהו על תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. ההזמנה רשמית, הבידוק הביטחוני קפדני, והעיתונאים מתבקשים להגיע שעה וחצי לפני תחילת האירוע.

ספק אם ייערך באותה הקפדה גם הבידוק החשוב יותר: זה שנועד לברר את אמיתות הדברים שייאמרו, את התאמתם לעובדות, את היחס בינם לבין ההחלטות שהתקבלו בעבר ואת מידת הנכונות של ראש הממשלה להתמודד עם שאלות שאינן נוחות לו. אחרי שנים שבהן עסקנו בזכותם של עיתונאים לשאול את נתניהו שאלות, הגיע הזמן לעסוק ביכולתם לקבל ממנו תשובות בעלות משמעות.

במשך תקופה ארוכה מאוד התנהלה מחאה, מוצדקת בעיקרה, נגד החרם שהטיל נתניהו על חלקים נרחבים מהתקשורת הישראלית. הוא העדיף להעניק ראיונות לערוץ 14, לגלי ישראל ולכלי תקשורת זרים, בעודו נמנע מהתייצבות מול מראיינים בערוצי החדשות המרכזיים.

ביוני 2024 אפילו התאחדו מערכות החדשות של כאן 11, קשת 12, רשת 13 וערוץ 14 בקריאה משותפת לראש הממשלה להתראיין בעברית. הדרישה היתה הגיונית: ראש ממשלה שמקבל החלטות הנוגעות לחיי אזרחיו חייב לתת לציבור הסברים ולהיחשף לשאלות ביקורתיות. אלא שבמשך השנים נחשפה בעיה עמוקה יותר מזמינותו של נתניהו לראיונות, והיא האופן שבו הוא מתייחס לעצם המעמד העיתונאי.

נתניהו מסוגל להעביר דקות ארוכות במענה לשאלה שלא נשאלה, להחליף נושא, לתקוף את מי שהפנה אליו את השאלה או להציג סיפור שלם שהקשר בינו לבין הסוגיה שעל הפרק רופף עד בלתי קיים. במילים אחרות, עבור נתניהו כל ראיון הוא מונולוג (אתמול גער במיכל רבינוביץ' מולה הופיע בערוץ i24, משום שאמרה "כן" בזמן שדיבר).

עיתונאים יכולים להתעקש, לקטוע, לחזור על השאלה ולהצביע על סתירות, אלא שמרואיין שמוכן לשאת בעלות הציבורית של התחמקות, ולחזור שוב ושוב על מסריו בלי לספק הסבר ענייני, יכול להפוך גם ראיון ביקורתי למופע שבו הוא מכתיב את התוכן והמראיין מספק את התפאורה.

הבעיה מחריפה כאשר גם לדברים שנאמרים אין תוקף מחייב. ראיון עיתונאי מבוסס על הנחה פשוטה: כאשר איש ציבור אומר דבר מה, אפשר יהיה לבחון אותו לאור הדברים שאמר בעבר, להציג בפניו ראיות סותרות ולדרוש ממנו להסביר מדוע שינה את עמדתו.

במקרה של נתניהו, שוב ושוב מתגלה עד כמה קשה לנהל את השיחה הזאת. הצהרות על אחריות, התרעות ביטחוניות, העברת כספים לחמאס או הצורך לחקור את אירועי 7 באוקטובר מקבלים אצלו משמעות שונה בהזדמנויות שונות, בהתאם להקשר שבו הן נאמרות.

כאשר עצם העובדה שאפשר עדיין להעמיד את הגרסאות זו מול זו ולהצביע על הפערים ביניהן, אינה מבטיחה שהאיש שמסר אותן יידרש ליישב את הסתירות, מתערער עצם הבסיס של הראיון.

עיתונות מייחסת משמעות למילים משום שהן אמורות להעביר מידע על המציאות, על כוונות, על החלטות ועל אחריות ואחריותיות. כאשר ההצהרה של היום אינה מחייבת את הדובר מחר, כאשר טענה עובדתית יכולה להתחלף באחרת בלי הסבר משכנע או הסבר כלשהו וכאשר שאלה קונקרטית מקבלת תשובה שאפשר היה להשמיע באותה מידה גם בתגובה לעשר שאלות אחרות, נותרת מעט מאוד תועלת עיתונאית במפגש.

נתניהו הוא ציניקן מוחלט לא רק באופן בו הוא מתראיין, אלא גם בשאלה למי יתראיין. מאז הראיונות העיתונאיים לפני ההפסד בבחירות 2021, הוא נמנע מהם כמעט כליל בישראל. אבל לאור הסקרים הלא מחמיאים, הוא יכול להחליט ברגע על שבירת החרם.

כאן בדיוק יכולים העיתונאים להתבלבל. המאבק הממושך להשגת גישה לראש הממשלה עלול לגרום למראיינים ולמערכותיהם להעניק חשיבות מוגזמת לעצם הזכייה בראיון. ההזדמנות להושיב את נתניהו מול מצלמה הופכת למטרה, בעוד שהצורך להפיק מהמפגש מידע בעל ערך נדחק הצדה.

ראיון עם ראש ממשלה אינו פרס למערכת החדשות וגם נוכחותו באולפן אינה שירות ציבורי כשלעצמה. הציבור זקוק למידע, להסברים וליכולת לבחון את ההתאמה בין הצהרות לבין מעשים. לשם כך נחוצים תחקירים, מסמכים, נתונים, הצלבות מידע ובדיקות עובדתיות. יש להם ערך גדול בהרבה מעוד חצי שעה של שאלות ותשובות שאינן נפגשות.

ייתכן שהגיעה העת להפסיק לחגוג את עצם הסכמתו של נתניהו להתראיין או להתעקש עליה. גם אם יתייצב מחר מול כל המיקרופונים והמצלמות בישראל, בכך לבדו לא ייפרע החוב הציבורי של מתן דין וחשבון. מי שמבקש להשמיע את גרסתו יכול לעשות זאת בנאום, בהודעה מוקלטת או בפרסום ברשת חברתית.

עיתונאים צריכים להתעקש על משהו אחר: עובדות שניתן לבדוק, תשובות שמתייחסות לשאלות והסברים שמחייבים את מי שמוסר אותם. עד אז, עוד ראיון יכול להניב כותרות, רייטינג וקטעים ויראליים. הציבור עלול להישאר עם מה שקיבל פעמים רבות כל כך מראש הממשלה: הרבה מאוד מילים ומעט מאוד תשובות.