יש משהו מפתה בסיפורי ההצלחה של אנשי עסקים: הדרך לפסגה, ההחלטות הנועזות, החברה שצמחה והאדם שמאחורי המספרים. באופן שוטף אנחנו מקבלים לא מעט מהם. רמי לוי התארח לאחרונה אצל עמרי אסנהיים בערוץ 13 לראיון אישי נרחב, בתו יפית אטיאס, המנכ"לית המשותפת של הרשת, נחשפה בכתבת חג גדולה ב"דה מרקר", ומנכ"ל טאואר ראסל אלוונגר זוכה לנוכחות בולטת עקבית בתקשורת הכלכלית על רקע הישגי החברה.

אנשי העסקים הללו ראויים לסיקור, אבל כתבת פרופיל טובה אינה נמדדת רק באופן שבו היא מספרת סיפור הצלחה, אלא גם בשאלות שעליהן לא ויתרה. כאשר מדובר באנשים שמחזיקים בכוח רב, היחס לעובדים חייב להיות חלק מהסיפור.

אצל רמי לוי מדובר בפרק שאי אפשר להקל בו ראש. בשנת 2017 קבע בית הדין לעבודה כי לוי ורשת השיווק שבבעלותו פגעו בהתארגנות עובדי ביכורי השקמה באופן קיצוני, תוך פגיעה במובילי ההתארגנות והצרת צעדיהם באופן בוטה.

בעקבות זאת נפסק פיצוי של 1.5 מיליון שקל, הגבוה ביותר שהוטל אי פעם בישראל בגין פגיעה בהתאגדות עובדים. בית הדין אף קבע כי העברת פעילות ביכורי השקמה הייתה מהלך פיקטיבי שנבע משיקולים זרים של פגיעה בהתארגנות.

קשה להבין כיצד אפשר לקיים ראיון עומק עם לוי, לדבר על הדרך שעשה, עסקיו, משפחתו, תפיסת הניהול והערכים שמנחים אותו, בלי להציב בפניו באופן ברור גם את הפרשה הזאת.

אותו עיקרון צריך לחול על יפית אטיאס. בראיון עמה ב"דה מרקר" דווקא דיברו על עובדים: על המחסור בכוח אדם, העסקתם של קרוב לאלף עובדים זרים, על שכר של 45 שקל לשעה והקשיים בתחום המשלוחים. כלומר, העובדים בהחלט היו חלק מהשיחה. אבל דווקא על הפיל שבחדר לא שאלו: פסק הדין החריג שקבע פגיעה בהתארגנות עובדי ביכורי השקמה והפיצוי חסר התקדים שנפסק בעקבותיה.

כאשר מראיינים את המנכ"לית המשותפת של רשת שמעסיקה אלפי בני אדם, מתבקש לברר מה השתנה מאז, כיצד היא רואה כיום את זכות ההתאגדות ומהי תפיסת ההנהלה בנושא. אפשר לדבר על מחסור בידיים עובדות ועל גובה השכר, אבל אי אפשר לדבר ברצינות על יחסי עבודה ולהשאיר מחוץ לשיחה דווקא את אחת הפרשות המשמעותיות ביותר בתולדות הרשת בתחום הזה.

גם במקרה של חברת טאואר אי אפשר להסתפק בסיפור ההצלחה. ראסל אלוונגר הוא דמות מרכזית בתעשייה הישראלית, והישגיה של החברה בתקופתו מצדיקים עניין תקשורתי. אלא שבשנת 2023 קבע בית הדין האזורי לעבודה כי טאואר פגעה בהתארגנות עובדיה וחייב אותה לשלם 550 אלף שקל.

בפסק הדין נקבע כי הפגיעה התרחשה בעשרות אירועים שונים, כמו כינוסי עובדים שבהם הועברו מסרים נגד ההתאגדות, הפצת מידע בגנות ההסתדרות ופעולות שנועדו להביא לביטול חברות בהסתדרות. כאשר אלוונגר מדבר בתקשורת הכלכלית השכם וערב על מנהיגות, חזון וניהול, מתבקש לברר כיצד הוא מסביר קביעות כאלה, מה השתנה מאז ומהי תפיסתו כיום בנוגע לזכות ההתארגנות.

יש סיבה נוספת לכך שהיעדר השאלות האלה צורם במיוחד. לפני המחאה החברתית של 2011, התקשורת הישראלית, ובמיוחד חלקים משמעותיים בעיתונות הכלכלית, נטתה להלל את הטייקונים. בעלי הון הפכו לגיבורי התקופה. הכתבות עסקו באימפריות שבנו, בעסקאות שביצעו, במיליארדים שצברו ובסגנון חייהם. לא פעם היטשטש הגבול בין סיקור של כוח כלכלי לבין התפעלות ממנו. המחאה שינתה במידה רבה את נקודת המבט והזכירה שמאחורי מאזנים, מניות ורווחים יש גם שכירים, צרכנים וציבור. אסור שהלקח הזה יישכח.

עיתונות כלכלית אינה צריכה להיות נגד אנשי עסקים, בדיוק כפי שאינה אמורה להיות בעדם. היא צריכה להיות ביקורתית, סקרנית ועצמאית. הצלחה של חברה לא מוחקת את החובה לבחון את יחסה למועסקים, ושווי של מיליארדים אינו מעניק למנהל חסינות מפני שאלות לא נוחות.

למעשה, ככל שאדם מחזיק ביותר כוח והשפעה, כך גדלה האחריות של מי שמסקר אותו לבדוק כיצד אותו כוח מופעל.

כאשר בית הדין קובע שחברה פגעה בזכות עובדיה להתאגד, זו אינה הערת שוליים שאפשר להשאיר מחוץ לכתבת פרופיל. אפשר להתפעל מהצלחה עסקית, לפרגן על הישגים ולספר סיפור חיים מרתק, אבל אם השאלות הקשות נשארות בחוץ, עיתונות זה לא.

אורי וולמן הוא יועץ ליחסי עבודה ומרצה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. מכהן כיו"ר ארגון עובדי הסגל האקדמי השותף באוניברסיטה