גלי-צה"ל והעיתונאית הדס שטייף יפצו את אפי נוה, ראש לשכת עורכי הדין לשעבר שהורשע בפלילים, ב-450 אלף שקלים בגין פגיעה בפרטיותו ושטייף תוסיף על כך 25 אלף שקלים בגין פרסום לשון הרע, כך פסק בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בסיום הליך שהחל לפני קרוב לשמונה שנים.
בית המשפט קבע כי שטייף פגעה פגיעה קשה בפרטיותו של נוה כשסייעה והכווינה את פריצת מכשירי הטלפון שלו כדי לחלץ מהם חומרים לפרסום. עוד נקבע כי לתחנת גלי-צה"ל אחריות שילוחית למעשיה. מנגד, התביעות שהגיש נוה נגד רזי ברקאי, נורית קנטי ואילאיל שחר נדחו, תוך שבית המשפט קובע כי אף שהעיתונאים פגעו בפרטיותו של נוה הרי שפעלו מתוך חובה מקצועית.
ב-16.1.2019, בפתח משדר מיוחד של התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל, פנה המגיש רזי ברקאי למאזינים ואמר:
"9:05 בגלי צה"ל בוקר טוב לכם. זה יטלטל את המערכת המשפטית כולה. שופטים, עורכי דין, גם לשכה מיניסטיאלית אחת. אנחנו עדיין תחת צו איסור הפרסום, מקווים שהוא יוסר בקרוב, אבל עד אז אנחנו מחויבים לו. במשך חודשים ארוכים, כתבת המשטרה והפלילים של גלי צה"ל, הדס שטייף, חשפה עדויות וחומרים מטלטלים. כל החומרים האלה מאופסנים ושמורים במערכת 'מה בוער' ויפורסמו כאן ברגע שרק נוכל. צר לי שגם הבוקר אפשר רק לרמוז, גם זה בקושי, אבל לא לחינם מעורבים בתיק הזה, תיק החקירה הזה, גם היועץ המשפטי לממשלה, גם פרקליט המדינה, גם ראשי יאח"ה. הדס שטייף שלום".
בהמשך המשדר דיווחה שטייף פרטים ראשונים על מה שנודע לימים כפרשת אפי נוה (או פרשת "מין תמורת מינוי"), פרשה שבמרכזה עמד החשד כי נוה, אז יו"ר לשכת עורכי הדין, קידם את המועמדת לשיפוט אתי כרייף לתפקיד שופטת בתמורה לשוחד בדמות יחסי מין.
תחילה הודיעה המדינה כי בכוונתה להגיש כתב אישום נגד נוה וכרייף אך בסופו של דבר הוחלט על גניזת התיק נגדם בין היתר בשל מקור הראיות – מכשירי טלפון של נוה, אשר הגיעו לידי שטייף מאשתו של נוה ונפרצו על ידי מכר של שטייף בשם יולי רוזנברג. שטייף מסרה את המידע שגילתה במכשירים למשטרת ישראל ובמקביל עמלה על הכנת דיווח למאזיני גלי צה"ל.
כמה שבועות לאחר השידור הגיש נוה תביעה בסך 7 מיליון שקלים נגד שטייף, ברקאי, עורכת "מה בוער" דאז נורית קנטי, ראש מערכת החדשות בגלי-צה"ל דאז אילאיל שחר, מפקד גלי צה"ל דאז שמעון אלקבץ ונגד התחנה עצמה (אחרי הטרגדיה האישית שפקדה את אלקבץ, כשבתו הצעירה נרצחה ב-7.10.23, ויתר נוה על התביעה נגדו וזו נמחקה).
נוה כלל בתביעה את ברקאי, קנטי ושחר משום שבשידור הובהר כי השלושה היו "שותפי סוד" ועיינו יחדיו בחומרים שהשיגה שטייף לצורך הכנתם לשידור. בהמשך הגדיל נוה את דרישת הפיצוי ב-141 אלף שקלים בשל הוספת טענה לפרסום לשון הרע נגדו.
נוה טען, באמצעות עורכי הדין בעז בן צור (שייצג גם את רה"מ נתניהו במשפט השחיתות נגדו) וגיא רוה, כי הנתבעים פגעו פגיעה חמורה ביותר בפרטיותו, באופן שעולה לכדי עבירות פליליות, וגרמו לו נזק אדיר. נוה העריך בתביעתו כי הנזק שנגרם להכנסתו כעורך דין נאמד לכל הפחות בסך של 5 מיליון שקלים בשלושת השנים שלאחר הפרסום והגשת התביעה.
אפי נוה יוצא מאחד הדיונים בתביעתו נגד שטייף ואחרים, בית המשפט המחוזי בלוד, 19.3.25 (צילום: אבשלום ששוני)
שטייף טענה להגנתה, באמצעות עורכי הדין דודי זילברבוים, יוחאי שפירא וצחיק נצר (בהמשך הוחלף עו"ד נצר בעו"ד מוחמד עבאסה), כי התביעה שהוגשה נגדה היא "אות ומופת" למקרה שבו נעשה "שימוש לרעה" בהליכי משפט.
לפי שטייף, היא לא לקחה את מכשירי הטלפון של נוה, לא החזיקה בהם ולא פרצה אליהם. שטייף טענה כי שמעה מחני נוה, אז אשתו של נוה שהיתה בסכסוך גירושין עמו אחרי שגילתה כי הוא בוגד בה, שנוה השאיר בביתם כמה מכשירי טלפון ישנים. נוה אמרה לשטייף כי היא מחפשת דרך "לאתר בהם מידע לצורך הליך הגירושין".
מחומר הראיות והעדויות שעלו במשפט התברר כי חני נוה ושטייף נפגשו בתיווכה של ק.ח. שהכירה את חני נוה וכן את אחת המתמחות שהיתה בקשר מיני עם נוה.
בעדותה סיפרה ק.ח.: "יום אחד הייתי בשירותים ונפל לי הפלאפון לאסלה וחני חיפשה אותי יום יומיים ולא עניתי לה כי לא היה לי טלפון. סיפרתי לה שלא היה לי פלאפון, אני חושבת שהיא אמרה לי 'טוב שהזכרת לי טלפונים, יש לי את הטלפונים של אפי', כך העניין התגלגל. אמרתי לה אם היא רוצה לצאת עם זה החוצה והיא אמרה לי שכן ואני חושבת שתיווכתי בין הדס לחני".
חני נוה ושטייף נפגשו כעבור כמה ימים בבית קפה במלון מנדרין בתל אביב, לשם הגיע גם רוזנברג בהזמנתה של שטייף. רוזנברג ישב בנפרד מהשתיים אך בשלב מסוים, כשנוה סיפרה על הטלפונים שברשותה, הזמינה שטייף את רוזנברג להצטרף לשיחה. רוזנברג דאג לאיסוף המכשירים, פרץ אליהם וחילץ את המידע שאותו העביר לשטייף ואשר שימש את המשטרה לחקירה ואותה לדיווחים.
לפי שטייף היא "פעלה בתפקידה העיתונאי, בהתאם לאמות המידה החוקיות, המקצועיות, האתיות והמוסריות המוטלות עליה, ואף מעבר לכך".
עיתונאי גלי-צה"ל רזי ברקאי לפני אחד הדיונים בתביעת אפי נוה, בית המשפט המחוזי בלוד, 19.3.25 (צילום: אבשלום ששוני)
ברקאי טען להגנתו, באמצעות עו"ד רם שמגר, כי התנהלותו בפרשה היתה "התנהלות עיתונאית מופתית, אחראית ובמסגרת הדין". לדבריו, שמע משטייף על החומרים שהגיעו לידיה, אך זו לא ציינה כל דבר הקשור לענייניו האישיים של נוה. ברקאי הוסיף כי הוא ויתר הצוות בגלי צה"ל פעלו "בזהירות ובאחריות" ובליווי ייעוץ משפטי צמוד.
יתר הנתבעים, שיוצגו על ידי עורכי הדין קובי דוידוביץ וחנה לנדאו מהפרקליטות, טענו כמו ברקאי כי לא נחשפו למלוא החומרים שבטלפונים אלא רק לכאלה שהיה בהם עניין ציבורי רב.
"לב ליבו של תפקיד העיתונאי וחובתו הוא הנפת דגל אדום בסוגיות הנוגעות בדיוקן פנינו כחברה", נטען בכתב ההגנה של קנטי, שחר, אלקבץ וגלי-צה"ל. "[...] על עיתונות בחברה דמוקרטית, מוטלים תפקיד חשוב וחובה מוסרית וחברתית לפרסם מידע שיש בו חשיבות ציבורית וחברתית. ככל שמדובר במידע שיש לו חשיבות ציבורית רבה יותר, כך יש הצדקה רבה יותר להכיר בחובה מוסרית או חברתית לפרסמו ולהגן על מפרסמו מפני דינים אחרים, המגנים בין היתר על פרטיותו של אדם".
ממילא, טענו יתר הנתבעים, הם לא פגעו בפרטיותו של נוה ונהגו בחומרים שהציגה להם שטייף "באחריות ובאיזון המתבקש אל מול כללי האתיקה העיתונאית וחובותיהם המקצועיות הנגזרות מהם".
"הגורם המרכזי שטווה את החוטים"
השופט אורן שוורץ קיבל את התביעה בחלקה.
ראשית קבע השופט כי לשטייף ישנו בהחלט חלק בפריצת הטלפונים של נוה, אף כי לא ביצעה זאת בעצמה, שהרי היא זו שהפגישה בין רוזנברג לנוה והיא זו שביקשה מרוזנברג לפעול לאתר במכשירים חומר "שיכול לעניין אותי".
השופט שוורץ קבע לפיכך כי "שטייף הייתה הגורם המרכזי שטווה את החוטים כדי להפיק את המידע שהיה אצור בטלפונים, מתוך הבנה עמוקה כי יהא בתוצרים לסייע לכל השותפים בהשגת יעדיהם, איש איש לפי מניעו".
הנתבעים טענו כי נוה זנח את המכשירים ולמעשה ויתר על הבעלות עליהם ברגע שהותיר אותם מאחור, וכי בשלב זה הפכה חני נוה לבעלת המכשירים. נוה טען כי נהג להחליף מכשירים בתדירות גבוהה משום שלא ידע כיצד להעביר את השיחות שהקליט על גביהם לשמירה בענן וכן בשל רצון להתהדר בדגם העדכני ביותר בשוק.
השופט דחה את גרסת הנתבעים וקיבל את גרסת נוה, כי הבעלות על המכשירים היתה שלו. עוד קבע השופט כי "שטייף הייתה מודעת לאופן הפסול שבו הופק המידע מהטלפונים הניידים של נוה".
מחומר הראיות עולה כי אחרי שהמכשירים הגיעו לרוזנברג הוא פרץ אליהם באמצעות תוכנה מקוונת וכשראה מה הם מכילים הזעיק את שטייף.
"היו שם ניאופים לחני למכביר", העיד רוזנברג. "טלפון אחד שימש אותו 4 חודשים, 29 נשים. זה הצרה הקטנה. [...] בטלפונים היו תמונות מזעזעות שקשורות לחוסר צניעות מזעזע, יש התכתבויות על אביזרי מין, על סמים [...] טלפון של משפחה זה לא".
שטייף הנחתה את רוזנברג לסדר את החומרים בתיקיות, כדי שיקל עליה לאתר את הפרטים שעניינו אותה לצורך דיווח עיתונאי.
מביתו של רוזנברג נסעה שטייף לפגישה דחופה עם מפקד התחנה אלקבץ, שנערכה ליד ביתו באשדוד. בדרך פגשה את חני נוה וקיבלה את אישורה לפרסום. אלקבץ העיד שהעלה מול שטייף את הסברה כי קיבלה את החומרים באמצעות חוקר פרטי אך היא "לא הגיבה".
אלקבץ החליט שיש לערב את צוות התחנה וכן יועצת משפטית. שטייף הקימה קבוצת ווטסאפ בשם "חסמבה", שבה כללה גם את אלקבץ, ברקאי, קנטי, שחר והיועצת המשפטית של התחנה עו"ד מאיה בלומנפלד. "קראתי לזה חסמבה כי אלה היו ספרי ילדותי", העידה שטייף, "והרגשתי שמה שיש שם זה סודי בהחלט".
שטייף עברה שוב אצל רוזנברג, קיבלה ממנו דיסק און קי עם כל החומרים והלכה להדפיס אותם בחנות קרובה. את התוצרים סידרה בשני קלסרים, שחור ולבן, ואת החומרים הקשורים למתמחה שהיתה ביחסים אינטימיים עם נוה שמה בניילונית נפרדת.
עם כל החומרים הללו הגיעה לפגישה עם צוות גלי צה"ל, ולאחר שתיארה בראשי פרקים את המידע שהגיע לרשותה הוחלט שלא לפרסם דבר לפני קבלת אישור משפטי. עם זאת, לפי העדויות, היועצת המשפטית שנכחה בישיבה, עו"ד רוית דנינו (שהחליפה את עו"ד בלומנפלד אשר היתה בחופשה), לא הנחתה את העיתונאים שאסור להם לעיין בחומרים.
בפגישה נוספת, שנערכה כעבור שלושה ימים בביתו של ברקאי, השתתפה גם עו"ד בלומנפלד ושם הציגה שטייף את הקלסרים עם החומרים שהדפיסה, כולל ההתכתבויות בין נוה לכרייף. אלקבץ, ברקאי, שחר וקנטי שמעו משטייף כי החומרים הגיעו מחני נוה וסברו שמדובר במקור עיתונאי לגיטימי, מציין השופט. לא נאמר להם דבר לגבי פריצה.
את המשדר המיוחד בגלי-צה"ל שבו נחשפה הפרשה מכנה השופט שוורץ "אנמי", במיוחד ביחס לחומרים שאליהם נחשפו העיתונאים.
לפי פסק הדין, "עיקר הפעילות העוולתית אינה בעצם הפרסום החדשותי של 'המשדר המיוחד', אלא בפריצה למכשירי הטלפון, בהפקת המידע מתוכם, בניתוח שלו ובשיג ובשיח שניהלו הנתבעים תוך כדי שהם בוחנים לעומק את המידע האישי של נוה. אם כן, ליבת הפגיעה בפרטיות היא במעשה החיטוט והעיסוק בתכנים האישיים ובחומר שהושג בפריצה לטלפונים, ולא בתוצאות שנובעות מעצם חשיפת מעשיו הפסולים של נוה ברבים במסגרת המשדר המיוחד".
המעשים של כל הנתבעים, פסק השופט, "הסבו פגיעה קשה בפרטיותו של נוה", אולם בכל הקשור להגנות הבדיל השופט שוורץ בין שטייף ליתר.
"שטייף היתה היוזמת, המשדלת והמתווכת בעניין הפריצה למכשירי הטלפון, ולמצער אישררה את הדבר ועשתה שימוש מודע בתוצרי הפריצה", כתב השופט. "[...] לעומת זאת, חלקם של הנתבעים האחרים הצטמצם לקבלת החומרים, לעיון ולשימוש בהם מבלי שהיו מודעים בזמן אמת לדרך הפקתם".
עוד כותב השופט כי ההתנהלות של שטייף היתה "אקטיבית ומודעת המצויה בשדה הפלילי", וכי היא "אינה עומדת בקריטריונים של עיתונאות אחראית והיא אף הפרה לכאורה את כללי האתיקה".
לא כך הדבר לגבי יתר העיתונאים. הללו פעלו, כך פסק השופט, "באחריות" ועל כן שמורות להם ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות.
"חשיבותה של עיתונאות חוקרת ללא מורא טמונה בתפקידה הציבורי של התקשורת כגורם מבקר ומפקח על השלטון, בחשיפת מידע חיוני לציבור ובשמירה על זרימת מידע חופשית המאפשרת שוק דעות פתוח ואפקטיבי", כותב השופט. "[...] על מנת לשמר אינטרס ציבורי זה, אני סבור כי נכון לצמצם את חובת הפיקוח והבירור המעמיק באשר לחוקיות השגת החומרים העיתונאיים, תוך יצירת הפרדה פונקציונלית בין בעלי התפקידים השונים".
השופט שוורץ מפריד את ברקאי, שהיה מגיש ושדרן בתוכנית, ועל כן "החובה הנורמטיבית לברר מהיכן קיבל העיתונאי את המידע שהוא עתיד לפרסם, אינה רובצת לפתחו".
אלקבץ, שחר וקנטי שימשו בתפקידים שבמעלה הפירמידה העריכתית, ועל כן, כותב השופט, היה "מצופה" מהם "לחקור ולהבין לעומק מהיכן ובאיזו דרך הושגו החומרים הרגישים הללו".
יחד עם זאת, שמורה להם הגנה אחרת בחוק שמקנה אפשרות לפגוע בפרטיות אם זו נבעה מ"נסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה".
במקרה זה, כשהמידע מהטלפון של נוה, "הצביע לכאורה על השפעה רעה ומושחתת על הוועדה למינוי שופטים", כותב השופט, "[...] קמה לנתבעים חובה מקצועית ומוסרית ראשונה במעלה כעיתונאים וכאנשי תקשורת מקצועיים לפעול לחשיפת המעשים".
לפי השופט, "עיתונות בחברה דמוקרטית אינה יכולה לעצום את עיניה מול חשש ממשי לפגיעה כה קשה בערכי היסוד של שלטון החוק". את ההגנה הזו העניק השופט גם לגלי-צה"ל.
לאחר ששלל הגנות נוספות משטייף, והעניק הגנות נוספות ליתר הנתבעים, מצא השופט שוורץ כי שטייף גם פרסמה לשון הרע על נוה לאחר הגשת כתב התביעה המקורי כשכינתה אותו "תולעת האשפה".
אשר לתחנת גלי-צה"ל, קבע השופט כי מוטלת עליה אחריות שילוחית למעשי שטייף, וזאת דווקא כדי להגן על עבודתם של עיתונאים חוקרים. "אני סבור כי שיקולי מדיניות שתומכים בקיומה של [עיתונות] תחקירים חופשית וחזקה מוליכים למסקנה כי במקרה ייחודי זה יש להכיר באחריות שילוחית של המדינה לפעילותה של שטייף, גם בהתחשב בכך שמדובר בביצוע לא נאות של התפקיד וגם אם מדובר בעשייה בעלת נופך פלילי".
לפי השופט שוורץ, "הותרת עיתונאים חוקרים ללא כיסוי מצד המעסיק (גם אם הם שגו באופן בו התנהלו) עלולה לגרום לפגיעה קשה בקיומה של עיתונאות חוקרת".
"תולדה של ההתנהלות הפסולה של נוה"
נתוני ההכנסות של משרד נוה בשנים שקדמו לפרוץ הפרשה ובשנים שלאחר מכן העלו כי נרשמה ירידה מ-16-17 מיליון שקל בשנה ל-9-12 מיליון שקל בשנה. ואולם, השופט פסק כי המשדר בגלי-צה"ל אינו האחראי לכך.
"סביר בעיני כי עזיבת חלק מהלקוחות היא תולדה של ההתנהלות הפסולה של נוה והירידה במעמדו הציבורי כפועל יוצא מפרשת נתב"ג ומפרסום דבר החקירה המשטרתית בפרשת 'מין תמורת מינוי'", כתב השופט שוורץ.
מנגד קבע כי נגרם לנוה נזק לא ממוני בגין הפגיעה בפרטיותו, והעמיד את הפיצוי הראוי על סך 450 אלף שקלים. בנוסף חייב השופט שוורץ את המדינה לשלם 50 אלף שקלים כשכר טרחה לבאי כוחו של נוה ואת שטייף לשלם עוד 90 אלף שקלים כשכר טרחה.
כמו כן חויבה שטייף לשלם 25 אלף שקלים כפיצוי בגין פרסום לשון הרע ועוד שכר טרחה בהקשר זה בגובה 5,000 שקלים.
בשל דחיית התביעה נגד ברקאי חויב נוה לשלם לו הוצאות בסך 5,000 שקלים ועוד שכר טרחה בסך 100 אלף שקלים. גם קנטי ושחר יקבלו הוצאות בסך 5,000 שקלים כל אחת, אך ללא שכר טרחה כיוון שיוצגו על ידי המדינה.
4585-02-19