אפי נוה, ראש לשכת עורכי-הדין המתפטר, הגיש כתב תביעה נגד עיתונאית גלי-צה"ל הדס שטייף, נגד העורכות נורית קנטי ואילאיל שחר, המגיש רזי ברקאי, מפקד התחנה שמעון אלקבץ – ונגד משרד הביטחון, שהוא גם "הכיס העמוק" שיכול לשלם את הפיצוי הנדרש, בסך של לא פחות משבעה מיליון שקל. פיצוי על הנזק שנוה טוען שנגרם לו כתוצאה מהפרת פרטיותו, סביב פרשת הטלפון הנייד שחומרים מתוכו פורסמו וחוללו סערות תקשורתיות וחקירות פליליות.
אם התיק הזה יתנהל במלואו, יהיה זה אחד התיקים החשובים ביותר בנושא הגנת הפרטיות שהתנהלו אי פעם במדינת ישראל. להלן כמה מחשבות שעולות מקריאת כתב התביעה. ראשית, אנחנו עוד לא יודעים את כל העובדות, ומקריאת כתב התביעה עולה לכאורה כי גם אפי נוה לא בדיוק יודע אותן: בכמה טלפונים מדובר? מי מסר אותם לשטייף? מי פרץ אותם, ומתי? כתב התביעה נסמך על הפרסומים בעיתונות ועל המשדר שהוקדש לנושא בגלי-צה"ל ב-16 בינואר.
זה היה משדר מיוחד במינו: המשתתפים בו הרבו לספר שהם יודעים המון דברים – שאותם הם לא יכולים לגלות בשל איסור הפרסום. הם כן גילו זחיחות כשתיארו את היקף החומר שבידיהם (כאמור, בלי לספר את תוכנו) – תיאורים המהווים חלק ניכר מכתב התביעה שהגיש נוה.
שמעון אלקבץ, מפקד גלי-צה"ל (צילום: אורן פרסיקו)
העובדות שאיננו יודעים עשויות להשליך על הניתוח המשפטי. כך, למשל – וזוהי ספקולציה בלבד – אם יתברר שאת הטלפונים מסרה אשתו לשעבר של נוה, וגם יתברר שהיא זו שעיינה בתוכנם, ייתכן שהדבר יקל על טענת הפריצה, שכן בית-הדין הרבני כבר פסק בפסק דין שנוי במחלוקת כי לאשה יש זכות לחטט בטלפון הסלולרי של בעלה. שנית, נוה תובע סעד אחד בלבד: פיצוי כספי על הנזק שנגרם. באופן מפתיע מאוד, הוא לא מבקש צו מניעה קבוע שימנע משטייף ומגלי-צה"ל את פרסום החומרים שנמצאו בטלפונים שלו לאחר שיוסר צו איסור הפרסום. הוא גם לא מבקש צו מניעה זמני שישמור על חסיון החומרים במהלך ההליך המשפטי (הסיכויים לקבלת צו זמני נמוכים יותר, בהתאם לפסיקה).
שלישית, כתב התביעה מעניין כי הוא מציג תמונה מספרית לגבי הנזקים הממשיים שנוה טוען שייגרמו לו בגלל שטייף וגלי-צה"ל: הכנסותיו מעבודתו כעורך-דין עומדות לרדת ב-5 מיליון שקל בשלוש השנים הקרובות. אם זה הסכום שבו יירדו הכנסותיו של נוה, נסו נא לשער כמה גבוהות היו ההכנסות קודם לכן. מתברר אפוא שלמרות הזמן הרב שהושקע על-ידי נוה בניהול הלשכה, הכנסותיו היו, איך לומר, ניכרות.
שני סוגים של פגיעה בפרטיות
תביעות נזיקין כוללות שני חלקים: קביעה של אחריות משפטית – כאן יעמדו לדיון השאלות האם שטייף ושאר הנתבעים פגעו בפרטיות של נוה, והאם עומדות להן טענות הגנה. טענת ההגנה החזקה ביותר היא "עניין ציבורי" (סעיף 18(3) לחוק: "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב"). יצוין כי בכתב התביעה יש עילות נוספות מלבד הגנת הפרטיות – ועליהן אין הגנה זו חלה. אולם הליבה של התביעה היא הפגיעה בפרטיות.
וכאן מתעוררת שאלה מעניינת. הפרות של הזכות לפרטיות מתחלקות בגדול לשני סוגים: הפרות שנעשות בדרך של חדירה לפרטיות (ובמקרה זה פריצת הטלפון והעתקת תוכנו), והפרות שנעשות בדרך של פרסום מידע פרטי. כל אחד משני המקרים יכול לייצר בפני עצמו עילה שלמה של פגיעה בפרטיות. כלומר הפריצה לטלפון ופרסום מה שנמצא בו הן שתי פגיעות שונות בפרטיות.
אבל פה העניינים מסתבכים. העוולות הנטענות לא נעשו בהכרח בידי אותם אנשים (כי ייתכן למשל שברקאי וקנטי לא היו שותפים לפריצה לטלפונים, אלא קשורים רק בפרסום, ואיננו יודעים בוודאות אם שטייף עצמה "פרצה" לטלפונים או קיבלה אותם מהמקור העלום כשהם כבר פרוצים).
טענת ההגנה של עניין ציבורי תהא טענה חזקה נגד ההאשמה בפגיעה בפרטיות שנוצרה מהפרסום. דומה כי קשה לחלוק על העניין הציבורי הרב בטענות שפורסמו. לגבי הפגיעה בפרטיות בעצם הפריצה לטלפון, טענת ההגנה של עניין ציבורי תהיה חלשה יותר – אולם לא בלתי קיימת
לכן נראה שבהליך המשפטי יהיה צורך לבחון את שתי העוולות הנפרדות של פגיעה בפרטיות, כאשר לגבי כל אחת צריך יהיה לבחון בנפרד הן את קיומן של טענות ההגנה (שיכולות לעמוד לאחת העוולות אך לא לאחרת) והן את הנזק שיצרה אותה עוולה (הנזק שעבורו יינתן הפיצוי אם תידחה טענת ההגנה).
בהסתמך על מה שאנחנו יודעים עד עתה, נראה לי כי טענת ההגנה של עניין ציבורי תהא טענה חזקה נגד ההאשמה בפגיעה בפרטיות שנוצרה מהפרסום. דומה כי קשה לחלוק על העניין הציבורי הרב בטענות שפורסמו. ובהנחה שהדברים שצוטטו מתוך החומרים שבטלפון (למשל, השיחה בין נוה למועמדת לשפיטה) היו נכונים, הרי שהם עומדים בדרישת החוק כי הפרסום "לא היה כוזב".
לגבי הפגיעה בפרטיות בעצם הפריצה לטלפון, טענת ההגנה לגבי עניין ציבורי תהיה חלשה יותר – אולם לא בלתי קיימת. הכל תלוי בנסיבות שאינן גלויות לנו. אם למשל מי שמסר את הטלפונים לשטייף אמר לה מה יש בהם, הדבר עשוי לייצר את ה"עניין הציבורי" הנדרש לצורך ההגנה.
מאידך, נראה שבצד הנזק הסיפור הפוך: עצם החדירה לטלפון, ללא פרסום החומרים שנמצאו בתוכו, היא לא מה שיגרום לנוה את הנזק של ירידה של מיליוני שקלים בהכנסות המשפטיות. נדמה לי שכאן רוב הנזק הנטען ייגרם דווקא מהפרסום, לא מהחדירה לטלפון כשלעצמה. וכאן יהיה על נוה להוכיח שהירידה בהכנסות נובעת מהפרסומים האלו דווקא, ולא, למשל, מהסתבכותו בפרשת הכניסה והיציאה לישראל עם חברתו.
מנקודת הראות של ההגנה, גלי-צה"ל ואנשיה, הפרדת שתי הפגיעות בפרטיות – הפריצה לטלפון והפרסומים – הכרחית. ההפרדה תאפשר להם להתגונן מהתביעה בשל הפרסומים בשל הגנת העניין הציבורי, ולטעון שהנזק שנגרם מעצם הפריצה לטלפון הוא מינימלי. לא בטוח גם שמשרד הביטחון יגבה את הדס שטייף בתביעה בנושא פריצת הטלפון כלשעצמו, ואם כך, לתובע גם לא יהיה "כיס עמוק" להיפרע ממנו.
האינטרס של נוה יהיה מן הסתם הפוך: לגרום לכך שהפריצה לטלפון והפרסומים ייראו כמסכת אחת, שכולם אחראים לה יחדיו – גם השותפים לפרסום בתוכנית הרדיו יהיו אחראים, בדיעבד, לפריצה לטלפון שבוצעה על-פי הנטען בידי חברתם שטייף. כאמור, אם התיק הזה יתקדם, יהיה לנו תיק פרטיות מהחשובים אי פעם בישראל. וזו הזדמנות לשאול: לשכת עורכי-הדין, עוד לא מחקתם את תביעת ההשתקה נגד שרון שפורר? למה אתם מחכים בדיוק?
ד"ר הלל סומר הוא מרצה בכיר למשפט חוקתי ודיני תקשורת בבית-הספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
* * *
כתב התביעה: נוה נגד שטייף ואחרים