ברוח חשבון הנפש שעורכים כמה עיתונאים מאז מותו של אמנון דנקנר, בגין השתיקה היחסית נוכח מה שהתרחש ב"מעריב" חרף ההשפעה שהיתה לדברים על עולם התקשורת כולו – כדאי אולי לנצל את ההזדמנות ולשאול באילו עוד מקרים בשנים האחרונות נרדמה העיתונות הישראלית בשמירה ולא מילאה את התפקיד שנועדה לו: הנהרת המציאות, באומץ וללא משוא פנים, למען טובת הציבור.

כשל אחד, שעסקו בו רבות, הוא החמצת הלכי הרוח והמגמות הכלכליות שפגעו ברווחה ובתחושת הביטחון של מעמד הביניים והציתו את המחאה החברתית. ההפרטה, שחיקת מנגנוני מדינת הרווחה והעלייה ביוקר המחיה התחילו הרבה לפני קיץ 2011. התקשורת לא עמדה בזמן על משמעותן ועל אי-הנחת המצטברת שהן מעוררות, ולכן המחאה באה לה בהפתעה.

אך במבט היסטורי, המחדל החמור ביותר של התקשורת הישראלית הוא הזנחת הטיפול העיתונאי, החדשותי, התחקירי והפובליציסטי בנושא השלום. בתהליך הדרגתי – שהתחיל בכשלון ועידת קמפ-דייוויד להסדר קבע והאינתיפאדה השנייה בראשית שנות ה-2000 ונמשך עד ימינו – הלך השיח המדיני בישראל והופקר כמעט רק לגרסה הרשמית של ממשלת ישראל: אין פרטנר פלסטיני, אין סיכוי להסכם, הצד השני סרבן ודוחה את הצעות השלום של ישראל, ובכלל, יש דברים דחופים יותר כעת מפתרון הקונפליקט.

יכול להיות שכל זה נכון, אלא שהתקשורת לא הציבה לגרסה הזו אתגר רציני, לא בחנה אותה בחינה ביקורתית של ממש – לא "הביאה את הסיפור". גם בכלים הפובליציסטיים שלה לא השתמשה די כדי לחזור ולבדוק על-פי מיטב שיפוטה מהו האינטרס הישראלי – האם אפשר לקבל את הטיעון שישראל כבר אינה זקוקה לשלום?

אם הדברים נשמעים מופרזים, נסו לבחון את עצמכם: מה אתם יודעים על המשא-ומתן לשלום שניהלו ברק ואולמרט? יודעים מה ישראל הציעה? למה בדיוק הפלסטינים התנגדו? מה היו העמדות בנושא ירושלים, ההתנחלויות, הפליטים? אלה אינם פרטי טריוויה לידענים, אלא שאלות שנחשבו עד לא מכבר כבעלות משמעות קיומית.

נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתם בתחקיר מעמיק על התנהלות המשא-ומתן, בהשוואה מקיפה של גרסאות הצדדים לשיחות או בתיאור ממצה של רשמי המתווכים האמריקאים. האם שמעתם אי-פעם ראיון סביר וענייני עם מובילי הצוות הפלסטיני במשא-ומתן? נזיפות חסרות סבלנות של דנה וייס באבו-מאזן לפני היציאה לפרסומות אינן נחשבות לראיון כזה.

האם אולמרט, ברק או הנושאים והנותנים האחרים עומתו עם נקודות מבט שאינן שלהם, או רק קיבלו, גם זאת בנדיר, במה חופשית לשינון גרסתם? האם היו עיתונאים נודניקים שניסו להציק לנתניהו על כך שבמשך שלוש שנות כהונתו לא התקיים כל מאמץ מדיני? האם היו בשנים האחרונות – פרט לעקיבא אלדר ב"הארץ" – עיתונאים שכתבו בהתמדה על החיוניות והדחיפות שבהסדר שלום? והלא אי-אפשר לטעון שמדובר בעניינים פעוטים.

בקרב חוקרים העוסקים בנושא יש מי שסבורים שאם התקשורת היתה עושה את עבודתה, היא היתה מגלה, להפתעתה אולי, שדווקא בשנות הייאוש הישראלי הרווח מהשלום – הפערים בין ישראל לפלסטינים הצטמצמו ולא התרחבו. שיש התקרבות בעמדות בתחומים שנתפסו כבלתי ניתנים לגישור כמו הפליטים וירושלים. שהעובדות מראות שיש פרטנר פלסטיני מתון, המעוניין בהסדר ובעל יכולת טובה מן הצפוי ליישמו. אם הקוראים היו מקבלים את המידע הזה, על רקע של ביאור פרשני בהיר ובליווי טורי דעה נושאי מסקנות – אולי גורלנו כאן היה משתנה במשהו.

נכון, התקשורת אינה כל יכולה. האחריות העיקרית היא כמובן על הפוליטיקאים. נכון גם שירידת העניין הציבורי בשלום קשורה להתפתחויות אובייקטיביות כמו האכזבה בישראל לנוכח רצף הכשלונות במשא-ומתן, אי-הוודאות שיצר האביב הערבי והעייפות מעיסוק רב-שנים בסכסוך. אבל העיתונות משפיעה. בתחילת שנות ה-90 היא נתנה רוח גבית בלתי מבוטלת שאיפשרה ליצחק רבין להגיע להסכם אוסלו. ב-2005 היא תרמה מאוד לאווירה שדחפה את אריאל שרון לבצע את תוכנית ההתנתקות. ואז, פתאום, היא חדלה. השתמטה מחובתה המקצועית והמוסרית. כפי שהיה לה חלק בפריצות הדרך של העבר – יש לה חלק בחוסר המוצא המדיני של ההווה, בדשדוש, באובדן התקווה.