לאחרונה פרסמה הוועדה הציבורית לבחינת הפתיחה של בתי-המשפט בישראל לתקשורת אלקטרונית (בראשות שופטת בית-המשפט העליון דורית ביניש) את הדין-וחשבון שלה. בסיומם של דיונים ממושכים גיבשה הוועדה מסקנות, שאין בהן שינוי דרמטי לעומת המצב הקיים. מדוע גם בעידן התקשורתי שבו אנו חיים לא מצאה הוועדה לנכון להמליץ על שינוי המצב ברוב רובם של ההליכים? האם אין בשידור תקשורתי מן האולם משום הרחבה מתבקשת של עקרון הפומביות בעולם המודרני? היש הצדקה מספקת להגבלת חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת בהקשר זה?

על-פי המצב החוקי הקיים, בית-משפט ידון ככלל בדלתיים פתוחות, וכל אדם רשאי להיות נוכח באולם ולעקוב אחר הדיון המתנהל בו. מותר גם לפרסם ולדווח ברבים על הליכי משפט מתנהלים, בכפוף לסייגים. יחד עם זאת, אין לצלם באולם בית-המשפט או לפרסם תצלום כזה, אלא אם בית-המשפט התיר זאת, והקלטה ושידור כמוהם כצילום. במהלך השנים ניתנו היתרים לסיקור אלקטרוני של הליכי משפט רק במקרים ספורים.

הוועדה הציעה לאמץ הסדר נסיוני זהיר, שיחול על הליכים המתקיימים בפני בג"ץ בלבד – הליכים שאין בהם עדים ונושאיהם הם, על-פי רוב, ציבוריים. לפי ההצעה, הרכב שופטי בית-המשפט העליון שידון בתיק יהיה רשאי להחליט על הפתיחה על-פי שיקול דעתו. עוד המליצה הוועדה כי תוקם ועדת היגוי, אשר תלווה את עריכת הניסוי, תקבע כללים לצילום ושידור, ותתייחס להיבטים הטכניים והתקציביים הכרוכים בו. את הניסוי צריך יהיה ללוות במחקר, שיעריך את תוצאותיו מבחינת כל הנפשות הפועלות בהליך – שופטים, בעלי דין, עורכי-דין, כלי תקשורת – כמו גם מבחינת הציבור הרחב.

הגדלת שקיפותם של בתי-המשפט עשויה, לכאורה, לחזק את אמונו של הציבור במערכת, לקרב את האנשים אל עולם המשפט באופן בלתי אמצעי, מתוך התרשמות ישירה ועצמאית, וכך ליצור אפקט חיובי מבחינת החינוך לדמוקרטיה. לא מן הנמנע שהחשיפה גם תייעל את הדיונים ותהיה לה השפעה חיובית על האווירה באולם ועל תפקודם של השופטים ובעלי הדין.

ואולם נראה כי במרבית ההליכים, נזקה של פתיחת בתי-המשפט לסיקור התקשורת האלקטרונית עולה על תועלתה. שידורים מאולם בית-המשפט עלולים להשפיע על כל הגורמים המעורבים בהליך באופן שיזיק למטרה של גילוי האמת. הפתיחה לתקשורת עלולה להרתיע עדים מלהעיד, להרתיע מתלוננים פוטנציאלים מהגשת תלונות, לגרום למתח רב וכמובן להשפעה אפשרית מעדויות קודמות. היא עלולה להרתיע תובעים פוטנציאלים מהגשת תביעות אזרחיות בבתי-המשפט ומעצם ההזדקקות למערכת, כדי להימנע מניהול התדיינות משפטית אל מול המצלמות.

מידת הפגיעה בפרטיות, הן של העדים והן של הצדדים להליך, עולה לאין שיעור כאשר המשפט משודר. פתיחת בתי-המשפט לתקשורת אלקטרונית עלולה גם להשפיע על עורכי-דין באופן טיעונם, שעשוי להיות ארוך יותר, בלתי פשרני ורווי גימיקים כדי לזכות בפרסום אישי, אפילו עד כדי חשש של ממש לניגוד אינטרסים בינם לבין לקוחותיהם. זאת ועוד, סיקור טלוויזיוני ורדיופוני עלול להשפיע גם על השופטים, שכן אף בשיטה שבה אין מושבעים, אי-אפשר לבטל לחלוטין את החשש מיצירת לחץ בלתי מודע על השופטים כתוצאה משפיטה פופוליסטית על-ידי דעת קהל.

למול כל החששות הללו, קיים ספק גדול אם התועלות החינוכיות המצופות מהכנסת מצלמות לאולמות השופטים אכן יתממשו. משצולם המשפט, קשה להניח שניתן יהיה לרשויות להתערב באופן ממשי בשיקולי העריכה של החומר ובאופן השימוש בו. יש להניח שבסופו של דבר, גם אם ייאסר במפורש שימוש בחומר לצורכי תוכניות בידור, בפועל ישודרו מן המשפט קטעים קצרים בלבד, של אותן דקות סנסציוניות המגדילות את אחוזי הצפייה. שידור מקוטע וסלקטיבי עלול דווקא ליצור מצג מטעה ובלתי הוגן על המתרחש באולם.

לא בכדי נבדלת התרבות המשפטית מן התרבות היומיומית. למערכת המשפט היגיון משלה ונוהל משלה, כמו גם מדים משלה, גינונים משלה ושפה משלה. כל אלה לא נועדו לשַמֵר אליטות של יודעי ח"ן, כי אם לשרת ערכים של עידון והגינות, אשר מבדילים בין אולם המשפט לבין טקס תלייה בכיכר העיר אל מול ההמון המריע. שידורם של משפטים מגביר את החשש מניהול משפט על-ידי הציבור ועל-ידי התקשורת.

דלית דרור היא ראש תחום משפט ציבורי במשרד המשפטים וחברה בוועדת ביניש

גיליון 56, מאי 2005