ביבי-טורס
סוריה יורדת מהכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", וראש הממשלה בנימין נתניהו מחליף אותה. דרגת העוינות נשמרת. "נתניהו מחפש הכשר" היא הכותרת ב"מעריב", ו"המבקר: אסור לטוס על חשבון תורמים" של "ידיעות אחרונות". בשני העיתונים הכותרת מופיעה לצד לוגו עם השם שניתן לפרשה, "ביבי-טורס", וצללית של מטוס.
לפי בן כספית ב"מעריב", נתניהו יצר קשר עם הח"כ הפורש חיים אורון, שהיה יו"ר ועדת האתיקה של הכנסת, כדי "לקבל את האישור שנסיעותיה של שרה נתניהו על חשבון חבריו העשירים עד ינואר 2007 היו בהתאם לכללים". לפי כספית, אורון "השיב בשלילה".
עוד ב"מעריב": "השבוע: המבקר יחליט אם לפתוח בבדיקת הפרשה", נכתב בכותרת דיווח. דיווח דומה הופיע בעיתון כבר ביום שישי, מה שלא מנע מהעורכים להדפיס אז על השער קביעה כי "מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה בודקים את מימון הנסיעות היוקרתיות, הטיסות ובתי-המלון של בנימין נתניהו ורעייתו". המבקר כנראה לא הבין את הרמז, או שהוא לא קורא "מעריב".
ב"ידיעות אחרונות" זוכה הדיווח של טובה צימוקי לא רק לכותרת הראשית, אלא גם לעמוד הראשון, בכיכובו של מי שספג בעיתון ביקורת חריפה במשך שנות שלטונו של אולמרט, המבקר מיכה לינדנשטראוס.
"מעניין להשוות את נפח הסיקור ואת הבולטות שלו ב'ידיעות אחרונות' (הפניה בולטת בשער וכפולת עמודים) לזה שניתן לפרשה עם שם דומה, 'ראשונטורס', שבמסגרתה נחשד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט (שהיחס אליו ב'ידיעות אחרונות' מזכיר את זה שמקבל נתניהו ב'ישראל היום'), בעניינים עוד יותר חמורים", כתבתי כאן ביום חמישי האחרון.
קורא מסור של המדור הרים את הכפפה ובדק: ב-13.7.08 הוקדשה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" לפרשה ("אולמרטורס"), כמו גם רוב השער ושבעה עמודים פנימיים. האם הקביעה כי יחסו של "ידיעות אחרונות" לאולמרט מזכיר את זה של "ישראל היום" לנתניהו היא אם כן שגויה? לאו דווקא. הנה, למשל, דוגמאות אקראיות לסיקור של "ידיעות אחרונות" את אולמרט במגוון צמתים, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן, ועיינו גם כאן וכאן.
אגב, גם סקירת העיתונות של "העין השביעית" התייחסה אז, ביום שהותרה לפרסום פרשת "ראשונטורס", לסיקור ב"ידיעות אחרונות": "סימן חריף עוד יותר למצבו של אולמרט ניתן למצוא בדיווחים השליליים שמופיעים בעמודי החדשות של 'ידיעות אחרונות', לא רק בטורי הפרשנות, גם בידיעות עצמן", כתב אז אורן פרסיקו. "נראה כי העיתון החליט הבוקר להינתק סופית מראש הממשלה, ויותר משהדבר מעיד על חומרת מעשיו של אולמרט, יש בכך עדות כי מבחינת העיתון, כבר לא משתלם לעמוד לצדו".
"הארץ" שומר על סוריה בכותרת הראשית, ופרשת "ביבי-טורס" נדחקת לידיעה אחת בעמ' 10 ("ערוץ 10: אי-סדרים בדיווחי נתניהו למבקר על תרומות"), שעניינה חשיפה נוספת של רביב דרוקר בעניין תרומות כפולות, לכאורה, לנתניהו. בעמ' 2 מתפרסמת מודעה קטנה בת מלה אחת: "נהנתניהו".
ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוקדשת לביטול מינויו של אלי גביזון לנציב שירות בתי-הסוהר ("נפסל עוד מינוי בכיר: והפעם: נציב השב"ס"). הידיעה מופיעה גם ככותרת על שער "הארץ" ועל שער "מעריב" ("בוטל").
ב"ישראל היום" לא מתעלמים מפרשת "ביבי-טורס", אלא מוצאים את הזווית הנכונה לסקר אותה. "נתניהו מתכוון לתבוע דיבה את דרוקר וערוץ 10", נכתב בכותרת דיווח בעמ' 13 ("רה"מ טוען כי הפרטים שפירסם הכתב על תרומות של אנשי עסקים עבורו בפריימריז הם שקריים"). התצלום המלווה את הידיעה הוא של רביב דרוקר, לא של נתניהו. טוב, כולם יודעים איך נראה נתניהו.
במוסף "המגזין" של "מעריב" כותב עמית כהן על מלחמת ההסברה של המשטר הסורי נגד בני עמו: "בשונה מכלי התקשורת בלוב, אשר התעלמו לחלוטין מהאירועים שהתרחשו במדינתם, דיווחה התקשורת הסורית על המתרחש כבר מהרגע הראשון, אך היא הציגה פרשנות משלה לדברים".
"המלה 'רדיפה' הפכה זה מכבר לחלק בלתי נפרד של הלקסיקון המשפטי-משטרתי. כבר אין חשודים, נאשמים, מורשעים או מושחתים. יש רק נרדפים", כותב ב"גלובס" מתי גולן על פרשת "ביבי-טורס". "דרעי, בניזרי, אולמרט, קצב, כולם 'נרדפו'. כמעט כל מי שנתפס או נחשד בקלקלה כלשהי – המלה הראשונה שהוא משחרר מפיו היא 'רדיפה'. רק השנייה היא 'חף מפשע'".
בדרום
"צה"ל לא יפרוס את מערכת כיפת-ברזל בדרום בקביעות", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 3 של "הארץ". "השקט סביב עזה נשמר, למעט תקיפה של חיל האוויר", נכתב בכותרת הגג. על שער "ישראל היום" מודפס תצלום של מערכת היירוט כיפת-ברזל מתחת לכותרת "כיפת-ברזל בשטח". תצלום נוסף מתפרס על פני הכפולה הפותחת של העיתון.
ובינתיים, בשאר העולם
בקריקטורה היומית של עמוס בידרמן ב"הארץ" נראים ברק אובמה והילרי קלינטון יושבים וצופים בטלוויזיה במהומות בלונדון נגד "תוכנית הצנע" של הממשל שם. "אנחנו בעד השלטון או המורדים?", שואלת קלינטון. מאמר המערכת של "הארץ", המודפס לצד הקריקטורה, מלמד כי אנשי "הארץ" פטורים מתהיות כגון דא: "ישראל צריכה להימנע מכל מעורבות גלויה או סמויה במתרחש מעבר לגבול הצפוני, במעשים או בדיבורים", נקבע שם. גם קלינטון לא מתלבטת: "אסד פורס את צבא סוריה בערים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", "קלינטון: אין לנו כוונה להתערב".
"אתמול נרשם שקט מתוח ברוב הערים, בין השאר בשל הנוכחות הצבאית", נכתב בידיעה הראשית של "הארץ", המביאה את הסבר קלינטון לאי-ההתערבות: מידת השימוש של אסד בכוח כלפי הסורים עדיין מוגבלת. צבי בראל כותב על "שתיקת נסראללה" ומצייר תמנון של אינטרסים: נסראללה זקוק לפטרון מדיני ולכן תומך באסד, אסד זקוק לתמיכה של חיזבאללה ולכן מונע את השתלטותו המלאה על לבנון כדי שיישאר זקוק לאסד, ואילו ארה"ב מעוניינת מסיבה זו בהמשך שלטונו של אסד.
ובינתיים, בלוב, "המורדים שבו לערי הנפט ומתקדמים לבירה", נכתב בכותרת דיווח של סוכנויות הידיעות בעמ' 2 של "הארץ". הדיווח על "בעיות מחריפות במאמץ להשתלט על הכורים ביפן" נדחק לתחתית עמ' 9. מי זוכר את הימים הרחוקים ש"יפאן" כבשה את הכותרת הראשית של העיתון. "תימן היא פצצה מתקתקת", נכתב בכותרת דיווח ב"ישראל היום", ציטוט של נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח.
לבד
"שירותי הרווחה מושבתים כחודש, גם הרופאים בדרך לשביתה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "מאבק העובדים הסוציאליים נע על הציר שבין חגיגה דמוקרטית לטרגדיה מתמשכת", כותב שי ניב ב"גלובס". "[...] זו חגיגה דמוקרטית כי בפעם הראשונה קם איגוד עובדים ואמר לא לעופר עיני. אתה עובד אצלנו, לא אנחנו אצלך. אתה מנהל מו"מ, איתנו או מטעמנו, אבל אנחנו אלה שקובעים בסוף – לא אתה. וזו טרגדיה, כי כשעופר עיני יצא מהתמונה, העובדים הסוציאליים נשארו לבד".
19 מיליון (מתוך 1.24 מיליארד)
"כלכליסט" מקדיש היום את הכפולה הפותחת שלו לטיפול בשכר הבכירים תחת הלוגו הקבוע של העיתון לטיפול בנושא, "תורת הפערים". "שיעור בשקיפות מוול-סטריט: כך מגבירים פיקוח על שכר הבכירים", נכתב בכותרת הידיעה (הדר קנה) מתחת לכותרת הגג "בעיה גלובלית, פתרונות מקומיים". הכוונה ודאי טובה, אולם לאור מה שידוע לנו על וול-סטריט, קשה שלא לקרוא את הכותרות הללו באירוניה.
כך או כך, "הפתרון לחגיגות השכר", על-פי הנשיא לשעבר של לשכת רואי-החשבון האמריקאית, בוב מדניק, הוא שקיפות ("בלי הגבלות, בלי הצמדה לשכר העובדים"). הציטוט של מדניק שמבליטים העורכים: "האמריקאים מאבדים ביטחון בשיטה הקפיטליסטית בגלל שכר הבכירים המוגזם".
בטור הקבוע "מגש הכסף" באותה כפולה מובאים פרטי ההשתכרות של מנכ"ל חברת הביטוח הפניקס, אייל לפידות, שעלות שכרו החודשית (ובמלים: חודשית) ב-2010 עמדה על 1.18 מיליון שקל (ובמספרים: 1,180,000). במסגרת נוספת בכפולה כותב ניר צליק על הוראת רשות ניירות ערך משנת 2000 לחברות לפרסם מקצת מנתוני שכר בכיריהם: "התקנה לא הובילה לתוצאות המקוות. אף ייתכן שהפרסום הוביל למגמה הפוכה, כאשר הבכירים במשק מצאו עוגן השוואה לשכרם, בדו"חות של עמיתיהם, בבואם לנהל משא-ומתן לגבי תנאי העסקתם".
"חברת האחזקות של נוחי דנקנר סיימה את 2010 בירידה של 13% ברווח הנקי ל-1.24 מיליארד שקל" (במספרים: 1,240,000,000), נכתב בכותרת המשנה לדיווח של גולן חזני על חברת האחזקות דיסקונט-השקעות (שבאמצעותה רכש לאחרונה דנקנר את "מעריב" בהשקעה של 140 מיליון שקל). עוד מדווח חזני כי "במהלך שנת 2010 חילקה החברה דיבידנדים בסכום כולל של כ-1.07 מיליארד שקל" (בינואר חולקו 270 מיליון נוספים, ואתמול הוחלט לחלק עוד 180 מיליון) וכי "דסק"ש תרמה ב-2010 כ-19 מיליון שקל לקהילה". אמור מעתה: רווח נקי הוא נקי לא רק ממס, אלא גם ממס שפתיים.
לא פרודיה
"כמה אנשים יושבים היום בכלא על פעולות 'תג מחיר'? אינני יודע מהי התשובה המדויקת לשאלה זו, אבל התמונה הכללית ברורה, ועגומה: המדינה אינה עומדת בחובתה להגן על תושבים הנתונים לשליטתה מפני סוג זה של פשיעה אלימה", כותב אלכסנדר יעקובסון בפתח מאמרו במדור הדעות של "הארץ".
רהיטים
"רצינו לעשות משהו מיוחד ולא בנאלי", מספר ליובל סער בכתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ" זוג צעיר שהצטלם לפני החתונה "צילומי חתן-כלה" על רקע ובתוך סניף של חנות הרהיטים איקאה. "אחר-כך שמענו שעוד אנשים עשו את זה לפנינו", הם מוסיפים.
דיאלוג
"הרבה פעמים הקנאות של מיעוטים נרדפים נהפכת לכוח להשחית", מצוטט בני ציפר בידיעה של ליטל לוין ב"הארץ", המדווחת על סאגה מתגלגלת בחלקים של המגזר הפמיניסטי ברשת ובאקדמיה. ראש החוג לספרות באוניברסיטה, ד"ר אורלי לובין, יזמה כנס בלוגרים והזמינה את ציפר. אשכר אלדן-כהן, שהתלוננה בעבר כי עיתונאי "הארץ" יצחק לאור אנס אותה, קראה לביטול הזמנת ציפר משום שזה פירסם בבלוגו פוסט שבו תמך בלאור ולעג לאלדן-כהן. לובין בתגובה ביטלה את הכנס והודיעה על התפטרותה בשל "הכפשת לימודי המגדר". אלדן-כהן מסרה ל"הארץ" כי "הכוונה היתה להביע מחאה נגד מי שפגע בבלוג שלו בנפגעות אלימות מינית בתקווה שהחוג יוכל להכיל מחאה ודיאלוג".
ענייני תקשורת
שדרן הספורט יורם ארבל הקדיש שידור משחק כדורגל בערוץ 10 לענת קם, והושעה ליומיים. כל הפרטים כאן וכאן. "איך יצא שארבל אחראי כאן על אחד האירועים החתרניים בתולדות הטלוויזיה הישראלית?", שואל עדי רובינשטיין ב"ישראל היום", ומחמיא לארבל על "אחד הפרקים היותר חשובים בקריירה שלו". נקווה שלא ישעו כעת את רובינשטיין.
על שער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של המהנדס הפלסטיני שחטפה ישראל, דיראר אבו-סיסי, אתמול בבית-המשפט.
"שיא לגמר 'האח הגדול 3': התוכנית משכה את מספר הצופים הרב ביותר מאז תחילת המדידה", מדווחת גילי איזיקוביץ ב"הארץ".
"וואלה נכנעת: תחליף את מנוע החיפוש שבנתה בזה של גוגל", נכתב בכותרת ידיעה ב"דה-מרקר" (איילה צורף). "משמעות המהלך: וואלה תיאלץ לחלוק את הכנסותיה מפרסום עם גוגל".
"גיסו של דנקנר ו'ידיעות אחרונות' עשויים להפיץ את 'מעריב'", נכתב בכותרת ידיעה אחרת ב"דה-מרקר" (אופיר בר-זהר): "הפצת העיתון 'מעריב' צפויה לעבור לידיה של חברת בר-הפצה, שבבעלות גיסו של נוחי דנקנר, עידו ברגמן (75%), ו'ידיעות אחרונות' (25%). העסקה תכלול הפצה לבתי-עסק ולמנויים ושוויה מוערך ב-1–1.5 מיליון שקל בחודש" (ל-50–60 אלף מנויי "מעריב" כיום). כיום ההפצה נעשית על-ידי עובדי "מעריב", שצפויים להיות מפוטרים. בר-הפצה מפיצה גם את "גלובס", "ג'רוזלם פוסט" ו"המודיע".
"מוסף פרסומי מיוחד מצורף לקוראי 'ישראל היום'", נכתב על שער עלון פרסומות לבתי-ספר שונים להשכלה גבוהה. לפחות בשתי ערים נשר עלון הפרסומת הזה של "ישראל היום" דווקא מתוך חיקו של המוסף "עסקים" של "מעריב", המתחרה המר. ללמדך: כשהדברים מגיעים לצינורות ההפצה – כולנו דומים.
המוסף "עסקים", אגב, מונה היום 12 עמודים בלבד, תזכורת לכך שחלק ניכר מצוותו פוטר והוא עומד בפני חיסול במסגרת התוכנית של הבעלים החדש של העיתון, זקי רכיב, לחנוק את מהדורת הדפוס של "מעריב". אלא שהבעלים החדש הוא כבר הבעלים הישן, ומי שנכנס במקומו (הפילנתרופ מדסק"ש) ירצה בוודאי להטיל את כובד משקלו דווקא אל הזירה של העיתונות הכלכלית. בלגן.
(אגב, אולי כפרודיה על הקיצוצים, במדור הרכילות של המוסף מככבת דוגמנית בשם "בר פאלי").
בקונטרס החדשות של העיתון מתפרסמת היום מודעת פרסומת ל"מעריב סופשבוע", תחת הכותרת "סוף-השבוע הגדול של 'מעריב'". "מעריב סופשבוע יותר תרבותי", "כדי שיהיה לכן תרבותי יותר", וגם "גדול יותר, צבעוני יותר ומהנה יותר". המגזינים "את" ו"רייטינג" יצורפו למהדורת סוף-השבוע. מובן כי הדבר יהפוך אותה לגדולה יותר, אולם לא ברור כיצד היא תהפוך לתרבותית יותר. נוסף לזה, לא ברור מי חשב לפרסם את העיתון דווקא בעזרת איור של קוף גדול.