מפגינות, אתמול בירושלים (צילום: דוד ועקנין)

ואם טעינו, נתקן

"גיליון מיוחד", נכתב הבוקר באוזן שמאל של שערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" הייחוד בא לידי ביטוי בכך שכל התוכן המערכתי בקונטרס החדשות עד כפולת האמצע (כולל) מוקדש לסיקור נלהב של ההתעוררות החברתית במדינת ישראל. בסך-הכל רצף של 15 עמודי ידיעות, תצלומים ומאמרים על זוויות שונות של תנועת המחאה. ב"ישראל היום" הייחוד לא מתבטא בנפח הסיקור. 9 עמודים בלבד מ-29 עמודי חדשות ומאמרים עוסקים במחאה. הייחוד ב"ישראל היום" בא לידי ביטוי בכך שבפעם הראשונה נראה שגורמים בעיתון מפסיקים להתנכר לתנועת המחאה ומגלים אף סימנים של התלהבות.

לא בשער העיתון. בראש שער "ישראל היום" מודפסת כותרת על תגובת ראש ממשלת ישראל לתנועת המחאה ("יציג היום את 'צוות ההידברות' לקביעת דרכים להפחתת יוקר המחיה"). הכותרת הראשית של העיתון, "המונים בתחושת ביחד", מעורפלת עד כדי חוסר משמעות כמעט. מה מאחד את ההמונים? מדוע התכנסו ומה דרישתם? "צריך לשנות את סדרי העדיפויות", מוסבר בסיום כותרת המשנה לראשית. אך עוד לפני כן מובלטת המחלוקת על מספר המשתתפים בהפגנות. בערוצי הטלוויזיה נקבו במספר 300 אלף, ואילו הערכת המשטרה היא 200 אלף.

האם באמת יש עורכים בכירים ב"ישראל היום" שהגיעו למסקנה שנכון לפתוח את כותרת המשנה לראשית בדיווח על הפערים בין נתוני ערוצי הטלוויזיה לנתוני המשטרה? האם זו לדעתם הנקודה החשובה ביותר שניתן לחלץ מאירועי אמש? בבקרים כאלה מנחם יותר לחשוב כי גורם בכיר בלשכת נתניהו התקשר למשרדי המערכת של "ישראל היום" והכתיב את הכותרת הראשית וכותרת המשנה, למורת רוחם של בכירי המערכת.

אך בעמודים הפנימיים של "ישראל היום" הטון שונה. בכפולה הפותחת דן לביא ויעל ברנובסקי מדווחים בהתלהבות על ההפגנה בתל-אביב. המחלוקת על מספר המפגינים נשכחת. "מעמד הביניים בישראל לא מתכוון לוותר בקלות ויהיה בלתי אפשרי להתעלם מתביעותיו", הם כותבים ומכנים את אירועי אתמול "מפגן כוח אדיר [...] במחאה על יוקר המחיה ובתביעה לצדק חברתי". בניגוד לנכתב בשער העיתון, שני הכתבים מדווחים כי "בתל-אביב לבדה צעדו כ-250 אלף איש".

גם יורי ילון ואפרת פורשר, המדווחים על ההפגנה בירושלים, לא מאמצים את הנתונים שמקורם במשטרת ישראל/לשכת ראש הממשלה ונוקבים במספר 30 אלף. הדיווח עצמו נגוע בגילויי שמחה. רונית זילברשטיין, גדי גולן ודניאל סריוטי מוסיפים דיווח על הפגנות נוספות ברחבי הארץ. המסגור חיובי במידה מפתיעה ("בצפון חסמו כבישים, אך הפקקים התקבלו בהבנה", נכתב בכותרת המשנה). הביקורת על נתניהו וחבריו לממשלה מוצנעת, אך אין לטעות בטון השולט בדיווחים.

נראה כי שדרת מעמד הביניים-תחתון של "ישראל היום" (כתבי השטח והעורכים בדסק) מזדהה עם תנועת המחאה ואינה מתחשבת בעקרונות שמעצבים את שער העיתון. מנגד, העורכים הבכירים אינם משנים מהיסוד את טון הדיווחים שמתקבלים במערכת.

את שער "ישראל היום" אפשר להראות הבוקר לבנימין נתניהו בידיים בוטחות. אפשר גם להמליץ לו לקרוא בעמודים הפנימיים את טורי הפרשנות, שמצורפים לכל אחת מהידיעות המרכזיות ומוציאים מהן מעט מהאוויר. אבל אם יקרא ראש הממשלה את דיווחי החדשות בעמודים הפנימיים יגלה מידה חסרת תקדים – יחסית לעיתון זה – של תמיכה בתנועת המחאה.

בודדים

שלושת היומונים שאינם "הארץ" מדפיסים את שעריהם על העמוד הפותח והסוגר של העיתון יחדיו, ליצירת פורמט מוארך שמסוגל להכיל תצלומי ענק של המוני המפגינים. שלושת היומונים שאינם "ישראל היום" נוקבים בראש שעריהם במספר 300 אלף לציון מספר המפגינים שיצאו אמש לרחובות בכל הארץ. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים אדוה כהן ואיתמר אייכנר כי מספר זה נקבע לפי "גורמים במשטרה", בעוד שהערכה רשמית מטעם משטרת ישראל לא נמסרה עד אחרי חצות.

עוד מדווח כי בערוץ 2 עשו שימוש באומדן המתבסס על מספר הטלפונים הסלולריים הפעילים באזור והגיעו למספר 280 אלף בתל-אביב בלבד. "בשעת לילה הוציאה לשכת ראש הממשלה הודעה, לפיה הערכת המשטרה עומדת על 150 אלף מפגינים בתל-אביב ועוד 30 אלף מפגינים ברחבי הארץ", נכתב. זהו נוסח חריג ביותר. כתבי העיתון רומזים כי ההערכה הרשמית של המשטרה מוטה לרעת מארגני המחאה, אולי בשל ההשלכות האפשריות של המחאה על היושבים בלשכת ראש הממשלה. באתר "הארץ" מדווח כי ההערכה הראשונה של המשטרה היתה של 230 אלף מפגינים בתל-אביב בלבד, הערכה שתוקנה בהמשך כלפי מטה.

"טוב, שמע ביבי, זה כלום. בחיי, לא יודע מה התקשורת שוב ממציאה. אני ראיתי בודדים. באמת. ממש בודדים, ביציאה מהבית, הולכים להם ככה לבדם – אולי בכלל לא הלכו להפגנה, אולי סתם הלכו לסרט", לועג רענן שקד ב"ידיעות אחרונות".

הטרוגניות

עמיחי אתאלי מדווח בתחתית עמ' 18 של "מעריב" על תוכנה חדשה שהוצגה באתר האינטרנט "כיפה", הממירה ביטויים שבהם נהוג להשתמש בתקשורת הזרם המרכזי בביטויים התואמים את עולמם של ימנים. בין היתר מדווח על ההמרות הבאות: במקום "פלסטינים" – "ערבים". במקום "ההתנתקות" – "הגירוש". במקום "חיילי צה"ל" – "כוחותינו". במקום "מתנחלים" – מתיישבים", ובמקום "הרובע המוסלמי בירושלים" – "הרובע היהודי המתחדש".

כל רשימת המלים שמוצגת ב"מעריב" כבעייתית מקורה בשמאל (ובמרכז) המדיני. אין אף המרה של ביטוי מהשמאל החברתי בביטוי של ימין כלכלי. כך למשל, התוכנה אינה מציעה, כפי שנהוג זה זמן בקרב רפובליקאים שמרנים בארצות-הברית, להחליף את הביטוי "עשירים" בביטוי "יוצרי מקומות עבודה". אפשר ללמוד מכך על השותפות האפשרית בענייני כלכלה בין ישראלים החלוקים בדעה מדינית, כפי שאמנם עולה מסקרי דעת קהל שבדקו את התמיכה במחאה החברתית. אך מקריאת עיתוני הבוקר עולה כי הפוטנציאל הזה טרם מיתרגם ליציאה משותפת אל הרחובות.

בין מאמרי הפרשנות לידיעות החדשותיות ב"ידיעות אחרונות" מתגלים פערים. דני ספקטור, אדוה כהן ומאיר תורג'מן מדווחים כי בהפגנה בתל-אביב השתתפו "250 אלף איש, זקנים וצעירים, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, מכל שכבות וגוני העם". נחום ברנע כותב על אותה ההפגנה כי "בתוך הדוחק לא יכולתי, כמובן, לבדוק מנין בא כל מפגין, מאיזה סקטור, מאיזו נטייה פוליטית. הרושם היה שהרוב המכריע של המפגינים נמנים עם ישראל החילונית, הוותיקה. לא היו הרבה כיפות סרוגות, ומגבעות חרדיות לא היו בכלל". אל מול כותרת ידיעה אחרת ב"ידיעות אחרונות", שקוראת "כל ישראל", מתפרסם טור מאת יועז הנדל הקובע כי מדובר ב"מחאה שבטית".

ב"מעריב" מדווח מרדכי חיימוביץ מההפגנה בתל-אביב וכותב :"נא לא להיסחף [...] נכון שראינו נציגים חדשים כמו 'הצופים', ההסתדרות, פורשי שירות הביטחון, אבל מי לא בא? הדתיים ואנשי הימין. אף כיפה לא ראיתי שם. וזאת לדעתי הבעיה העיקרית של המחאה – שעדיין לא יצרה דיאלוג אמיתי עם הפלחים האלה".

ב"הארץ" מדווח יאיר אטינגר על ההפגנה שהתקיימה אמש בירושלים בטון שאינו מאפיין את הידיעות החדשותיות בעיתון. "זקני העיר, זקני הערים כולן, עמדו כלא מאמינים. הזאת ירושלים?", הוא פותח את דיווחו. "למעלה מ-20 אלף נפש גדשו את מרכז העיר וצעקו צעקה גדולה על צדק, שכמוה לא נשמעה בעיר. הזרקורים הופנו אמש להפגנה ההמונית בתל-אביב, אבל המחזה בירושלים היה מדהים, הזוי, כאילו לגיון זרים כבש את מרכז העיר".

לדבריו, "בירושלים התכנסה אתמול ברית ייחודית. קשה לקרוא לה חילונית, אף שהיא חילונית ברובה. קשה לקרוא לה אשכנזית, למרות שהיא אשכנזית ברובה. איפה היו אתמול תושבי שכונת גילה והקטמונים, שבלטו בהעדרם? זו ברית הטרוגנית" (כותרת הגג לידיעה שלו מציגה תמונה הפוכה: "דתיים בבגדי שבת בצד צעירים בחולצות יש-גבול צעקו: 'מהפכה'").

במוסף "המגזין" של "מעריב" מחפש עמיחי אתאלי תשובות לשאלה "למה באמת אנשי הציונות הדתית, למודי המאבקים, לא מצטרפים בהמוניהם למחאת האוהלים?". אנשי ימין ומתנחלים מסבירים לו כי המחאה סימנה את הפלת ראש הממשלה נתניהו כמטרה, כי המוחים היום לא הצטרפו למחאה של הימין נגד הנסיגה מעזה וכי המפגינים אינם לבושים ומתנהגים בצניעות.

הרב דוד סתיו אומר כי "הסיבה העמוקה ביותר לכך היא שלציבור הדתי-לאומי יש בעיה להזדהות עם הפגנה שהרקע שלה הוא מסכנות. אנחנו רגילים להיאבק על דברים אידיאליסטיים גדולים כמו ארץ ישראל או צביון יהודי למדינה. לצערי המאבק הזה נתפס בטעות כמאבק על עוד אלף שקלים כל חודש ולא כמאבק חברתי ערכי".

העיתונאי רועי שרון אומר לעיתונאי אתאלי: "כי התקשורת בעד. מהרגע הראשון היה לי ברור שהימין יהיה נגד. אם התקשורת תומכת, אז האינסטינקט הראשוני אומר שיש פה משהו חשוד שצריך להיזהר מפניו".

והתקשורת אמנם בעד. גם היום הדיווח מוטה מאוד לטובת תנועת המחאה. רוב מוחץ של הידיעות והפרשנויות בעיתונים שאינם "ישראל היום" נושפים רוח בגבם של המפגינים. "אל תפחדו", אומר להם יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות". "אתמול חגגה ישראל את יום העצמאות שלה", כותב גדעון לוי ב"הארץ".

ב"מעריב" האיזון גדול יותר, בכל הנוגע למאמרי דעה. לצד מאמר של נדב איל הקורא לראש הממשלה לשנות את גישתו הבסיסית, מתפרסם מאמר ביקורתי יותר מאת שי גולדן, ומאמר נלהב שהוא בו בזמן גם ביקורתי מאת בן כספית. כספית פותח בסיפור על הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ממשיך באזכור העובדה כי בין המפגינים אתמול היה גם רונלד כהן, מייסד קרן ההשקעות אייפקס, שרכשה את השליטה בחברת תנובה, ומסיים בקריאה לשנות את שיטת הממשל.

בהמשך מתפרסם בעיתון תצלום [אילן רוזן] של רונלד כהן עומד בלב המון תל-אביבי, בחולצת פולו שחורה של לקוסט, מזיע. הכותרת לתצלום קוראת "תמיכה ממייסד אייפקס". השלט שנישא מאחורי ראשו של כהן קורא "פרה פרה קרטל קרטל!".

ככה זה כשיש רק אחד

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" לקוחה משיר שביצע זמר הבית של העיתון, שלמה ארצי, בהפגנה בתל-אביב – "ארץ חדשה". תצלום של ארצי מופיע בתחתית השער ובכפולת האמצע של העיתון. גם ב"מעריב" שני תצלומים של הזמר, בתחתית השער ובכפולה המרכזית (וטור מאת אריק איינשטיין).

אך בכותרת המשנה לידיעה ב"ידיעות אחרונות" מאת דני ספקטור ודני אדינו אבבה מוגדר ארצי "האמן 'הכי ישראלי'". בידיעה עצמה מוענק לו התואר "הזמר הפופולרי ביותר במדינה", והכתבים, שמציינים כי הזמר שר ולא נאם, משמשים פרשנים לענייני דגשים ומחוות, ומסבירים כיצד בחירת השירים והאינטונציות של ארצי העבירו מסרים על תמיכתו במאבק החברתי. פחות ממחצית הידיעה מוקדשת לסיקור הופעותיהם ואמירותיהם של הזמרים ריטה, יהודית רביץ, זאב נחמה ומוש בן-ארי.

חדשות

יש בעיתוני הבוקר גם מידע, לא רק רגש והתרשמויות, הנוגע לתנועת המחאה החברתית והשלכותיה. ב"ידיעות אחרונות" מדווח נחום ברנע כי שר הפנים אלי ישי מציע לקבוע בחוק תקרה לשכר הדירה בישראל – שני אחוזים משווי הדירה לשנה. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח גד ליאור כי במשרדי ראש הממשלה והאוצר בודקים את האפשרות להוריד את שיעור המע"מ באחוז כבר במהלך חודש ספטמבר.

שטיח אדום

מנויי "הארץ" קיבלו הבוקר מוסף מיוחד של "דה-מרקר" – "החומרים שמהם עשויה מהפכה" – המאגד מבחר מאמרים וכתבות שפורסמו בשנים האחרונות בעיתון הכלכלי. אם "גלובס" ביקש לנכס לעצמו את "מהפכת הקוטג'", "דה-מרקר" מבקש להצביע על כך שכבר שנים הוא מתריע על המצוקות שהובילו כעת להתפרצות החברתית.

"בשבע השנים האחרונות הקדשנו חלק לא קטן ממשאבינו ומרצנו לכתבות, ניתוחים וטורים על רמת התחרות הנמוכה במשק ורמת הריכוזיות הגבוהה בכלכלה ובשוק ההון", כותב בפתח המוסף המיוחד העורך הראשי והמייסד של העיתון, גיא רולניק.

המוסף, המחזיק 64 עמודים, כולל כתבות וטורים על הריכוזיות, על פערי הכנסות, על יוקר המחיה, על נטל המסים, על שוק הנדל"ן ועל הידרדרות החינוך. המוסף מציג באופן הגון את הקו השלט בעיתון "דה-מרקר". פרט לכתבה אחת שמבקרת את הפרטת מערכת הבריאות, אין במוסף כתבות ודיווחים, פרשנויות וטורים, הקוראים להשיב משהו ממדינת הרווחה שהיתה נהוגה בישראל עד לפני כמה עשורים, כפי שדורשים רבים מהמפגינים ורוב גדול בציבור.

בטור מאת איתן אבריאל, המתפרסם בעיתון "דה-מרקר" היומי, נכתב כי בנימין נתניהו הוא אחד המרוויחים של המחאה הנוכחית. "לידי נתניהו נפל משבר מהסוג הטוב ביותר", מסביר אבריאל. "זהו משבר ללא אלימות, ללא הרוגים, מעורבים בו רק אזרחים נאמנים, שומרי חוק ומשכילים. זה הופך את נתניהו לראש ממשלה שיכול לבצע שורה של רפורמות כלכליות וחברתיות חיוניות. אם הוא יוציא לפועל רק חצי ממה שהוא יכול לבצע כעת, נתניהו יזכה לאמון מחודש של חלק ניכר מהציבור, ולשטיח בדרך לאדום בבחירות הבאות [צ"ל ככל הנראה: ולשטיח אדום בדרך לבחירות הבאות]".

קומוניסטים, אנרכיסטים ובני בורגנים משחקים בגוגואים

"הצונמי מגיע – ואנחנו משחקים גוגואים על החוף", לשון כותרת רשימה מאת מירב ארלוזורוב בעיתון "דה-מרקר" הבוקר. הצונמי נוצר כתוצאה מרעד אדמה כביר – הורדת דירוג האשראי של ארצות-הברית, שעליה הוכרז במהלך סוף-השבוע.

"העולם רועד כיום", כותבת ארלוזורוב, "הכלכלות החזקות בעולם מתרסקות. המדינות הגדולות והנחשבות ביותר כלל אינן בטוחות שיהיה להן מהיכן לשלם את חובותיהן. ורק במדינת ישראל הקטנה, שבעור שיניה שרדה את המשבר, צועדים אלפים בתביעה לממשלה לפרוץ את הגירעון, להגדיל את החוב ולשפוך כסף לכל דורש".

"רעידת אדמה שתזעזע לא רק את המשק האמריקאי והעולמי, אלא גם את מעמדה ועוצמתה של ארה"ב, ותורגש חזק בישראל", מגדיר זאת סבר פלוצקר ב"ממון".

"בשורה רעה למפגינים", מבשרת כותרת טור מאת נחמיה שטרסלר ב"הארץ". גם שטרסלר מתאר בדרמטיות את השלכות הורדת דירוג האשראי על הכלכלה האמריקאית והאירופית, ומוסיף: "כל המשברים הללו קרו ברגע הכי לא מתאים למחאת האוהלים ברוטשילד ושאר חלקי הארץ. למשברים הללו יש השלכה מאקרו-כלכלית על ישראל, שהרי חלק מהמשק הישראלי בנוי על יצוא. משבר ומיתון בארה"ב ובאירופה עלולים לפגוע כאן בפעילות ובהכנסה ממסים. זה ישפיע, כמובן, על יכולת הממשלה להיענות לדרישות מחאת האוהלים".

במוסף "עסקים" של "מעריב" כותב יהודה שרוני על "השפעתה העקיפה של מחאת האוהלים". "מבדיקת 'עסקים' מתברר כי מאז לידתה לפני שלושה שבועות היא 'גילחה' בגיבוי המשבר בוול-סטריט 68 מיליארד שקל משווי המניות בבורסה. אם תרצו, בלשון פופוליסטית יותר, זה אומדן הפגיעה בפנסיות שלנו. המחאה והשיח הציבורי שהתגלגל בעקבותיה הובילו לסנטימנט שלילי לכל מה שמדיף ריח של פיננסים ושל הון, והשפעתם ניכרת במחיר המניות של הבנקים ושל חברות האחזקה, הנדל"ן והמזון".

"שטייניץ: נורת אזהרה לכולנו", נכתב לרוחב כפולת עמודים ב"ישראל היום". בטור פרשנות כלכלי מעריך חזי שטרנליכט כי "אם תרחישי יום הדין יתממשו וניקלע למשבר כלכלי חדש, הרי מה שהיה ב-2008 ייראה כמו פיקניק לעומת מה שיקרה כאן. משום שהמשמעות תהיה התפרקות של מערכת המטבע הגלובלית. תנודות חריגות של הון לכל כיוון שיפילו ממשלות וימוטטו כלכלות. צונמי פיננסי של ממש. העולם ייקלע למגה-צרות פיננסיות. [...] גם ישראל עלולה בכל רגע לרדת מהמפה כי צונמי של קומוניסטים, אנרכיסטים ובני בורגנים צובא כרגע על קופתה הציבורית ורוצה לפזר את הכסף מהליקופטרים בזה הרגע".

"סביר שהממשלה תשתמש בהורדת הדירוג האמריקאי כדי להסביר מדוע מחאת האוהלים מסוכנת", כותב מנגד גדעון עשת במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "סביר שנתחיל לשמוע קולות שהעולם במהומה פיננסית, ולא זו השעה. כאילו שבשבוע שעבר, ולפני שבועיים, הממשלה היתה בדעה הפוכה. אם זה מה שיקרה הבוקר בישיבת הממשלה, מדובר בדמגוגיה. המצב הפיננסי מושפע מגירעון ממשלתי. אך המפגינים של החודש האחרון לא דרשו מהממשלה להגדיל את הגירעון שלה כדי לממן חינוך חינם מגיל שלושה חודשים. להפך, הם הגישו מסמך מפורט שמציע העלאות במסים על העשירון העליון כדי לממן את מה שנדרש".

ב"כלכליסט" מסביר אבי טיומקין, יועץ קרנות גידור בינלאומי, מדוע השוק הפרטי הוא הבעיה והממשלה היא הפתרון [ענת ציפקין]. במדור הצרכנות של העיתון מציעים הבוקר "5 טיולים בעקבות מהפכות": בוסטון, פריז, סנט-פטרבורג ותוניס.

עניינים מדיניים

ב"הארץ" מדווחים אבי יששכרוף ועמוס הראל כי הרשות הפלסטינית הורתה להימנע מעימותים עם ישראל בחודש ספטמבר.