אלימות בזוגיות היא תופעה נפוצה. הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. לפי מחקר מבוסס סקרים שהזמינה הוועדה הבין משרדית לטיפול באלימות במשפחה ויוזמת "קווים אדומים", שנערך בשנים 2021-2022, 10% מהישראלים סובלים מאלימות מצד בן או בת הזוג. אחד מעשר. מתוכם, כ-13% הם גברים.
לא רק האלימות נפוצה, גם התפיסות המוטעות לגביה. אחת מתוצאות המחקר, שערכו ד"ר נועה ליבוביץ והילה שפיצר ממכון ERI, היתה כי "אחד החסמים המרכזיים לשינוי בהיקפי התופעה נטוע בתפיסות השגויות שקיימות בקרב הציבור בישראל לגבי אלימות בזוגיות".
רוב הציבור, כך נמצא, "תופס אלימות בזוגיות כמעט רק כאלימות פיזית קשה, ומזהה אותה עם מקרי רצח. בנוסף, רובו סבור שהיא מתרחשת רק או בעיקר באוכלוסיות מוחלשות ומודרות". לכן, "הציבור אינו יודע לזהות מהי אלימות בזוגיות, אילו מענים ושירותים קיימים לה, ומעל לכל, הוא אינו רואה לעצמו תפקיד במניעתה".
יוזמת "קווים אדומים", מבית "שיתופים", היא רשת של 120 ארגונים ציבוריים, חברתיים ועסקיים, שחברו יחדיו במטרה להביא לצמצום היקפי תופעת האלימות בזוגיות. לאחר שזיהו את הכשלים באופן בו נתפסת התופעה, פנו לבדוק את אופי הסיקור התקשורתי שלה במחקר נוסף.
המחקר, שנערך ע"י יפעת מחקרי מדיה, מצא מספר כשלים מהותיים בסיקור התקשורתי של אלימות בזוגיות: ההתייחסות אליה כאל תופעה פרטית ולא כאל בעיה חברתית, נטייה להתעלם ממקרים שאינם של אלימות פיזית קשה, יחס מדיר לגורמי הסיוע, מסגור שלילי של הרשויות ועוד.
פייני סוקניק היא מנהלת שותפויות ביוזמת "קווים אדומים". "אנחנו חיים בתקופה בה המציאות לא מפסיקה לזעזע", היא אומרת ל"העין השביעית", "המלחמה הנצחית, אי-הוודאות הביטחונית והכלכלית, החרדה הקולקטיבית – כל אלה לא נשארים בחוץ. הם נכנסים הביתה, משפיעים על מערכות יחסים, על מצבי קיצון, על תחושת שליטה ואובדן שליטה. לכן, דווקא עכשיו, יש חשיבות אדירה לאיך שאנחנו מדברים על זה. מה אנחנו מספרים לציבור ומה אנחנו לא מספרים".
הכשלים בסיקור אלימות בזוגיות
מחקר התקשורת, שנעשה על-ידי נעמה אזולאי בליווי מקצועי של ד"ר אודליה דיין גבאי, יסמין רובין קופר וד"ר מיכל רום, ניתח 726 כתבות שעסקו באלימות בזוגיות, שהתפרסמו במהלך שישה חודשים ב-2022 ו-2023 ב-21 כלי תקשורת ישראלים במדיות שונות (טלוויזיה, רדיו, אינטרנט ועיתונות מודפסת). לפי עורכות המחקר, מדובר באוסף ממצה של כתבות שעסקו בסוגיה זו בתקופה הנבחנת.
המחקר העלה שבעה ממצאים עיקריים:
1. התקשורת מתייחס לאלימות בזוגיות כאירוע פרטי ואל כאל תופעה חברתית: רוב הכתבות העוסקות באלימות בזוגיות (84% מהכתבות שנסקרו במחקר), מציגות אותה כמקרה אלימות יחיד, ללא הקשר רחב יותר. ממצא זה מסביר את ממצא המחקר הקודם, לפיו רוב הציבור תופס אלימות בזוגיות כבעיה פרטית.
"מסגור מסוג זה מפקיר את הקורבנות בהווה ובעתיד ושומר על גבולות השיח והטיפול בבעיה לטיפול ברמה הפרטנית", אומרים על-כך ב"קווים אדומים". זאת "במקום לפרוץ את גבולות השיח והטיפול ולייצר דאגה חברתית תוך מיצוב הבעיה כבעיה חברתית".
(ליחצו להגדלה)
2. התקשורת לא נותנת פתחון פה לגורמי מקצוע רלוונטים: במחקר נמצא כי רק ב-8% מהכתבות הובאה תגובה כלשהי של גורם מקצועי, כאשר רוב התגובות מובאות מפי ארגוני נשים ומשרד הרווחה. מסגור זה מותיר את בעיית האלימות בזוגיות כבעיה של נשים בלבד, ובעיקר נשים מקבוצות אוכלוסייה שיש להן היסטוריה מול גורמי הרווחה.
ליחצו להגדלה)
(ליחצו להגדלה)
3. התקשורת מגבילה את הסיקור של אלימות בזוגיות למקרים של רצח או אלימות פיזית חמורה: לפי המחקר, אלימות בזוגיות זוכה לסיקור תקשורתי בעיקר בהקשר של רצח וניסיונות רצח בין בני/בנות זוג, וזאת "באופן בולט ומשמעותי".
ההבניה שעשויה להיווצר בתודעה הציבורית כתוצאה ממסגור תקשורתי זה, היא כי אלימות משמעותה רצח ואם אין רצח - אין אלימות. זאת למרות שתופעת האלימות בזוגיות הינה רחבה בהרבה ממקרי הרצח בזוגיות. ב"קווים אדומים" מספרים כי "בעוד שמספר הנרצחות בעשור האחרון הוא כ-20 בשנה, במרכזי הטיפול של משרד הרווחה מטופלים כ 14 אלף מבוגרים (רובם נשים) וילדים, וכ- 700 נשים בשנה מגיעות למקלטים".
אם רצח תופס את המקום הראשון בסיקור תקשורתי של אלימות בזוגיות, אלימות פיזית קשה תופסת את המקום השני. סיקור המתמקד באלימות פיזית חמורה בלבד, מונע מהציבור היכרות עם סוגי האלימות הזוגית האחרים, כמו שתלטנות קיצונית בזוגיות, אלימות כלכלית, אלימות מילולית, אלימות נפשית, גזלייטיניג וכדומה, שהינם שכיחים הרבה יותר ממקרי אלימות חמורה ורצח.
"הצגה מלאה של סוגים רבים ואף שכיחים יותר של אלימות בזוגיות עשויה להיות משמעותית בסיוע לזיהוי עצמי, סביבתי ומערכתי" מסבירות החוקרות.
(ליחצו להגדלה)
4. התקשורת ממעטת להפנות לגורמי טיפול וסיוע: ב-92% מכלל הכתבות שנבדקו לא הוזכרו כלל גורמי טיפול וסיוע.
"בהינתן והתקשורת מהווה, בין היתר, צינור מידע מרכזי לציבור, למקבלי החלטות ולמקדמי מדיניות ממשלתית, היעדר האזכור של גורמי טיפול וסיוע בהיקפים כה משמעותיים מהווה פגיעה משמעותית בהנגשת מידע קריטי, חשוב ואף מציל חיים", נכתב במחקר.
5. התקשורת נוטה להתעלם מהאפשרות לזיהוי מוקדם: במחקר נמצא כי במרבית מקרי האלימות הזוגית שדווחו בתקשורת (78%), אין התייחסות לנושא הזיהוי המוקדם כלל. ב- 10% מהמקרים נאמר במפורש כי לא היו סימנים מקדימים למקרה האלימות המסוקר.
"לתפיסתנו", מסבירים ביוזמה, "התפקיד העיתונאי אינו רק לדווח על מקרה זה או אחר, אלא בכוחו להנגיש מידע רלוונטי החשוב לשמירת ביטחון הציבור, תוך חיזוק האחריות הציבורית הנדרשת מתפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. כך למשל, הדרה של מידע קריטי בדמות סימנים מוקדמים הינה בבחינת הדרת מידע חשוב לציבור, אשר עשוי לסייע בזיהוי ומניעה של המקרה הבא".
(ליחצו להגדלה)
6. התקשורת נוטה למסגור שלילי של הרשויות: ברוב הכתבות אין כלל התייחסות לטיפול הרשויות, במקרים שישנה התייחסות נמצא כי אופי הסיקור התקשורתי אודות טיפול הרשויות או היכרות מקדימה של הרשויות עם המקרה המדווח הינו שלילי ברובו. ב-68% מהכתבות שהתייחסו לטיפול המשטרתי, מוסגרה ההתייחסות כשלילית.
"בעוד שאין חולק על תפקיד התקשורת להאיר את הפערים בטיפול הרשויות בתופעת האלימות בזוגיות", טוענים ביוזמה, "העובדה כי הציבור נחשף בעיקר לכישלונות של המערכת הציבורית, עלולה לפגוע משמעותית בנכונות לפנות בדיוק לאותם גורמים שיכולים לספק טיפול והגנה".
(ליחצו להגדלה)
7. הסיקור מציג מידע דמוגרפי חלקי: המידע הדמוגרפי הבולט ביותר שנמצא באוסף הכתבות העוסקות באלימות בזוגיות, הוא האפיון המגדרי של המסוקרים: ב-99% מהתיאורים הצד הפוגע הוא גבר, בעוד שהצד הנפגע הוא כמעט תמיד אישה (87%). לאום הפוגע צוין ב-39% מהכתבות ולאום הנפגעת ב-30% מהכתבות. מוצא אתני של הפוגע הוזכר ב-37% מהכתבות ומוצאה של הנפגעת ב-33% מהכתבות.
פער משמעותי נוסף בהיבט של תיאור הפוגעים והנפגעות נמצא בתיאור העיסוק שלהם: ב-22% מהכתבות הוזכר עיסוק הפוגע, לרוב כשמדובר בעיסוק בעל סטטוס גבוה. לגבי הנפגעת הוזכר העיסוק רק ב-9% מהכתבות. "העדר המידע מאפשר הרחקה ומסייע לאנשים להחזיק בתפיסה שאלימות לא מתרחשת בסביבתם הקרובה" מסבירים ביוזמה.
(ליחצו להגדלה)
איך אפשר לעזור
מחקר התקשורת המקיף מצא מתאם גבוה בין התפיסה הציבורית של אלימות בזוגיות לבין האופן בו זו מיוצגת בתקשורת. לכן, מסבירים ב"קווים אדומים", צעד חשוב בדרך לצמצום היקף התופעה בישראל הוא שיפור הסיקור התקשורתי של אלימות בזוגיות.
"כלי התקשורת הם חשובים, ההשפעה של כלי התקשורת בישראל היא עצומה ואנחנו מזמינות אותם לבוא ולהגיד לנו איך אנחנו נוכל לעזור להם להגיע לסיקור מיטיב יותר" אומרת סוקניק. "לנו יש את הידע המקצועי בנוגע לסוגיה ולהם יש את הידע התקשורתי, לכן שיתוף פעולה ביננו הוא חשוב ומשמעותי. אנחנו רואות בהם שותפים מלאים למהלך, לא נוכל לעשות את השינוי הזה בלעדיהם".
"חשוב לי להבהיר שהיוזמה כבר מצליחה" מבהירה סוקניק, "אנחנו פועלות כמעט ארבע שנים ויש שינויים, השדה מתעורר, יש יותר שיח על מניעה, יותר משאבים למניעה. יש מיזמים חדשים שנוצרו בשנה-שנתיים האחרונות, כמו מיזמים חדשניים לעבודה עם צעירים וצעירות על מניעת אלימות בזוגיות. זה פלח אוכלוסייה שלא התייחסו אליו בכלל קודם.
"ישנה גם עשייה רחבה יותר של החברות העסקיות בתחום של מניעה, כמו למשל הכשרה של יותר מנהלות משאבי אנוש לזיהוי התופעה של אלימות בזוגיות וידע על כלים שניתן להציע כסיוע. ישנם גם לא מעט משאבים של הרשויות והמדינה המופנים כיום למניעה, ולא רק לשיקום וטיפול כמו בעבר".
אולם כאמור, יש עוד עבודה לעשות וחלקה של התקשורת משמעותי מאוד. לשם כך, יוזמת "קווים אדומים" קוראת לכלי התקשורת, לעיתונאים ולעיתונאיות לאמץ את המלצות המחקר.
"סיקור תקשורתי אחראי של אלימות בזוגיות יהיה כזה המשלב באופן אינהרנטי את ההפניה לגורמי סיוע, תוך מתן דגש על פניה לכלל ה'דמויות' לצד הנפגע, הצד הפוגע ולסביבה שיכולה לזהות ולסייע אף היא". בנוסף, "חשוב שהציבור ייחשף למגוון סוגי האלימות, לסימנים המזהים של זוגיות אלימה, ויינתן לו מידע על גורמי הטיפול והסיוע".
את הסיפור של אלימות בזוגיות צריך לספר, מסכמת סוקניק, אולם חשוב גם "לספר את הסיפור נכון".