כבדרך אגב

"אם בתחילה נכשלת, פשוט תגדיר מחדש הצלחה", מייעץ עובד במשרד לרעהו בקריקטורה מה"ניו-יורקר" המופיעה היום ב"הארץ". עצה טובה, אם אין מי שזוכר את ההגדרות הישנות. בראש סדר היום של העיתונים חקירת המשט. איזו חקירה? יש כמה: רק נדמו הדיה של חקירת איילנד, ועדת טירקל בעיצומה, ואילו ועדת האו"ם רק מתכנסת. לפי "ישראל היום", מדובר דווקא בזו האחרונה: "מזכ"ל האו"ם: נחקור גם חיילים; רה"מ: לא נרשה".

ובכל זאת, מה עם ועדת טירקל? כנראה שלא קורה שם דבר חשוב. "אני נושא באחריות" היא הכותרת הנפרשת לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, צמוד לתמונתו של ראש הממשלה בפרופיל מחמיא. כותרת הגג על השער מרחיבה: "נתניהו הבהיר: אני נושא באחריות; מקורבי ברק: לא צפוי עימות". רגע, מדוע בכלל שיהיה צפוי עימות אם נתניהו הבהיר שהוא נושא באחריות? ייתכן שההבהרה לא היתה בהירה דיה?

"מקורבי רה"מ זעמו על הטענה שגילגל אחריות לברק", נכתב בכותרת המשנה לראשית. טענה? מי טען? "ראש הממשלה הכחיש את הדיווחים לפיהם טען כי שר הביטחון אחראי לתוצאות אירועי המשט", נכתב בכותרת המשנה לידיעה. דיווחים? מי דיווח? מה קורה כאן? איך קוראים את זה?

"בעדותו בפני הוועדה לבדיקת אירועי המשט לעזה [...] נשמע [נתניהו] כאילו ניסה לגלגל את האחריות לפתחו של שר הביטחון ברק, הצפוי להעיד היום", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". בשני הטבלואידים האחרים מוותרים על מלים כמו "כאילו", ובכלל, מוותרים על מה שיותר מלים; "הפיל את התיק על ברק" היא הכותרת הראשית של "מעריב" ו"מתפתל" היא זו של "ידיעות".

למה לנו פרשנויות וכותרות ראשיות? הרי את הגרסאות הסותרות של "ישראל היום" ושל "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" אפשר לבדוק באופן פשוט בפרוטוקולים של עדותו של נתניהו. זה מה שעושים בהבלטה ב"ידיעות אחרונות": "גרסת הזיגזג של נתניהו בוועדת טירקל" היא כותרת הגג על השער, מתחתיה מובאות הציטטות המוכיחות, לכאורה, את הזגזוג:

"העדות: ביקשתי משר הביטחון לרכז הנושא, הכתובת היתה שר הביטחון"; "התיקון: כראש הממשלה האחריות מוטלת עלי בין אם אני בארץ או בחו"ל". "העדות: הדיון בשביעייה לא עסק בפרטי הפעולה מעבר לאפקט התקשורתי"; "התיקון: שרי השביעייה קיבלו סקירה מודיעינית וסקירה מדינית".

מה זאת אומרת "עדות" ו"תיקון"? יובל קרני מסביר ב"ידיעות": העדות היא העדות של נתניהו מול הוועדה, התיקון הוא מסרים שהועברו אחרי העדות לעיתונאים. "לאחר העדות הבין נתניהו שהוא בצרה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות". "נפתח מקצה שיפורים: הוא התייצב מול המצלמות מחדש, הפעם כדי לקחת אחריות". אם כן, העיתונים מפרסמים את העדות ואת המסרים. ב"ישראל היום" נשארים עם המסרים בלבד.

אפשר גם לסקר את הנושא כמו "הארץ", כלומר, לא לחפש כיצד לתקוע את ראש הממשלה, ולא לחפש כיצד לפנק אותו, אלא לנסות לעסוק בעניין עצמו: טיבה של דרך הפעולה של הדרג המדיני לגבי המשט. "נתניהו לטירקל: האפשרות לעימות אלים במשט לעזה עלתה רק כבדרך אגב" היא הכותרת הראשית של "הארץ". והנה לכם כל הסיפור כולו.

גלנטגייט

"נתחיל מהסוף: קובץ לא באמת ניתן למחיקה", מחזק שמוליק שלח ב"גלובס" את מה שכתב אתמול נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ביחס ל"מסמך גלנט" (או "מסמך ארד"), שנחשף על-ידי אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בערוץ 2 ביום שישי. המסמך חשף, לכאורה, מעורבות של יועצי תקשורת בהליך מינוי הרמטכ"ל, במקרה זה – אם המסמך אינו מזויף – של היועץ איל ארד בשירותו של האלוף יואב גלנט. "המרדף אחר המסמך" היא כותרת הידיעה של ירון דורון בעמ' 8 ב"ידיעות": "אמש, בשעת לילה מאוחרת, נעתר השופט התורן לבקשת המשטרה וחייב את חברת החדשות למסור לידי החוקרים את המסמך".

לפי דורון, המסמך הוא הפריט החשוב ביותר לחוקרים, ומכאן אולי שהוא, או מקורותיו, סבורים שמדובר בזיוף וכי החיפוש במשרדיו של ארד לא יעלה דבר. דורון, ולא רק הוא, מציין את העובדה המוזרה: חוקרי המשטרה הגיעו אתמול למשרדים, היו שם דקות אחדות, נעלמו וחזרו לחיפוש רציני רק בשעות הערב.

מוזר הוא גם כיתוב התמונה ב"ידיעות" בתחתית צילום של ארד בשערי תחנת המשטרה: "רק שלשום הוא בא להגיש תלונה במשטרה". שלשום, כזכור, היה יום ראשון, והמסמך נחשף ביום שישי. הידיעה של דורון מסתיימת בציטוט של "גורם במשטרה": "צריך לזכור שזיוף מסמך הוא עבירה פלילית, אולם לא ברור אם שאר המעשים בסיפור הזה מהווים עבירה. פנייה לייעוץ אסטרטגי היא עדיין לא עבירה פלילית".

"לוביסטים, אם מהדרג הפוליטי ואם על בסיס חברות אישית, פעלו כמעט תמיד במינוי הרמטכ"ל", כותב יואל מרקוס היום בעמוד הדעות של "הארץ". "מה מרעיש בעובדה שאלוף בצה"ל מנסה לקדם את מינויו באמצעות התקשורת? האם זו הפעם הראשונה שמועמד לתפקיד ציבורי בכיר שוכר יועץ תקשורת שיקדם את מינויו?", שואל הספינולוג אמיר דן במאמר ב"גלובס". "לאורך השנים ידיים רבות בחשו בהליך מינוי הרמטכ"ל בישראל. לרוב הדברים נעשו מאחורי הקלעים, בשקט וללא טביעות אצבע, כשהמסרים מועברים באופן עקיף ובאמצעות מקורבים. אך בעידן הנוכחי, שבו התקשורת מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו בכל רגע, אין זה מפתיע שהתקשורת הפכה לאמצעי הכרחי ודומיננטי להעברת מסרים. והיכן שיש תקשורת – יש גם יועצי תקשורת".

ודן מסכם: "כמו שטבעי שאלוף בצבא, או כל אדם אחר, ישכור את שירותיו של עורך-דין כאשר הוא בא להתנהל בזירה המשפטית – כך טבעי הוא שאותו אלוף ישכור גם את שירותיו של יועץ תקשורת כאשר הוא נדרש להתנהל בזירה התקשורתית".

"אמנון אברמוביץ', תשתף פעולה עם המשטרה?" היא כותרת הראיון של גילי איזיקוביץ עם אברמוביץ' במדור "שיחת היום" ב"הארץ". "מאז נטען בתוקף כי המסמך מזויף", כותבת איזיקוביץ, הוחלט לפתוח בחקירה והדרישות מאברמוביץ' להציג את המסמך שבידיו התרבו. נכון לשלשום טענה חברת החדשות של הערוץ השני כי חשיפת המסמך גופו עלולה להביא לחשיפת המקור העיתונאי". באופן אירוני, זו בדיוק הטענה שטענו נגד "הארץ" – גם כאן ב"עין השביעית" – באשר להסגרת המסמכים הצבאיים של כתב "הארץ" אורי בלאו לידי השב"כ.

אברמוביץ' טוען כי במקרה הזה אין סכנה לחשיפת המקור, משום ש"המשטרה מתמקדת בחשיפת כותבי המסמך ואין לה עניין בחשיפת המקור". מדברים אלו נראה כי אברמוביץ' סמוך ובטוח כי לא המקור הוא מי שכתב את המסמך. אם כן, לפחות את הבדיקה הזו הוא ביצע. לדעתו של מתי גולן זו אינה בדיקה מספקת.

"נדמה שקיים בציבור ובתקשורת קונסנזוס על כך שהיה נכון וראוי לפרסם את מסמך גלנט", כותב גולן ב"גלובס". "[...] אם המסמך אכן מזויף, האם הוא כלול ב'זכות הציבור לדעת' – או שמא זכותו של הציבור היא דווקא לא לקבל מידע המבוסס על רמייה? יש כלל יסוד עיתונאי, ולפיו מערכת של אמצעי תקשורת חייבת לבדוק את אמיתות המידע המגיע לידיה ולא לפרסמו עד שיש לה הוכחות ברורות לכך שמדובר בחומרים אמיתיים. זאת, בעיקר כדי למנוע שני דברים: האחד – שהציבור לא יוזן בחומרים רעילים, והאחר – כדי לא לפגוע באנשים ומוסדות על לא עוול בכפם.

"[...] מדברים כל הזמן על מידת החומרה של העניין מבחינת צה"ל בין שזה זיוף ובין שלא, אבל מה ביחס לתקשורת שחוגגת על המסמך, האם זו אינה תופעה חמורה? אם אפשר לפרסם מסמכים שמקורם ואמיתותם אינם ידועים, הרי שיש כאן פתח מאוד רחב ומאוד מסוכן. כל אחד יכול לחבר מין מסמך שכזה ולדאוג שיגיע לאמצעי תקשורת כלשהו. אותו אמצעי תקשורת לא ישאל יותר מדי שאלות, כי הוא יחשוש שמביא ה'מידע' יילך עם מרכולתו גם למקומות אחרים.

"[...] לכן אני חולק גם על המנטרה שגם אם המסמך מזויף הוא חמור. ואם המסמך זויף על-ידי איזה פרחח שעכשיו מתפוצץ מצחוק על הבלגן שעשה? אז אולי בכל זאת היה כדאי להמתין בפרסום מסמך כזה עד שהמפרסמים יידעו קצת יותר על מקורו ואמיתותו?".

רביב דרוקר מתייחס היום לראיון של אברמוביץ (שמאשים את ערוץ 10, בלי לנקוב בשמו, ברשלנות חמורה מזו שלו עצמו, שבה הוא אינו מודה), וכותב: "מאז יום שישי אני שואל את עצמי מה הייתי עושה אם היה נופל לידי מסמך כזה. הפיתוי עצום. המסמך מדהים ואכן מעיד על ידע בנבכי הצבא. מצד שני, ארד וגלנט מכחישים בכל תוקף. הכי פשוט זה לבדוק עם מי שמוסר לך את המסמך, אבל מה אם המקור לא יכול לערוב לאותנטיות שלו? מה אם המקור לא היה מעורב בכתיבתו ולכן אינו יודע מי כתב אותו? אני מקווה שהיה לי את הכוח במקרה כזה לא לשדר, לפחות לא בעוצמה גדולה, אבל עד שזה נופל לך ליד אתה לא יודע כיצד תנהג".

אברמוביץ' עצמו הוכיח כבר כיצד הוא עצמו היה נוהג. בתשובה לשאלת כתבת "הארץ", הוא חוזר על מה שאמר כבר בימים האחרונים, ומה שכתבו גם ברנע ועיתונאים רבים אחרים: למסמך חשיבות גם אם הוא מזויף. מדוע? "אם המסמך הוא מזויף הרי שאז לפנינו מעשה פלילי חמור". אלא שמסמך מעין זה, אם הוא מזויף, הופך לבעל חשיבות כלשהי רק אם הוא מוצג בתקשורת, ועדיף בפתיחתה של מהדורת החדשות הנצפית ביותר בערב יום שישי על-ידי שני פרשנים בכירים. נדמה שאברמוביץ' מודע לנקודת התורפה הזו של טיעונו כשהוא טוען ב"הארץ" שחברת-החדשות "לא שינתה כהוא זה" את המשדר ושידרה את הסקופ באופן מינורי בלבד (כחכוח).

אברמוביץ' משבח את מאמריהם של אמיר אורן ויוסי שריד על הפרשה. במאמרו מאתמול כתב אורן על חקירת המשטרה לגילוי כותבי המסמך שחשף אברמוביץ' בערוץ 2: "הפעם זה יהיה קצת קשה, משום שהחקירה נולדה בתקשורת וגם עוסקת בה. ובניגוד לחקירה דומה, בפרשת הדלפת חיקור הדין של אריאל שרון, כאשר מישהו מערוץ 2 סייע לחוקרים למצוא את המקור של 'הארץ' – לא צפויה התנדבות כזו כשהפרסום התחיל באותו ערוץ".

העובדים הזרים: הפתעה

"לא לגרש" היא כותרת מאמר של משה ארנס בעמוד הדעות של "הארץ", העוסק בגירוש ילדי העובדים הזרים. "הכל קשור לכסף", חושף ארנס. "החברה הישראלית, שנבנתה על אתיקה של עבודה, פיתחה בשנים האחרונות תלות ביבוא של עובדים זרים. בכל שנה מגורשים כמה מהם, וחדשים באים במקומם – שיטת הדלת המסתובבת. [...] אם הממשלה היתה מתעקשת על מדיניות שיטתית למניעת יבוא של עובדים זרים, שאלת גירוש הילדים שגדלו כאן ורוצים להישאר כאן לא היתה עולה כלל".

"'בני הערובה' של ישי" היא כותרת ידיעת השער שמקדיש "מעריב" לנושא העובדים הזרים, המפנה לחשיפה של בן כספית ולפיה שר הפנים אלי ישי מעכב את תעודת התושב של 800 הילדים שהורשו להישאר בארץ, עד להשלמת גירוש 400 הילדים שלא הורשו להישאר.

בשאר העיתונים משמשים דברים בוטים שאמר שר הפנים בישיבה בכנסת על אודות העובדים הזרים לכותרות הידיעה על הישיבה. "אלי ישי על ילדי העובדים הזרים: 'צריך להסביר להם שנגמר הטיול'" היא כותרת ידיעה של יהונתן ליס ודנה ויילר-פולק על שער "הארץ". גם כותרת המשנה מביאה ציטוט של ישי: "בדיון פגרה סוער בכנסת הוסיף שר הפנים: 'מישהו מהילדים יקום ויבכה? תפסיקו לבלבל את המוח".

גם הידיעה עצמה, והאינפוגרפיקה המתלווה אליה, משתדלת (וישי מסייע לה ביד נדיבה) להציגו כאדם חסר לב. הניסיון הזה, מצדו, מסייע להוכיח את הקביעה של ישי ש"האשים את התקשורת ביצירת אווירה ציבורית עוינת להחלטה".

אלא שהידיעה ב"הארץ" אינה עוסקת רק בקמפיין שלילי, אלא גם במהות: שיטת הדלת המסתובבת. "באותו יום שבו החליטה הממשלה על גירוש 400 ילדים ישראלים שהם בנים לעובדים זרים, באותו יום ממש, באותה ישיבה ממש, היא החליטה לייבא 300 עובדים זרים חדשים. אמרו שאין לממשלה מדיניות? יש לממשלה מדיניות. המדיניות הזאת היא 'דלת מסתובבת'. בצד האחד מגרשים את הילדים ובני המשפחות שלהם, בצד השני מייבאים עובדים חדשים", מצטט "הארץ" דברים שאמר ח"כ דב חנין באותה ישיבה במליאת הכנסת.

והציטוט ממשיך: "אבל, הפתעה: כאשר מייבאים את העובדים מגלים, להפתעתנו, שהעובדים שייבאנו הם לא רק מכונות של קיטוף, והם לא רק מכונות של החתלה של הקשישים שלנו, והם אפילו לא רק מכונות של בנייה של בניינים. הפתעה: יש להם ידיים, יש להם רגליים, יש להם ראש, הם בני-אדם, הם מתאהבים, הם עושים ילדים". נדמה כי ההתמקדות בתכנים אלה, שהם גם עזי מבע וגם נוגעים בתורף העניין, היתה מועילה יותר לדיון הציבורי בסוגיית העובדים הזרים מהבלטת הרטוריקה הבוטה של אלי ישי.

הפרוטוקולים של זקני בנק ישראל

"בישראל הכל יותר מסובך", מתלוננת הכותרת הראשית של "גלובס", ומשתמשת לשם כך בציטוט של מי שהעיתון מכנה "המיליארדר ההומלס", ניקולס ברגרואין, שמתראיין לרגל הגעתו לישראל "ליום וחצי על מנת להיפגש עם פוליטיקאים, הוגי דעות ואנשי אקדמיה – זאת, תחת הכובע של נשיא מכון ניקולס ברגרואין למחקר מדיני – אך גם לפקח מקרוב על התקדמות פרויקט הדגל של חברת האחזקות שלו, Berggruen Holdings, בתל-אביב".

"המדובר במגדל מגורי היוקרה 'מאייר על רוטשילד', בפינת הרחובות רוטשילד ואלנבי, שבנייתו צפויה להחל בחודשים הקרובים", ממשיכה לספר עינת פז-פרנקל על מפעליו של ברגרואין, שמצדו מתלונן על הביורוקרטיה שאנשי עסקים בישראל נאלצים להתמודד עימה ("כל דבר לוקח יותר זמן ויש יותר אדמיניסטרציה"), וחוזר על המלה "כאב ראש" ארבע פעמים ביחס לעסקיו כאן.

ברגרואין ממותג, כאמור, כ"מיליארדר ההומלס", זאת משום שהוא, לכאורה, לא מתגורר בבית, אלא במטוסו הפרטי. יש משהו מעורר רחמים בכך שגם מיליארדרים צריכים למתג עצמם ולהתאים, לפחות למראית עין, את אורחות חייהם לתדמית שהם מנסים לעצב לעצמם כדי להרוויח עוד כסף כדי שיוכלו לחיות כפי שהם רוצים. "אני מאוד אוהב ערים", עונה ההומלס ברגרואין לכתבת "גלובס" בתשובה לשאלה אם יקנה דירה במגדל לעשירים שהוא בונה בישראל, "אני מבלה הרבה זמן בערים, ואוהב ארכיטקטורה, אבל אני מנתק את החיים הפרטיים שלי ממה שאני חושב שהוא טוב ומרגש".

פז-פרנקל שואלת את ברגרואין גם, מן הסתם, מה דעתו על סוגיית בועת הנדל"ן בישראל. "אני לא מומחה לנדל"ן בישראל", עונה המיליארדר האמריקאי, "בשביל זה חברתי ב-2009 לקבוצת חג'ג'-כהן, המצויה בשוק המקומי – אבל אני יכול לומר שאם תגידי לי, 'בוא נבנה מחר 1,000 יחידות דיור בשכונה ממוצעת בתל-אביב', אני אומר, 'לא מעוניין'. כי לי אין מושג אם השוק כאן עולה או יורד, ואם יש מחסור במלאי או עודף של מלאי, באמת אין לי מושג".

האם לבנק ישראל יש מושג? "תחזית קודרת של בנק ישראל לשוק הנדל"ן", מדווחת כותרת הגג על שער "עסקים" של "מעריב". הכותרת הראשית היא ציטוט "מהפרוטוקולים של בנק ישראל": "מחירי הדירות יעלו בקצב גבוה". כותרת המשנה מספקת "אבל": "בהמשך תחול 'התמתנות'". אם כן: עליית מחירים ואחריה התמתנות. או כפי שמנסח זאת עידו אפרתי בפתח טור הפרשנות שלו בכפולה הפותחת: "לא צריך להיות פרופסור בכלכלה כדי להבין איך עובד שוק הנדל"ן". לפי אפרתי, הנתון הקריטי, "העומד בבסיס המצוקה הקשה שאליה נקלע שוק הדירות", הוא משך הזמן הנדרש להקמת בניין מגורים בישראל: שנתיים וחצי עד שלוש שנים לבנייה עצמה ועוד שש שנים לאישור תוכנית הבנייה במוסדות התכנון.

"ברודצקי"

זוכרים את אורי ברודצקי? "מסתמן: הביתה" היא הכותרת הגדולה לידיעת העמוד בעמ' 6 של "ידיעות". לפי אלדד בק, "ככל הנראה נמצא פתרון לתסבוכת הדיפלומטית בפרשת 'איש המוסד אורי ברודצקי'. התובע הגרמני ל'ידיעות אחרונות': עם הסגרתו לגרמניה עשוי 'ברודצקי' להשתחרר ממעצר, אולי אפילו ללא משפט". ברודצקי אינו מואשם כעת בריגול, אלא רק בזיוף. "כפי שהדברים נראים עכשיו עומדת פרשת 'אורי ברודצקי' לגווע בדממה דקה, בלי להמשיך ולעורר מתח ביחסים שבין ברלין וירושלים", כותב רונן ברגמן בטור פרשנות.

המכנה המשותף

באמצע החודש שעבר הקדישו כל העיתונים את הכותרות הראשיות שלהם (חוץ מ"מעריב") לדבר מעצרו של חיים פרלמן, החשוד ברצח ארבעה ערבים. היום מתפרסמות בעמודים הפנימיים של העיתונים החלטת בית-המשפט שלא להאריך את מעצרו בשמונה ימים אלא רק ביומיים והקביעה כי "אין ראיות משמעותיות נגד פרלמן". רק ב"ישראל היום" היא מגיעה לשער. לא לכותרת הראשית.

אתמול פירסמו העיתונים כי תמורת שחרורו של רפרם חדד מהכלא הלובי הסכימה ישראל להעביר ציוד מספינה לובית שעגנה במצרים אל תוככי עזה, והסכימה למימון לובי לבניית 20 בתים שנהרסו ב"עופרת יצוקה". היום מתפרסם כי לא מדובר ב-20 בתים, אלא ב-1,250 בתים, בעלות של 50 מיליון דולר. כותרת הגג לידיעה ב"ידיעות אחרונות" היא "לוב תעביר 50 מיליון דולר לרצועת עזה בעבור ישראלי אחד". לא ברור אם העילגות היא באשמת העורך שכתב את המשפט הזה או באשמת המציאות שהוא מתאר.

באותו עמוד ב"ידיעות" מתפנה צביקה ברוט לטפל במרטין שלאף, איש העסקים האוסטרי שתיווך בין הלובים לישראל בעניין חדד: "בפעם השנייה בתוך כמה חודשים כבש אתמול שלאף כמה דקות בפריים-טיים הישראלי", כותב ברוט. "בעוד שבאפריל האחרון הוא הגיע לכותרות בתור החשוד שנאלץ להיעדר מהלוויית אביו מחשש שייעצר – אתמול הוא כבר היה הגיבור שהצליח להביא לשחרורו של העציר מלוב. המכנה המשותף בין שני הפרצופים של המיליארדר האוסטרי הוא הקשר ההדוק שלו עם צמרת השלטון בישראל".

פורנו לעניים

ג'ודי פישר היא האשה שיחסיה עם מנכ"ל HP, מארק הרד, הובילו להתפטרותו. האם הרד הטריד מינית את פישר? האם רק קיים איתה רומן אסור? האם זעם מועצת המנהלים של החברה יצא על רישומי הוצאות כוזבים הקשורים לפגישותיהם של השניים? האם פישר היא שחקנית פורנו או רק שחקנית אירוטית? ומדוע חשוב לציין שהיא אם חד-הורית?

תשובות לשאלות האלה נמצאות היום בין דפי העיתונות הכלכלית, תשובות ברבים – סותרות ומבלבלות, ביחס הפוך לשטח שהוקצה לדיווח על פישר. אין בכך פלא: חלק ניכר מהשטח הוקדש לא למלים, אלא לצילומים. לא של הרד, אלא של פישר, אשה חטובה בעלת שיער צבוע לבלונד שסביבה הילת מיניות (כאמור). ב"עסקים" היא לבושה, ב"כלכליסט" במחשוף עמוק, ב"גלובס" היא במחוך אדום. ב"דה-מרקר" היא הגיעה לשער עם קומביניזון.