נתניהו מציל את הצרכנים
"ועדת הריכוזיות והירידות באירופה הפילו את תל-אביב", נכתב בכותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". המלצות הביניים של ועדת הריכוזיות, שנמסרו אתמול ברוב הדר, בצירוף הקדמות מפיהם של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ, לא הפילו מהכיסא את העיתונים הכלכליים המתמחים.
"שינוי מבני, לא מהפכה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "ועדת הריכוזיות הכריעה: דנקנר ותשובה ימכרו את כלל-ביטוח והפניקס, צדיק בינו יצטרך לבחור בין הבינלאומי לפז; ניגודי העניינים של הדירקטורים יופחתו; המוסדיים יקבלו יותר כוח באסיפות הכלליות ויוכלו לטרפד עסקאות שאינן מיטיבות עם הציבור. שינוי מבני – כן. מהפכה שתשנה את פני המשק – לא", חוזרת וקובעת כותרת המשנה.
"האימפריות יתכווצו: תשובה, דנקנר ובינו יחויבו למכור נכסים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המלצות הביניים של ועדת הריכוזיות", נכתב בכותרת המשנה: "הקבוצות העסקיות הגדולות בישראל ייאלצו לבחור בין אחזקות פיננסיות וריאליות. כלל-ביטוח והפניקס צפויות להחליף ידיים – וכך גם הבנק הבינלאומי או פז. זוכים במכרזים של המדינה ייבחרו גם לפי שיקולי ריכוזיות ותחרותיות. הממונה על ההגבלים: בית-המשפט יוכל לפרק פירמידות כדי לקדם את התחרות". כותרות ההפניות לטורים של גיא רולניק, "צעד גדול, אבל קטן", ושל רותם שטרקמן, "התחלה, רק התחלה", מסכמות את גישת העיתון.
רולניק מונה את החסרונות, לטעמו, בהמלצות: הראשון: הוועדה לא טיפלה בגרעיני השליטה במוסדות הפיננסיים עצמם. השני: הוועדה העבירה את האחריות על הפיקוח על בעלי השליטה לבעלי מניות המיעוט, שהם לרוב גופים מוסדיים המזדהים, לפי רולניק, עם האינטרסים של בעלי השליטה. שטרקמן מצביע על כך שההגדרות המספריות שקבעה הוועדה להגדרת אחזקות "משמעותיות" משאירות מחוץ למגרש את "רוב הטייקונים הישראלים וגם חלק מהמגזר הפיננסי".
גם סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות", מספק "אזהרה". אחרי שהוא מחמיא להמלצות וכותב כי היה "חותם עליהן ללא היסוס", הוא כותב: "אבל הייתי מזהיר מיד: ועדת התחרותיות לא תפתור את מצוקות היסוד של החברה הישראלית. לא תצמצם את העוני, לא תוריד מחירים בסופרמרקט, לא תפחית את האי-שוויון ולא תשפר את מצב מעמד הביניים".
"למכירה: כלל-ביטוח, הפניקס ופז או הבינלאומי", נכתב בראשית של "גלובס". "הצרכן לא ירגיש", נכתב בכותרת ההפניה לטור של סטלה קורין-ליבר. גם גולן פרידנפלד כותב על שער "כלכליסט" כי אין קשר בין מסקנות ועדת הריכוזיות "לחיים הצרכניים שלנו". מדוע נטפלים הפרשנים הכלכליים האלה, ואחרים, לענייני צרכנות? מדוע הם מניחים שיש קשר בין הוועדה להגברת התחרותיות ובין הטיפול ביוקר המחיה? ובכן, הם מניחים זאת כי כך קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו, במופע פומפוזי ומביך, שנפל רק מהמופע של שר האוצר יובל שטייניץ מיד אחריו, שהכריז כי המציאות הכלכלית בישראל תתחלק ל"עד ועדת הריכוזיות" ואחריה (ובמשתמע, BSH ו-ASH, לפני שטייניץ ואחרי שטייניץ).
נתניהו נהג כך, כמובן, (או מוטב לומר "נופף כך, כמובן") בשל האקלים שיצרה תנועת המחאה החברתית, על אף שלמטרות הוועדה לא היה קשר ליוקר המחיה. כך תוארו מטרות הוועדה על-ידי לשכת ראש הממשלה ביום ההודעה על הקמתה באוקטובר 2010: "על צעדי המדיניות הנדרשים, לרבות תיקוני חקיקה וצעדים אופרטיביים, להתמודדות עם שאלת מבנה האחזקות במשק – כל זאת במטרה להשיג את היעדים הבאים: שיפור בהבטחת הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור והגנה על כספי המשקיעים בחברות ציבוריות; שיפור ושמירה על יציבות המערכת הפיננסית בכלל והמערכת הבנקאית בפרט; הגברת התחרותיות והיעילות בפעילות המשקית". לא יוקר ולא מחיה, לא מחירים ולא צרכנים. באופן אירוני, רק אחרי שפרצה המחאה התפרץ גם נתניהו וביקר בדיוני הוועדה וזירז את ראשיה להגיש את המלצותיהם.
הרוח הקרירה שמנשבת היום מצדם של העיתונים – אלו שנלחמו בריכוזיות ואלו שנלחמו ב"פופוליזם הריכוזיות" – היא במידה רבה תוצאה של ההתנהלות התקשורתית האינפנטילית של נתניהו, הנוהג בציבור – ובמקרה זה בעיתונאים, המתווכים את המידע אל הציבור – כאילו היו ילדים בעלי זיכרון של דג זהב. "אנחת הרווחה שנפלטה אתמול ממשרדיהם של הטייקונים כששמעו את המלצות הביניים של ועדת הריכוזיות לא נשמעה במסיבת העיתונאים שקיים אתמול ראש הממשלה בירושלים", מסכם פרידנפלד. ואילו על שער "הארץ" כותב נחמיה שטרסלר, תחת הכותרת "התעתוע של נתניהו", כי ראש הממשלה כלל לא היה אמור להשתתף במסיבת העיתונאים, ערב נסיעתו לאו"ם:
"אבל ברגע האחרון, אתמול בבוקר, החליט ראש הממשלה שהוא צריך להוביל את עניין הריכוזיות והתחרותיות, ולכן העביר את מסיבת העיתונאים למשרדו. הוא הרי לא ייתן להזדמנות פז תקשורתית כזו לחמוק. ולעזאזל אובמה, אבו-מאזן וארדואן ביחד. אבל משום שלא היה לו זמן לשבת עם יו"ר הוועדה חיים שני וללמוד את הנושא, הוא הסתפק במחמאות לוועדה ולשני, ובמתן חוות דעת על חשיבות התחרות שמורידה מחירים ומשפרת את איכות החיים לצרכנים. כלומר לבוחרים". שטרסלר מגדיל לעשות ובודק את העובדות בנאום של נתניהו. למרבה ההפתעה, הוא מוצא כי לנתניהו שוב היתה בעיית זיכרון.
יש, כמובן, גם מי שמתנדבים להיות אותם עיתונאים טיפשים שנתניהו פונה אליהם. "הסוף לחגיגת הטייקונים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", שדווקא מקפיד לסקר את החגיגות של שלדון אדלסון, טייקון גדול יותר מכל הטייקונים הישראלים ביחד והבעלים של "ישראל היום". "נתניהו ושטייניץ מרוצים", נכתב בכותרת המשנה, "בסוף כולם ישלמו פחות בסופר". גם כותרת המשנה לידיעה הראשית בכפולה הפותחת, כמו גם הידיעה הראשית עצמה, מהדהדות את דף המסרים של לשכות ראש הממשלה ושר האוצר: "שטייניץ: נקודת מפנה לטובת הצרכנים".
ב"ישראל היום" נותנים מקום גם לביקורת. "מעט מדי, מאוחר מדי", היא מסוכמת בסופה של כותרת המשנה בעמ' 2. "לא מספיק, אבל גם לא מעט", נכתב בכותרת טור הפרשנות של דן מרגלית. הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט קובע כי "בעלי ההון עוד יגידו תודה". עיתונאים שיגידו תודה כבר יש.
ומה ב"מעריב"? נוחי דנקנר, הבעלים של העיתון, הוא אחד ה"טייקונים" היחידים שאיתרע מזלם וכן נכללו בהמלצות המסויגות של הוועדה. זה, כמובן, היה ברור: דנקנר הוא הרעמסס של ישראל מבחינת המבנה הפירמידיאלי של אחזקותיו. אולי לכן, הכותרת הראשית ב"עסקים", המוסף הכלכלי המצומק של "מעריב", היא "טלטלה", והיא מודפסת על רקע תמונה של חיים שני (יו"ר הוועדה), שטייניץ ונתניהו, כשדמויותיהן "צרובות" והרקע שמאחוריהן הוחלף לשחור משחור.
ההפניות לטורי הפרשנות אינן מותירות מקום לספק באשר לעמדת העיתון: "לא מרוכזים", נכתב מעל טורו של הדר חורש, הטוען כי "אין כל ממצא מדעי או עובדתי התומך בטענות הפופוליסטיות שהמשק הישראלי הוא ריכוזי". "איפה המונופולים" היא כותרת טורו של דוד קליין, המפנה את האצבע אל עבר המונופולים הממשלתיים, ואילו כותרת טורו של יהודה שרוני היא "שינוי מסוכן". "שינוי המצב הנוכחי עלול לפגוע באינטרס הציבורי הרחב", הוא קובע. הכותרת על שער העיתון עצמו ניטרלית ("ועדת התחרותיות: יש לבחור בין אחזקות פיננסיות וריאליות"), אולם ההפניות הן לטור של שרוני ולטור נוסף, של גדעון פישר, המציג אף הוא יחס שלילי לוועדה.
האם נוחי דנקנר שלח שליחים על גבי קופים מכונפים כדי שיציצו מעל לכתפם של עיתונאיו ויכתיבו להם את דעתו על הוועדה להגברת התחרותיות במשק? כפי שכולם יודעים: אין בנמצא קופים מכונפים. כלומר, אלא אם נתניהו יגיד שכן, ואז יהיו כאלה ב"ישראל היום".
שמו"ם
"אבא אבן אמר כי 'באו"ם עשויה להתקבל ברוב גדול גם החלטה שכדור הארץ שטוח, אם הדבר ישרת את האינטרסים של אויבי ישראל'. חיים הרצוג טען כי 'היטלר היה מרגיש כאן בבית'. ובן-גוריון הצהיר כי 'לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים'", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של המוסף היומי של "מעריב" (אריק בנדר). למרבה ההפתעה, זו אינה הרוח המלווה את הסיקור היום, לקראת המועד המתקרב והולך לנסיונה של הרשות הפלסטינית לזכות בהכרת האו"ם כמדינה.
המיליטנטי ביותר הוא "ידיעות אחרונות". "הקרב על מועצת הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, כשלצדה החותמת הצהובה בעלת הכיתוב המתחכם "מבצע גאבון". "ישראל וארה"ב מנהלות מסע שכנוע קדחתני בקרב המדינות חברות מועצת הביטחון שמתלבטות אם לתמוך בהכרה במדינה פלסטינית, ובראשן בוסניה-הרצגובינה וגאבון", נכתב בכותרת המשנה. "המטרה: להפיל את ההצעה ללא וטו אמריקאי". בעמ' 3 מתפרסמת אינפוגרפיקה המציגה בציור צבעוני את המדינות התומכות והמתנגדות במועצת הביטחון. יותר משלסיקור של "ידיעות" יש גוון אידיאולוגי, לאומי או פטריוטי, הוא נושא אופי של משחק מחשב או תוכנית ריאליטי. הסוגיה המדינית מסוקרת על-ידי העיתון כמו היתה תחרות ספורט (גם אם נעדרת "רוח ספורטיבית").
"מעריב", העיתון שבתקופת העריכה של אמנון דנקנר החל בפזילה ימינה (אל המרכז, או אל הימין הקיצוני, תלוי היכן במפה הפוליטית עומד המתבונן), שנמשכה ביתר שאת אחרי תקופתם של דורון גלעזר ורותי יובל(עם יואב צור כעורך ראשי), מציג שער – וגם תוכן – שקולים ולא מתלהמים. ב"מעריב" בוחרים להקדיש את הכותרת הראשית דווקא לעבאס: "אבו-מאזן: אין דרך חזרה", ואילו הידיעה הראשית מוקדשת לנושא הלא חשוב הבא: "ההצבעה באו"ם משבשת את חייהם של תושבי ניו-יורק". זו בחירה עריכתית אומללה, אך לא תמוהה: "מעריב" שלח שליח לניו-יורק – לא אחד אלא שניים (צח יוקד ושלום ירושלמי), ומעוניין לראות פירות להשקעה. העובדה שבינתיים אין לשליחים מה לדווח מעצרת האו"ם מביאה לכך שטקסט המצטט בפתיח שלו נהג מונית ניו-יורקי יודפס במקום הבולט ביותר בעיתון.
הסיקור הנוסף שמציע "מעריב" נרחב למדי וניתן בו דגש על מאמרי דעה. נראה שבחודשים האחרונים החליטו שם לממש ברצינות את ההצהרה של עופר נמרודי מאוגוסט 2009 כי "מעריב" יהפוך ל"אופיניון-פייפר" – דווקא כשנמרודי כבר אינו בעל השליטה בעיתון. היום מתפרסמים בעיתון, בהבלטה, שלושה מאמרי דעה על המהלך הפלסטיני (ועוד אחד במדור הדעות). בן-דרור ימיני מלין על כך שהגויים אוהבים לשנוא את ישראל, יו"ר הכנסת רובי ריבלין מצר על כך שהפלסטינים בחרו ב"מסלול עוקף ישראל", ואילו כותרת המאמר של נדב איל, כמשקל נגד (בלתי מודע כנראה) לשער המוסף היומי של "מעריב" עצמו, היא "לא שמו"ם" (גם ראשי-התיבות הם, כנראה, תוספת לא מודעת).
איל מציין את התכונה הרבה בממשלת ישראל ואצל העומד בראשה, העומדת ביחס הפוך להצהרות המבטלות את חשיבותו ומשקלו של המהלך הפלסטיני. הם מבינים, אומר איל, כי "באזור שלנו דווקא ההחלטות הפשרניות האלה, עם המלים הגבוהות, עשויות להפוך לעובדה בשטח. ממשית כמו התנחלות שלמה, אם לא יותר".
"יש מיתוס בארץ שהאו"ם הקים את מדינת ישראל באותה הצבעה מפורסמת", אומר דורי גולד על ההצבעה של הכ"ט בנובמבר 1947, בראיון לאריק בנדר באותה כתבה במוסף של "מעריב", "אבל לא כך הדברים. ההחלטה מכ"ט בנובמבר היתה רק המלצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות ובינאום ירושלים. אלא שהערבים התנגדו להחלטה, והיא לא יושמה. מי שבעצם 'יצר' את המדינה היה דוד בן-גוריון, כאשר הכריז על הקמתה בה' באייר תש"ח, 1948".
האם נתניהו טעה, ו-2011 אינה 1939, ואבו-מאזן טעה, והיא גם לא 1948? האם 2011 היא 1947? והאם נתניהו חושב שהאו"ם, אכן, אינו שמום, כפי שסובר נדב איל? הדרך שבה מעומד היום העיתון המקורב ביותר לראש הממשלה, "ישראל היום", מציעה אחרת: "נתניהו לאבו-מאזן: בוא נדבר בניו-יורק", נכתב בכותרת בתחתית שער העיתון, המפנה לידיעה בעמ' 13. הידיעה עצמה סתמית למדי, ומחציתה הראשונה מוקדשת לדברים שאמר אבו-מאזן (לא ברור למי – לכתב יוני הרש, לגוף תקשורת אחר שלא מוזכר בשמו או כהודעה לעיתונות). המסר המרכזי העולה מהידיעה הכמעט יחידה שמקדיש "ישראל היום" לנושא הוא כי על הרשות הופעלו לחצים כבדים למנוע את ההליכה לאו"ם (שתי הידיעות הקצרצרות האחרות חושפות כי ישראל הציבה בשורות מסבירניה באו"ם גם ערבייה ישראלית, וכי השר יעלון אמר כי הפלסטינים שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל).
גם "הארץ", שלא כצפוי, מציג היום עמדה שקולה למדי בסיקורו את המהלך הפלסטיני הצפוי באו"ם. על אף ש"הארץ" הביע כבר אמפתיה ברורה למהלך, ובוודאי לקונספט של הקמת מדינה פלסטינית, הוא ממצב עצמו כיום כמי שבמאבק בין ממשלת ישראל לשלטון הרשות הוא עומד באופן ברור מעבר לגבול, לצדה של ממשלת ישראל, גם אם כבן-לוויה נשכני וביקורתי. "כך הזניחה ישראל את המאבק באו"ם", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, מעל לידיעה של שלמה שמיר, "כתב 'הארץ' בניו-יורק". "שנה של שגיאות וחוסר מוכנות", נכתב בכותרת הגג בעמ' 3, שם ממשיך שמיר למנות שורה של כשלים ומחדלים, הקשורים בעיקר לאי-עשייה דיפלומטית.
האם לאופן שבו ממוצבת הסוגיה היום ב"הארץ" אחראים חילופי העורכים שהתרחשו לא מזמן? כך או כך, הרוח הכללית, מן הסתם, לא השתנתה. הידיעה הראשית בעמוד הפותח מתארת את המציאות מבעד לעיניו של עבאס, וטור הפרשנת של עקיבא אלדר הוא טור פרשנות טיפוסי של עקיבא אלדר. שמיר, בידיעה נוספת, מדווח גם על "הלך הרוחות במסדרונות האו"ם" וקובע כי "הפלסטינים כבר ניצחו באו"ם, גם בלי הצבעה" ו"לפי רוב הדעות והפרשנויות בקרב דיפלומטים בניו-יורק, העצרת הנוכחית תיזכר כמי שייסדה את המדינה הפלסטינית". שמיר לא מראיין ולו נהג מונית אחד.
"הפלסטינים, בעיני רואי השחורות בישראל, הביכו את הממשלה ותפסו אותה לא מוכנים", כותב חנוך דאום במדור הפותח את המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" (הוא נשאל שם "האם החלטתו של נתניהו לנאום באו"ם נכונה", ועונה: "כן"). "ובכן", הוא ממשיך, "כל-כך לא מוכנים, שאפילו רוב כנראה שלא יהיה להם, כך שארה"ב לא תיאלץ להפעיל את זכות הווטו שלה". דאום כנראה לא הבין את פרטי המהלך הפלסטיני. הפנייה הצפויה, מאוחר יותר, של הפלסטינים לעצרת האו"ם, צפויה להתקבל ברוב קולות, ובסופה ישודרג מעמדה של הרשות למשקיפה שאינה חברה. הפנייה למועצת הביטחון של האו"ם – תחנת מעבר הכרחית בדרך להכרה מלאה במדינה – נחשבה מראש לסמלית בלבד וחסרת סיכוי, בשל הווטו האמריקאי. גם כעת, בניגוד לקביעה של דאום, כלל לא ברור שהווטו יהיה בלתי נחוץ. כך לפחות נטען בעיתון שדאום משמש בו פרשן.
"כאשר 'שגריר' אש"ף בארה"ב מען עריקאת מכריז כי המדינה הפלסטינית צריכה להיות 'נקייה מיהודים' – הוא מתכוון, מן הסתם, לכך שיש לפנות את כל היהודים המתגוררים כיום בשטחים שאש"ף רואה בהם חלק מהמדינה הפלסטינית", מזכיר משה ארנס במדור הדעות של "הארץ". "במלים אחרות, המדינות המתכוונות לתמוך באו"ם בבקשת אש"ף להכיר במדינה הפלסטינית – יצביעו למעשה בעד הטיהור האתני הזה".
העצים ברקע
כתבת עמוד במוסף "גלריה" של "הארץ" מוקדשת לטעמו האמנותי של הסופר האמריקאי המנוח ארנסט המינגוויי. "הציורים שהמינגוויי התעכב עליהם" בביקור במטרופוליטן בניו-יורק, כותב צ'רלס מקגראת בכתבה המתורגמת מ"הניו-יורק טיימס", "הם אוסף אקלקטי ביותר: 'דיוקן גבר' של טיציאן, 'דיוקן של פדריגו גונזגה' של פרנצ'סקו פרנסיה, 'דיוקן האמן' של ואן-דייק, 'נצחון ישו על החטא ועל המוות' של רובנס, 'נוף טולדו' של אל-גרקו, דיוקן של ג'ורג' קוסמייקר מאת ריינלודס, הדיוקן של קתרין לורילרד וולף מאת קבאנל, 'סלעים - יער פונטנבלו' של סזאן, הדיוקן של מדמואזל ואלטז דלה-בין מאת מאנה, ו'מדיטציה על תשוקה' של קרפצ'ו".
בסוגריים מציין מקגראת כי "הוא גם רצה להתבונן בציורו הגדול של ברויגל, 'הקוצרים', אבל הגלריה שבה הוצג היתה סגורה באותו יום". מקגראת מנסה, תוך שהוא מכריז מראש על כישלון, להבין את הקשר בין הציורים ובין עבודתו ואישיותו של המינגוויי. "פדריגו גונזגה היה בערך בן עשר כאשר פרנסיה צייר אותו, ובתמונה יש לו הבעה חולמנית, נראה כאילו הוא עומד להתעלף. מה לעזאזל המינגוויי ראה כאן? את העצים ברקע. 'זה מה שאנחנו מנסים לעשות כשאנחנו כותבים', הוא אמר לבנו כשהוא מצביע עליהם. 'תמיד יש לנו את זה כשאנחנו כותבים'". ואם כן, לא מובן מה כתב "הניו-יורק טיימס" לא הבין.
במסדרונות השלטון
שלשום הודיעה המשטרה כי תמליץ להעמיד לדין את ראש עיריית בת-ים בשורה של עבירות פליליות הנוגעות למשרתו הציבורית. היום בכפולה הפותחת של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מודפסת תמונתו לצד שאלות (של נחמה דואק) ותשובות (שלו) בנות משפט או שניים. "אני לא חושש", אומר שלומי לחיאני, "אצא מזה, ואז אתמודד על ראשות קדימה ומול נתניהו. המשטרה קטנה עלי בשלושה מספרים". נראה שיש כאן חידוש גדול במציאות הפוליטית שלנו: עד עכשיו היה נהוג שבכירי קדימה מועמדים לדין ומתקיפים את מערכות החוק רק אחרי שנבחרו לתפקיד במפלגה.
העיתונים מסקרים היום את כניסתה של "מפלגת הפיראטים" לפרלמנט בבחירות המקומיות בברלין. ב"פיראטים" הכוונה לא לשודדי ים, אלא למי שמורידים קבצים באופן לא חוקי. "המצע שלהם כולל לגליזציה של הורדות פיראטיות ברשת ושל סמים קלים, וגם יד רכה כלפי פולשים לדירות ריקות. אחרי ההצלחה המפתיעה בסקנדינביה, המפלגות הפירטיות ממשיכות לכבוש את אירופה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אלדד בק. בק מצטט את פאבל מאייר, "איש הייטק ומקום שלישי ברשימה", על "סוד ההצלחה" של המפלגה: "היריבים היו כל-כך גרועים. הפלקטים שלהם היו פשוט על הפנים", אומר מאייר.
אתנחתא קומית
"בעיני כל אחד אחר, זה היה פשוט כיסא בר. אבל בעבור טאאבו סומר, זו היתה חידה" (פתיח לכתבה מתורגמת מ"הניו-יורק טיימס" על מסעדה העוברת ממנהטן לברוקלין, "גלריה", "הארץ").
חידודי לשון
"לב העניין לא טמון בישיבתם של חיילים חובשי כיפות מול במה עם זמרת", כותבת פניה עוז-זלצברגר במדור הדעות של "הארץ", "לב העניין הוא בסתירה האמיתית שבין קול-באשה-ערווה לקול-באשה-חדווה".
"בכלל לא פוליטי, רק 'תשובה לפסטינים'", נכתב בטעות משעשעת בכותרת ידיעה בעמ' 2 של "הארץ" על "טקס חנוכת היכל התרבות בקריית-ארבע בנוכחות פוליטיקאים".
סוף טוב
"הערב תסתיים 'החיים זה לא הכל', על תשע עונותיה המכובדות, בווליום צנוע בהרבה", כותבת במדור הטלוויזיה ב"הארץ" גילי איזיקוביץ על הסדרה הישראלית בכיכובו של אבי קושניר, אחרי שהיא משווה אותה, משום מה, ל"סיינפלד". הסדרה "היא לא רק שיאנית בנוף תעשיית הטלוויזיה בהיותה ותיקה מאוד על המסך, אלא גם בנאצות שהיא משכה אליה במהלך השנים", כותבת איזיקוביץ, ומזכירה את הפער שבין שנאת המבקרים לאהבת הקהל. "החיים זה לא הכל" היא סדרה כל-כך משעממת, כל-כך סתמית ותפלה, שהוויכוח אם העם חכם ממבקריו מוכרע כאן בנוק-אאוט: לא, הוא מטומטם לגמרי, העם.