העיתונאי דרור פויר אתמול, ב"כנס חירום למען תקשורת חופשית" שנערך בתל-אביב (צילום: מתניה טאוסיג)

חוזרים לכיכר

"האלימות חוזרת לתחריר: 11 הרוגים בעימותים", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "'לרצוח את טנטאווי', קראו אלפי צעירים נגד ראש המועצה הצבאית העליונה. מפגן הכוח של האחים-המוסלמים הופך לקרב על זהותה של מצרים", נכתב בכותרת המשנה. "תחריר, סיבוב 2" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ההופכת את מותם של 11 איש לאירוע ספורטיבי. "גל האלימות במצרים מתרחב: מאות אלפי תומכים של תנועת האחים-המוסלמים שטפו את כיכר המהפכה", נכתב בפתח כותרת המשנה. גם הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב" עוסקות במהומות במצרים: "אנרכיה במצרים" ו"שבוע לבחירות במצרים: הרוגים במהומות בקהיר", בהתאמה.

לא מתנחלים ולא חרדים

"אם הרופאים המתמחים היו מתנחלים, או חלילה חמור מכך – חרדים, אבירי שלטון החוק בישראל, ובראשם כל אמצעי התקשורת, היו נזעקים לנוכח הפרת צווי המניעה שהוציא בית-הדין הארצי לעבודה, שחייבו את המתמחים להגיע לעבודה. אבל מכיוון שמדובר במלאכים בלבן, מלח הארץ, 'טובי בניה' של המדינה, ושלל סופרלטיבים נוספים; כמעט כל אותם גורמים שמביעים בימים האחרונים חרדה קיומית לאופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל אל מול גל החקיקה הימני-לאומני מתייצבים באותה נשימה לצד מי שמפירים ברגל גסה את הוראות בית-המשפט", כותב שי ניב ב"גלובס".

המתמחים, לדבריו, "מתחו את החבל", "התאהבו בכוח" ולוקים בחוסר לב בהידברות עם השלטון, "אף שעצם ההידברות איתם מתקיימת לפנים משורת הדין, ואחרי הסכם קיבוצי חתום. מבחינה זו, המתמחים כבר רשמו הישג חסר תקדים, ולמרות זאת – הם מתעקשים להידמות למי שדוכאו על-ידי המדינה. תדמית זאת, שנבנתה היטב על-ידי יועץ התקשורת שלהם [רונן צור], אומצה בחום על-ידי מרבית אמצעי התקשורת".

ואילו ב"מעריב" מדווח כתב חרוץ אחר, יובל גורן, על המתרחש בחברת הכבלים הוט: "ועד חברת החשמל מאיים: נתנתק מהוט"; "עובדי חברת הכבלים הפגינו במחאה על סירוב ההנהלה לאפשר להם להתאגד. אתמול הם זכו לרוח גבית מהוועד החזק במשק", נכתב בכותרות הידיעה.

מלאה הארץ משפט

"ביניש טירפדה מינוי השופטים", נכתב בכותרת ענק בכפולת העמודים 7-6 ב"ידיעות אחרונות". "ביניש: 'באווירה שנוצרה אין טעם לבחור שופטים", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "ישראל היום" ממצב עצמו כמי שנלחם עבור "שלטון החוק". "ידיעות אחרונות" מציב עצמו כמבקר חריף של מערכת המשפט.

"הארץ" קדם ל"ישראל היום" באותה משבצת ומקדיש לה תעצומות ומשאבים עיתונאיים גדולים הרבה יותר (הדבר נכון לכל נושא, וביתר שאת לנושא זה). "מעריב" היה תקיף מ"ידיעות אחרונות" בביקורתו, אולי בהתאם לתוצאות הקשות יותר שספג המו"ל לשעבר של "מעריב", עופר נמרודי, בהיתקלות שלו ושל מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס זה עם זה ועם החוק, בפרשת האזנות הסתר. היום ל"מעריב" מו"ל אחר ועמדה אחרת, מרוככת יותר (למעשה בנוגע לכל נושא כמעט, חוץ מוועדת הריכוזיות, המאיימת על עסקיו של דנקנר, הבעלים החדש של העיתון).

בהתאם, "מעריב" מגיש היום סיקור אנמי משהו של ההתרחשות האחרונה בזירה הפוליטית של מערכת המשפט – הקרב על זהותם של השופטים החדשים בעליון. "ידיעות" ממשיך לתקוף את הנשיאה ביניש ואת המערכת שהיא עומדת בראשה, ומזכיר כי "התרבות השלילית של תככים ודילים שדבקה בעבודת הוועדה לבחירת שופטים" היא ירושה שקיבל שר המשפטים נאמן ולא המצאה שלו. "ישראל היום", לעומת זאת, מודיע כי "ביניש ניצחה בקרב הבלימה" ומפרסם שני טורים התומכים (או מתכוונים לתמוך) במערכת המשפט. ההתייחסות הזו לוויכוחים על זהותם של השופטים החדשים בבית-המשפט העליון כעל מלחמה מחמיצה, כבדרך כלל, את העניין והופכת את הדיווח מעיתונאי לשיווקי – העיתון תופס צד ומשווק את עמדתו ללקוח, הקורא.

"ביום שישי האחרון ראה גם עיתון 'הארץ' את האור", כותב למשל יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", בגיליון האחרון של העיתון. "עד אז היה העיתון שותף, שלא לומר שותף-מייסד, של מסע הדיסאינפורמציה והמניפולציות הסובב את הצעת החוק לשינוי אופן בחירת נציגי לשכת עורכי-הדין בוועדה לבחירת שופטים. עד אז הקפיד 'הארץ' לכנות את החוק הזה בשני כינויים: 'החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים' – אף שזו שגיאה עובדתית, שהרי אין בו כל שינוי למצב הקיים, שבו הלשכה שולחת שני נציגים לוועדה; ו'חוק סולברג' – שהיא שטות גדולה אף יותר".

הקביעה של יועז כי "הארץ" חטא בסיקורו את החבלים הנוכחיים האוחזים במערכת המשפט בממשק שלה עם הכנסת נכונה, ההזדקקות לכינויים שנתן "הארץ" מחמיצה את העיקר: לא הבלבול העיתונאי, שהיה או לא היה, הוא העניין, אלא העמדה העיתונאית שממנה נולד דיווח מוטה, חד-צדדי, שכלל קמפיין לא מנומק ולא משכנע נגד שני שופטים מכהנים, אשר גרוניס ונעם סולברג, שחטאיהם, כמו בבית-דין סובייטי, כמעט לא נזכרו, וכשנזכרו – התגברה הכלימה כשהתברר שמדובר בזוטות הנתונות לפרשנות או ברכילות פוליטית. בעוד שאצל "ישראל היום" אפשר היה לפטור את העמדה הזו כנובעת מחובבנות, ב"הארץ" היא הדגימה באופן בוטה כיצד העיתון אינו תומך בשלטון החוק, אלא באנשים הנראים לו מתוך אותו שלטון.

ברם, "הארץ" הוא גם עיתון בעל מודעות עצמית, תכונה שדומה שאף עיתון אחר אינו חולק אותה איתו. "סולברג נחוץ", נכתב היום בהפניה בשולי עמוד השער של "הארץ". "העליון זקוק לסולברגים", נכתב בכותרת המאמר עצמו, של יובל אלבשן, במדור הדעות של העיתון. "כל-כך הרבה צביעות ואינטרסים זרים נמהלו במאבק נגד קידומו של השופט נעם סולברג לבית-המשפט העליון, שקשה להחליט במה לפתוח", כותב אלבשן. "אולי נכון להתחיל במה שהפך כמעט לאקסיומה: בית-המשפט העליון שלנו נמצא בשפל שלא היה כמותו. זאת בעיקר משום שהוא חסר שופטים עליונים 'של ממש'", מי שהם, "נוסף לתכונות הבסיסיות", גם בעלי "חשיבה ביקורתית מקורית וגם אומץ לעמוד מול ההגמוניה השלטת אותה שעה.

"מטבע הדברים מדובר בשופטים שמקוממים את אלה שהתרגלו להיות הקובעים והצודקים היחידים, אך רק כך ממלא בית-המשפט העליון את ייעודו החיוני", ממשיך אלבשן. "סקירת פסיקותיו של סולברג מלמדת שהוא נמנה עם האחרונים. זה לא זניח בעידן של מערכת שיפוטית אפרורית, כשמקודמים מהאקדמיה ומתוך המערכת רק מועמדים שמשתדלים לא להרגיז כל גורם שעלול להתנגד לקידומם".

אחרי שהוא מנתח כיצד תכונות אלו באות לידי ביטוי בפסקי הדין של סולברג, שלמסקנתם הוא מתנגד, חותם אלבשן: "אומץ הלב לעמוד מאחורי דעתו השונה, גם במחיר אישי כבד, דרוש לנו בבית-המשפט העליון יותר מתמיד. המשך קידומם של מועמדים חסרי דעה מקורית ונעדרי אומץ הוא שעלול להביא לניוונה של מערכת המשפט, לשמחת הכוחות האנטי-דמוקרטיים, שכבר מרימים פה את ראשם".

החתולים השמנים והדג הגדול

מי שרצה לדעת מה כתוב היום בכותרות העיתונים הכלכליים קיבל תשובה. "תשובה מציג: פחות סיכון לבנקים, יותר סיכון לציבור", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט".  "פרופ' אמיר ברנע, המייצג את דלק נדל"ן: 'תשובה נותן את המקסימום'. עו"ד גיא גיסין, המייצג חלק מבעלי האג"ח: 'זה ספין נוסף של תשובה'", נכתב בזו של "גלובס". כותרות המוספים הכלכליים של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב" מציגות וריאציות אחרות על אותו נושא: "לתשובה יש מאיפה לשלם" ו"בעלי האג"ח: תשובה מבקש מתנה של 1.8 מיליארד שקל" בהתאמה. גם "דה-מרקר" מודיע על השער כי "תשובה לא משלם, המוסדיים שותקים" (הכותרת הראשית מוקדשת לקידום מדור יומי חדש בנושאי רכב. השער האחורי חוזר בתשובה).

"האג"ח של תשובה נקנו בהתלהבות ובלי שאלות, כמו למשל במה יושקע הכסף ומה הבטחונות שהאשראי ייפרע במועדו [...] בדיעבד – תמיד בדיעבד – הסתבר שהכסף שגויס בשוק ההון החוץ-בנקאי מימן השקעות נדל"ניות כושלות ברחבי העולם. בשנים האחרונות נאלצה דלק-נדל"ן למכור עוד ועוד מנכסיה בהפסדים, עד שהגיעה לנקודת אל-חזור שבה לא נותר לה מה למכור וגם לא נותרו מזומנים לפרוע את החובות", מתמצת סבר פלוצקר את התשובה של יצחק תשובה בפתח מוסף "ממון".

(אגב, אם תבחנו את המקומות שבהם טייקונים ישראלים בולטים כמו יצחק תשובה או נוחי דנקנר ספגו את המכות הכואבות שזיעזעו את עסקיהם, לא תמצאו אותם בתודעה הצרכנית של האזרחים הישראלים או במתחמי הרגולטורים כאן בארץ, אלא במיני עסקאות והימורים כושלים וכושלים למחצה ברחבי העולם. זו עובדה שכדאי לזכור כל אימת שעולה הטיעון כי אם רק יעלו את מסי העשירים או יהדקו את חגורת אילי ההון, אלו יעתיקו מיד את עסקיהם מישראל.)

אינפוגרפיקה המצורפת לטור מציגה את שווי נכסיו המנייתיים של תשובה, העולים לסך של מיליארדים. פלוצקר מקפיד לכתוב כי הסדר החוב עצמו שמציע תשובה, שחיבר הפרופ' אמיר ברנע, הוא הסדר הוגן, אולם ממשיך וכותב כי "פורמלית, חברת דלק-נדל"ן היא 'אישיות משפטית' נפרדת לגמרי מיצחק תשובה האיש, וחובותיה אינם חובותיו. אך רק לכאורה. האנשים והגופים שקנו את אגרות החוב של דלק-נדל"ן נתנו את אמונם בתשובה ולא בחבר מנהלים אנונימי. הם בטחו בו, ועכשיו הוא מפנה להם עורף", מסכם פלוצקר, הקורא לתשובה "להכניס את היד לכיס".

הכתיבה בעיתונים הכלכליים על הסדר החוב של תשובה טבולה בביטויים רגשיים. "הפניית העורף של בעלי השליטה לחובות תאגידיים בשליטתם היא הגורם מספר אחת לשנאת עשירים בישראל", טוען פלוצקר. "יחסיו של תשובה עם שוק ההון ייפגעו", נכתב בכותרת הדיווח בכפולה הפותחת של "עסקים". עירן פאר כותב ב"גלובס" על "הרטוריקה המתלהמת נגד תשובה – שאליה ניחשף קרוב לוודאי בחודשים הקרובים", אולם למרות שלדעתו תשובה פעל באופן הגון והשקיע מאות מיליונים במטרה להבריא את דלק-נדל"ן, הוא מגנה אותו על ש"נעלם" בעת ההודעה על "פשיטת הרגל דה-פקטו".

מדוע נזקקים העיתונים למטפורות של מערכות יחסים ונזיפות אמוציונליות בדיווחים על הסדר חוב? הפרישה הרחבה והאגרסיביות המפתיעה של הטיפול בנושא, בכל העיתונים כמעט, צריכה להציע תשובה (אני מבטיח כי זהו משחק המלים האחרון בטור הזה, ועד סוף-השבוע); ונדמה לי כי שינוי השיח הציבורי ביחס לבעלי ההון אינו יכול לשמש הסבר לעוצמת הרגשות. אני סבור כי התשובה נעוצה בכך שתשובה משמש כאן כליא ברק של אנשי ההון הישראלים בתודעה הציבורית.

כי יצחק תשובה, "הקבלן מנתניה", מעולם לא התקבל באמת אל שוק ההון הישראלי. זרותו בלטה אפילו לעומת זו של לב לבייב, שממילא היה "זר" ואף קבע את מושבו בלונדון לפני שנים. ה"עממיות" של תשובה, או "ערך העממיות" שלו, כפי שמכנים זאת אנשי הפרסום, בידלה ממילא את תדמיתו ממה שאינו עממי, דהיינו, חיים עם כמויות עצומות של כסף. אולם היא גם סימנה את הריחוק בינו ובין עולם העסקים הישראלי של הכסף הישן ואצולת הממון, ככל שאלו קיימים כאן. כשתשובה הצליח, זה לא שינה הרבה – תדמיתית זה אולי אפילו הועיל, אולם כשהגיע עידן הכשלונות, הריחוק הזה הציב את תשובה כקורבן ראוי.

הדיבור על תשובה – אדם המחזיק מיליארדי שקלים ומציע-דורש כעת מבעלי החוב שלו לוותר על כמחצית מחובם בעוד הוא נשאר מחזיק במיליארדי שקלים – כעל קורבן אינו בלתי הגיוני. כי כדי שהעיתונות תוכל לפטור עצמה מעיסוק בעצלנות, בטיפשות ובחוסר המקצועיות של מנהלים בבתי-ההשקעות שהפכו את תשובה לאדם המחזיק מיליארדים (הנה, למשל, תוכן מסגרת קטנה בסיקור הנרחב של "כלכליסט" את הסדר החוב); כדי שאפשר יהיה לוותר על ניתוחי האופן שבו השיטה הכלכלית הנוכחית מאפשרת לאותם טיפשות, עצלנות וחוסר מקצועיות לשגשג, נדרש קורבן. מבחינה זו, הדג השמן שתפסה העיתונות הוא דג רקק.

בשקט בשקט

שמיטת החובות של אילי ההון הגדולים היתה נושא אחד שעלה על סדר היום הכלכלי בשנה-שנתיים האחרונות. האחר הוא הריכוזיות. שני הנושאים עלו לשם גם כתוצאה מרוח גבית של המחאה החברתית, אולם בעוד שאצל הראשון היתה זו רוח ישירה, אצל השני זו היתה רוח שבאה דווקא מכיוון הממשלה, שבחרה בריכוזיות כטוטם, מוצדק או לא, שאליו נוקז חלק מהאנרגיה ששיחררה המחאה. "דה-מרקר", שנושא הריכוזיות ממילא מנקז אליו את כל האנרגיה שלו, נגס בפיתיון הזה. או שמא להפך? ואולי גם וגם?

כך או כך, ריכוזיות הפכה מלת גנאי, והוועדה להגברת התחרותיות, הלא היא ועדת הריכוזיות, התעוררה מתרדמת החורף שלה והציגה בסוף הקיץ מסקנות ביניים בעלות משמעות לחלק (קטן) מאילי ההון הישראלים. כעת, כותב פאר ב"גלובס", "בשקט-בשקט נרקמת מתקפת הנגד של המגזר העסקי על המלצות ועדת הריכוזיות. המלצות שאמנם אין להן דבר וחצי דבר עם ריכוזיות, אבל הן פוגעות קשות בחברות ההחזקה הנסחרות בבורסת תל-אביב. את הקמפיין מובילים כמה אנשי עסקים בכירים, שקיימו בשבועיים האחרונים שיחות רקע עם עיתונאים רבים להצגת עמדותיהם".

הסופרלטיב "בשקט בשקט" ודאי מתקבל בעלבון במוסף הכלכלי של "מעריב", היכן שהקמפיין הזה מתנהל בראש שערים יום אחרי יום. יש בו, בקמפיין הזה, משהו עלוב ומקומם כשהוא מתנהל בעיתון של נוחי דנקנר, אחד המושפעים המרכזיים מהמלצות הוועדה, אולם יש לזכור כי הטענות נגד אותן המלצות ראוי שיישמעו, ועדיף שיהיה זה בגלוי. מאחר שכאמור, "דה-מרקר" הוא משיח האנטי-ריכוזיות, ממילא יימצאו לה סניגורים אצל המתחרים, ב"גלובס" למשל:

עירית אבישר מראיינת בהרחבה מומחים שהתנדבו או נשכרו לצורך התנגדות למסקנות ועדת הריכוזיות, ופאר כותב: "המחאה החברתית של הקיץ לא ממש דרשה את התרופות שוועדת הריכוזיות סיפקה. לא ראינו בהפגנות שלטים 'העם דורש חברות פער'". פאר אף מצטט את אחד המומחים המתנגדים לוועדה: "עם ישראל לא יצא לרחוב בשביל בעלי מניות המיעוט. עם ישראל יצא לרחובות בשביל האזרח שאינו בעל מניות".

קצת פוליטיקה

"ראש הממשלה פועל לשנות את חוקת הליכוד ולשריין מועמדים מטעמו ברשימת המפלגה לכנסת. בכירים בליכוד בטוחים שמדובר באהוד ברק ונערכים למאבק: אנו רוצים שר ביטחון אחר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה המרכזית במדור הכנסת של צביקה ברוט ויובל קרני במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", המציעה פתרון לחידת עתידו הפוליטי של ברק. "בלי פריימריז, בלי חנופה לחברי מרכז, בלי קמפיין של חתונות ובר-מצוות", מוסיפים השניים. הכיתוב מתחת לתצלום שבו נראה ברק לוחץ את ידו של נתניהו הוא "מעורר תחושת אנטי גדולה". ברק, אכן, הוא אולי הפוליטיקאי המעורר את תחושת ה"אנטי" הגדולה ביותר אצל אנשי "ידיעות אחרונות".

גם ב"הארץ" לא רוחשים חיבה גדולה למי שהיה פעם ראש מחנה השמאל הישראלי והיום מושא ידיעות עיתונאיות על מחטפי שריונים בליכוד. "הדברת של שר הביטחון מעבירה את מועד ההתעניינות מאיראן לישראל ומזיקה לאינטרס הישראלי", נכתב בסיכום מאמר המערכת של העיתון, המוקדש להתבטאויות התכופות של ברק בעניין הגרעין האיראני ופעולה צבאית ישראלית נגדו.

ז'ורנל

השחקן דני יוסטון, המגלם בסרט ישראלי חדש את דמותו של מאמן מכבי תל-אביב בכדורסל ראלף קליין, מתראיין היום למוספים היומיים של "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". ב"ז'ורנל" של "מעריב" בוחרים בראיון הפרומו הלא-אטרקטיבי-בהגדרה הזה להיות כתבת השער. עופר מתן משתדל להוציא משהו מהלימון שנתנו לו, ולזכותו ייאמר שהוא היחיד שלא בוחר בפתרון העצלני: לפטפט עם השחקן האלמוני למדי על קרוביו המפורסמים.

ענייני תקשורת (מצב חירום)

"כנס החירום למען תקשורת חופשית" מעורר תגובות מעטות בעיתונים. במדור הדעות של "הארץ" כותבת יעל שטרנהל כי "רבים מהעיתונאים שנזעקו למחות על סתימת הפיות יכולים להלין קודם כל על עצמם", זאת משום שלא מחו על נסיונות השתקה והדרה של ערבים ושמאלנים, וקוראת לעיתונאים "להעמיד את הרס הדמוקרטיה בראש סדר היום". שלי פריצקר מדווחת על הכנס תחת הכותרת "ניאבק בכוונה להצר את צעדי העיתונות". "תקשורת מפולגת נגד כנסת כוחנית" היא הכותרת המדויקת למדי לדיווח של נתי טוקר ואלדר דור ב"דה-מרקר". ב"מעריב", שהופעתו של עורכו הראשי בכנס היתה אחד משיאיו הביזאריים, מסתפקים בידיעת כיתוב תמונה סתמית. כאן ניתן לקרוא את הדיווח המפורט שלנו על הכנס הזה, על הריח שנישא בחלל האולם ועל החמאה שנמסה בו.

אפילו ב"ידיעות אחרונות", שנמנע בדרך כלל מעיסוק רפלקסיבי בתקשורת, מקדישים לכנס ידיעה. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע על חוק לשון הרע, שהיה כנראה הטריגר האמיתי לקיום הכנס ושההתנגדות לו חיברה את קצוות הקשת התקשורתית שהופיעו בו. גם הדיווח הקצר והאנמי בשולי עמוד של "ישראל היום" מתמקד בחוק לשון הרע. "הכנסת עומדת להצביע על גרסה חדשה, דרקונית, של חוק לשון הרע, שמטרתה לשחוט את כלב השמירה. לא לרסן אותו: לשחוט", נכתב בחלק המובא על שער העיתון. החוק יובא היום לאישור הכנסת. דרור פויר, הדובר הלפני אחרון אתמול בכנס, לא דיבר על חוק לשון הרע, אלא על מצבם התעסוקתי של העיתונאים עצמם. הנה תוכן דבריו באתר "העוקץ".

"טל רז, מנכ"ל בית-ההשקעות של כלל-פיננסים, עומד לפרוש מתפקידו לאחר כשנתיים בעיתוי בעייתי, כשבית-ההשקעות מציג הפסד נקי של 90 מיליון שקל", נכתב בסופה של ידיעה מאת בני ברק במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", העוסקת בהפסדי עתק רבעוניים של קבוצת כלל.

"תוצאותיו הכספיות של בית-ההשקעות כלל-פיננסים אינן מעידות על יציבות במהלך התקופה שבה שימש טל רז כמנכ"ל, אולם התנודתיות בתוצאות לא מנעה מלייצב את חשבון הבנק הפרטי של רז עצמו. את הקדנציה הלא ארוכה שלו בראשות בית-ההשקעות הוא מסכם עם צבירת הון נאה של יותר מ-6 מיליון שקל", כותבים אביב לוי ולי-אור אברבך ב"גלובס", המזכירים לקוראים כי "כעת רז יוצא לדרך חדשה, מתגמלת לא פחות, כמנכ"ל חברת התקשורת המפסידה 'מעריב' (המשתייכת אף היא לקבוצת אי.די.בי)".

אברבך מרחיב עוד באשר לתנאי העסקתו של המנהל הכושל (על-פי הידיעה, העסק האחרון בניהולו הפסיד במשך שנתיים כ-200 מיליון שקל): "הג'וב המאתגר שלקח על עצמו רז כמנכ"ל 'מעריב' כרוך בהסכם העסקה יוצא דופן בעולם התקשורת המודפסת. עלות שכרו השנתית תעמוד על 2 מיליון שקל לפחות, ונוסף לכך הוא יזכה למענק חתימה חד-פעמי של 300 אלף שקל. בין היתר קובעים תנאי ההעסקה של רז שכר של כ-85 אלף שקל בחודש, נוסף להטבות שונות וביניהן רכב דרגה 6, טלפון סלולרי והחזר הוצאות. כמו בכלל-פיננסים, גם ב'מעריב' דאג רז להבטיח לעצמו בונוס שנתי מינימלי של 6 משכורות לפחות, סכום שבפועל יגדיל את משכורתו החודשית ל-127 אלף שקל לפחות". לידיעת עובדי "מעריב", שלא יכלו לקרוא היום דיווח דומה בעיתונם שלהם.

אגב, אם כבר הזכרנו את השיטה הכלכלית ואת העיתונות הכלכלית שלא מתאמצת לחשוף את נקודות העיוורון והלקות שלה, ואם כבר הזכרנו את מוסף "עסקים", ואם כבר הזכרנו את קבוצת כלל, היום באותו מוסף מתפרסמת הידיעה על הפסדי העתק של חברת כלל, למעלה מ-200 מיליון שקל ברבעון האחרון, שמתוכם, כאמור, יותר מ-90 מיליון שקל בזרוע הפיננסים של הקבוצה, בית-ההשקעות כלל-פיננסים. באותו עמוד מוקדשת הידיעה המרכזית להמלצות השקעה שמספק אותו בית-השקעות בדיוק. ואולי ההיגיון העיתונאי הוא כזה: כי מי שמפסידים כל-כך הרבה כסף ויוצאים נקיים ועוד מקבלים משכורות של מיליונים – כנראה יודעים על מה הם מדברים. הפגם באותו היגיון הוא כמובן בהחמצת זהותם של מי שהכסף שהופסד היה שלהם.