הרגע המיוחל שבו אפשר לחזור לעבוד

ניר חסון מדווח הבוקר בעיתון "הארץ" כי בפעם הראשונה זה 36 שנה הסכימה עיריית ההתנחלות מעלה-אדומים להכיר בזכויותיהם של העובדים הפלסטינים שהיא מעסיקה ולהעסיקם בהתאם לחוקי העבודה הישראליים. עד היום, כך מדווח, העסיקה אותם העירייה על-פי חוק העבודה הירדני, וזאת בטיעון כי ההתנחלות נמצאת באזור שבו חל חוק זה. חסון מציין כי מצב דומה מתקיים ברשויות מקומיות רבות השוכנות מעבר לקו הירוק, ומוסיף כי הפלסטינים מועסקים לפי החוק הירדני מ-1965 ובלא התאמה לשיפורים שחלו בחוק זה מאז ועד היום.

בעקבות תביעה לבית-הדין לעבודה, שהגישו לפני למעלה משנתיים כ-60 מעובדי עיריית מעלה-אדומים הפלסטינים, הגיעו לאחרונה הצדדים לגישור, וכעת גם להסכם עבודה חדש המשווה את זכויות העובדים הפלסטינים לזכויות העובדים הישראלים בעירייה. כמו כן תשלם העירייה 1.5 מיליון שקל עבור הפרשי השכר ושכר טרחת עורך-דין.

אלה חדשות טובות עבור כל מי שחרד לזכויות עובדים בישראל, אך מובן כי גם חוקי התעסוקה הישראליים אינם מבטיחים תמיד פרנסה מכובדת ותנאים סוציאליים ראויים. גד ליאור מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיהם השכר הממוצע בחודש אוגוסט הגיע ל-8,689 שקל, עלייה של 0.6% בחישוב שנתי. "אם לוקחים בחשבון את מדד המחירים לצרכן, לפיו עלו המחירים בכ-3% בשנה – השכר יורד בעצם בכ-2.5%", הוא מציין.

כמו כן מדגיש ליאור את החלוקה האי-שוויונית בין הענפים השונים. "הענף שנמצא במקום הראשון הוא של עובדי החשמל והמים, המובילים דרך קבע בדירוג הענפים הראשיים בישראל, עם שכר ברוטו ממוצע של 20,028 שקל [...] עגום במיוחד הוא דווקא שכרם של עובדי החברות לגיוס עובדים ואספקת כוח אדם – שכר ממוצע של 3,567 שקל, נמוך ביותר מ-500 שקל משכר המינימום. בענף השמירה, האבטחה והניקיון השכר נמוך במיוחד – 4,313 שקל בלבד".

בטור פרשנות נלווה שם גדעון עשת את הדגש על החלוקה האי-שוויונית בין העשירונים השונים. בעוד שהשכר הממוצע לעשירון התחתון בשנת 2009 היה 1,837 שקל, השכר הממוצע לעשירון העליון היה 23,355 שקל. "אין דבר שיותר מטעה מחישוב ממוצע", הוא כותב. "[...] השכר הממוצע לא רק שכרגיל עולה, אלא שכשהוא עולה גם העוני עולה. [...] הממוצע עולה, האמצע והתחתית יורדים, והעשירון העליון חוגג".

"לכאורה, שני הצדדים צריכים להיות מרוצים מהפסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה", כתב אתמול שי ניב ב"גלובס", בעקבות החלטת בית-הדין לאשר להסתדרות להשבית את המשק לארבע שעות בלבד למען זכויות עובדי הקבלן. "[...] אבל מי שבאמת צריכה להיות מרוצה [...] היא דווקא ההסתדרות. הכותרות מדברות אמנם על הגבלת השביתה, כאילו מדובר במכה לארגון, ואולם כשבוחנים את הפסיקה מגלים רוח גבית למאבק".

"זו היתה השביתה הכי צינית שידענו. עובדי הקבלן, אנשי ונשות הניקיון והשמירה – הנכתשים תחת חוקי עבדות, פיקוח חסר משמעות ומעסיקים נצלניים – לא באמת עיניינו מישהו", כתבה מנגד סטלה קורין-ליבר באותו עיתון. "[...] אם לא תתפתח ותתאפשר גמישות ניהולית וגמישות השתכרות בחסות ובתמיכת ההסתדרות והאיגודים המקצועיים – אין כל ספק שמספרם של עובדי הקבלן יעלה עוד ועוד".

ב"ישראל היום" יודע דן מרגלית לספר על תחושותיהם של השובתים בכורח. "מי שנכפתה עליהם שביתה עד לשעה 10 בבוקר כמו המתינו למחוגי השעון שיגיעו לרגע המיוחל וישלחו אותם בחזרה לעבודה", כותב מרגלית. "זה היה מביך". במדור הדעות של "הארץ" מחמיא נחמיה שטרסלר לבית-הדין לעבודה, ושוב מדגיש את אחריות ההסתדרות וועדי העובדים ליצירת בעיית עובדי הקבלן במשק. במאמר אחר במדור הדעות של העיתון מתקנת מרב מיכאלי: לא "עובדי קבלן", אלא "עובדות קבלן".

"נתניהו, וטוב שכך, נותר בתוך תוכו קפיטליסט", כותב יהודה שרוני במדור הדעות של "מעריב". "הרומן החפוז עם אנשי המחאה החברתית הוא קצר תוחלת. ראש הממשלה נבחר על סמך מצע כלכלי קפיטליסטי. לא ייתכן ששנתיים וחצי לאחר בחירתו ינהג כאחד המתמודדים מול עופר עיני בבחירות להסתדרות. אם אנשי המחאה החברתית סבורים שנתניהו אינו מספק את הסחורה, הם מוזמנים לומר את דברם בקלפי. הרי הם ממילא כבר בדרך להפיכת המחאה החברתית לעמותה".

ב"ידיעות אחרונות" מדווחת מאיה מאהלר כי המחאה החברתית הנרחבת שפרצה בשנה האחרונה בספרד צפויה להוביל להחלפת הממשלה בבחירות הקרובות. המפלגה הסוציאליסטית, כך מדווח, עתידה להידרדר לתבוסה הקשה ביותר מאז כינון הדמוקרטיה בסוף שנות ה-70, והסקרים חוזים כי בראשות הממשלה הבאה יעמוד מריאנו ראחוי, מנהיג המפלגה-העממית הימנית, שצפויה לכבוש 195 מ-350 המושבים בבית-הנבחרים.

דוד בן-בסט, הבעלים של רדיו רדיוס FM100 ורדיו לב-המדינה FM91, כותב במדור הדעות של "מעריב" על הסיקור הלא פרופורציונלי של המחאה החברתית בקיץ ועל השלכותיו. "האפקט שנוצר, בחלקו הגדול בעקבות המחאה, גרם להאטה כלכלית במשק ולבהלה לא קטנה בקרב מנהלי החברות הגדולות. ראשי המחאה שכחו כי אלה המכונים 'טייקונים' מעסיקים עשרות אלפי עובדים ומניעים את גלגלי הכלכלה. [...] או אז התעוררו המנהלים והחליטו להקפיא את מרבית תקציבי הפרסום הנאמדים בעשרות מיליוני שקלים. גם מנהלי המדיה השונות, ובעיקר מנהלי הטלוויזיה, הבינו כי הקפאה זו עצרה את החמצן שבלעדיו הם לא ישרדו. הקפאה זו מאיימת על עצם קיומם. הסיקור העיתונאי, שלעתים היה מוגזם, צריך וחייב להיכנס לפרופורציות אחרות, וכך הבינו ראשי המאבק שהרוח הגבית שקיבלו מהטלוויזיה נפסקה באחת והמחאה איבדה מכוחה".

אכן, העיתונות המסחרית חדלה לספק רוח גבית למחאה החברתית כבעבר. יחד עם זאת, מממצאי "מדד השלום" לחודש אוקטובר 2011, שמתפרסמים הבוקר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", עולה כי "רוב גדול (בציבור היהודי 75% ובציבור הערבי 82%) תומכים בהמשך המחאה החברתית. [...] גם בין המעריכים שהמחאה לא הצליחה עד כה להגיע להישגים משמעותיים, הרוב הגדול תומך בהמשכה".

ב"כלכליסט" מסכם תומר אביטל את השבוע הראשון להפעלת "המשמר החברתי" בכנסת, יוזמה של כמה ממשתתפי המחאה החברתית בקיץ, שהחליטו להחליף את הכיכרות באולמות בית-המחוקקים. אביטל מדווח כי בשבוע הראשון לפעילותם סקרו משתתפי "המשמר החברתי" 15 דיונים בוועדות ובמליאה. "חוויה מדהימה ופוקחת עיניים, אך לעתים גם נוראית ומתסכלת", הגדירה עדי אביגיל את הצפייה בארבע שעות דיון במליאה. אסתי סגל, פעילה אחרת, מאמינה כי היוזמה רק בתחילתה. 300 איש מבקשים להתנדב ולעקוב אחר פעילות הכנסת, "ולנו אין יכולת לשבץ את כולם", היא אומרת.

"הסיבה שהמאבק החברתי לא הצליח בסופו של דבר כי האנשים מרוצים. ישראל זה לא יוון", מצטט גיל שפלר, כתב ה"ג'רוזלם פוסט", את עורך "הארץ" אלוף בן, שהשתתף אמש ברב-שיח בכינוס הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה.

קונספירציה

אולי מפני שהאנשים בישראל מרוצים, מרשים לעצמם כל עיתוני הבוקר להקדיש גם היום את הכותרות הראשיות שלהם לא למגוון הבעיות הפנימיות שמקשות על חיי היום-יום של מרבית אוכלוסיית ישראל, אלא לאיום האיראני.

"מומחים במערב: איראן תוכל להרכיב פצצת גרעין בתוך חודשים ספורים", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". "פצצה במרחק נגיעה", מגדירה זאת הכותרת הראשית של "ישראל היום". "ראש החץ האיראני" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", ואילו הכותרת הראשית של "מעריב" שאובה מדברי שר החוץ אביגדור ליברמן: "אם ארה"ב לא תטיל סנקציות חריפות, זוהי השלמה של המערב עם איראן גרעינית".

בן כספית מצטט את ליברמן מתוך "דיון סגור" שנערך אתמול. כספית מדווח בכפולה הפותחת של העיתון כי ליברמן רואה צורך ב"סנקציות חריפות ומשתקות", ומוסיף בסוגריים את המונח "crippling", שבו, ייתכן, השתמש שר החוץ. "ליברמן הוסיף כי הוא לא ממש מבין את הראש של המערב בנושא האיראני, וגם לא את הלך החשיבה בארצות-הברית, לאור הממצאים החמורים הצפויים בדו"ח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ממצאים שיוכיחו מעל לכל ספק שהאיראנים על סף השגת יכולת גרעינית צבאית".

בעמ' 4 של "מעריב" מתפרסם דיווח מאת ג'ובי ווריק מה"וושינגטון פוסט", החושף עוד כמה מהממצאים הצפויים בדו"ח. ווריק מדווח, על סמך דברי דיפלומטים מערביים ומומחי גרעין שעודכנו במידע מודיעיני שהגיע לפקחי האו"ם, כי האיראנים "קיבלו עזרה ממדען סובייטי לשעבר במשך מספר שנים בבניית מנגנוני נפץ מדויקים, מהסוג שמשמש ליצירת תגובת שרשרת גרעינית. [...] לאיראן יש את הידע לתכנן ולייצר פצצת אטום – אם רק תבחר בכך".

"זו כותרת מרשימה מאוד", כותב ביחס לדיווח הזה נדב איל בטור פרשנות נלווה, "אבל נדרשת קריאה זהירה מאוד של הטקסט: ה'פוסט' מצטט תדרוך שערך דייוויד אולברייט, ראש מכון מחקר וושינגטוני ומומחה סבא"א לשעבר. ההערכה שאיראן מצויה במרחק חודשים מפיתוח פצצה הושמעה על-ידי אולברייט בעבר, במובן זה אין דבר חדש בידיעה של אתמול. [...] מהי מטרת ההדלפות? ליצור מציאות שמובילה באטיות לסנקציות. עמדתן של אירופה ואמריקה ברורה. הן רוצות סנקציות חריפות".

ב"הארץ" מדווח צבי בראל על נאום שנשא נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, בשבוע שעבר. "המערב גייס את כל כוחותיו לתקוף ולחסל אותנו", אמר נשיא איראן, "זה ברור כשמש שנאט"ו מאוד משתוקקת לתקוף את איראן. התנאים אינם נורמליים. אנו מתקרבים לעימות הסופי. זו לא תהיה בהכרח מתקפה צבאית, אלא כנראה פוליטית. אנו מגיעים לשיא העימות. אם לא נהיה מוכנים לו, נסבול כל-כך קשה כי הם יחזירו אותנו 500 שנים לאחור. הם גם רוצים לתקוף את סוריה. אמרתי למזכ"ל האו"ם לומר להם שאם יתקפו את סוריה, כל האזור יתפוצץ".

לפי בראל, "זו הפעם הראשונה שאחמדינג'אד מציג איום על איראן במונחים אפוקליפטיים, מה שמחייב להתכונן להם מעשית. אחמדינג'אד איננו מפרט כיצד על איראן להתכונן לאיום הזה ואם בכוונתו להיענות לדרישה לחדול מפיתוח גרעין צבאי. אבל מרוח הדברים, ובעיקר מכך ש'על איראן לנהוג בפיקחות מול הבית הלבן', אפשר להסיק שהוא מתכוון לפעילות דיפלומטית ולא צבאית".

"אם סבא"א, גוף הנחשב לזהיר והססן, יכלול בדו"ח שיפרסם את הגילויים והמסקנות שיוחסו לו – הרי שייגמרו לעולם התירוצים, ואפילו מדינות כמו רוסיה וסין לא תוכלנה לטעון בפומבי כי איראן לא מנסה לפתח נשק גרעיני", כותב רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות". "[...] רק התלכדות העולם עשויה לגרום לראשי השלטון באיראן לחשוב פעמיים על העניין. רק מהלך כזה ימנע תקיפה ישראלית".

באותו עיתון מדווחים איתמר אייכנר ובנימין טוביאס על "התוכנית [הישראלית] ליום שאחרי הדו"ח". תקיפה ישראלית אינה מוזכרת, אלא קריאה "לקהילה הבינלאומית להחריף את הסנקציות על איראן, ובמיוחד להטיל אמברגו נפט על המדינה".

"אם לשפוט לפי דיווחי התקשורת האיראנית", מציין בראל ב"הארץ", "נראה שהמאבק הפוליטי באיראן וההכנות לבחירות לפרלמנט, שצפויות במרץ, מעסיקות את המדינה יותר מדו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שאותו מכנה ההנהגה האיראנית 'חסר בסיס' ו'נטול הוכחות', עוד לפני פרסומו. נראה שאיראן ממשיכה לסמוך על עמדת רוסיה וסין בעניין מניעת סנקציות נוספות".

"לעזאזל הגרעין – העיקר הנפט", טוענת כותרת מאמר הפרשנות של בועז ביסמוט ב"ישראל היום". ביסמוט קובל על העמדה הרוסית, המעדיפה את המשך עסקי הנפט עם איראן על פני עצירת הגרעין האיראני.

"האם הפסטיבל האיראני שאנחנו בעיצומו הוא מהלך פוליטי?", תוהה אביעד קליינברג במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "כן ולא. מצד אחד, איראן גרעינית היא אכן איום של ממש על ישראל; מצד שני, פתיחת הדיון בצורה שבה הוא נפתח אומרת דרשני. אני לא חושב שהעיסוק האובססיבי באיראן נועד לחסל את המחאה החברתית (זהו רווח משני של המהלך), אבל אני מתקשה להאמין שבמדינה שבה השיח הבטחוני נשלט בצורה כמעט מוחלטת על-ידי מערכת הביטחון, השטף של מידע על התקפה אפשרית על איראן נובע מהתפרצות פתאומית של מצפון עיתונאי.

"העיתונות הישראלית ניזונה מאז ומתמיד ממידע שמעניקה לה מערכת הביטחון. לעתים קרובות מדי היא 'שותפת סוד' ובעלת ברית של המערכת שאותה היא סוקרת. האם הדיון האחרון במתקפה על איראן נעשה, כפי שנטען, כנגד רצונה של הממשלה, או שהממשלה היא המנצחת עליו בהיחבא, וכל תפקידו הוא להוסיף איום יותר ממרומז על בעלי בריתנו, איום שידחף אותם לפעולה אנטי-איראנית נחושה יותר? אני חייב לציין שבמקרה הזה האפשרות שקיימת כאן קונספירציה עדיפה בעיני על האפשרות האחרת – שמדינת ישראל שוקלת ברצינות התקפה צבאית על איראן".

"מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי

באיחור של יום מדווח מוסף "עסקים" של "מעריב" על אישור עסקת בעלי העניין בקבוצה למכירת חלקה של כור בבניין HSBC. במקום הכותרת "המוסדיים אישרו עוד עסקת בעלי עניין של אי.די.בי", שפורסמה ב"דה-מרקר", במקום הכותרת "המוסדיים סידרו לדנקנר עוד עסקת בעלי עניין", שפורסמה ב"כלכליסט", במקום הנוסח "המוסדיים מסתייגים אך מאשרים: 'לא באתי לשנות את העולם'", שהופיע ב"גלובס" – הפסקה הפותחת של הידיעה הקצרצרה ב"מעריב" קוראת כך: "כור-תעשיות מקבוצת אי.די.בי הודיעה כי באסיפה הכללית של בעלי המניות של החברה אישרו 94.24% מבין בעלי המניות שאינם נגועים בעניין אישי את מכירת מחצית מהזכויות בבניין HSVC שבניו-יורק לנכסים-ובניין מקבוצת אי.די.בי".

מובן שבידיעה הקצרצרה של "מעריב" אין אזכור למהלכים מאחורי הקלעים, אין ניתוח של חוות הדעת ששיכנעה את בעלי המניות לאשר את העסקה, חוות דעת שעל-פי הפרסומים האחרים נגועה אף היא בניגוד עניינים. דומה הדבר לדיווח על תוצאות בחירות כלליות במדינה רודנית, בלי ניתוח השפעות המשטר הנהוג בה.

מנגד, לידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב" מצורף טקסט שאינו מופיע בדיווחים של העיתונים האחרים על אישור העסקה – הגילוי הנאות שלפיו "'מעריב' נמנה עם קבוצת אי.די.בי".

"עניין מסוים"

במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווח בזהירות רבה בנימין טוביאס, בעקבות האתר הצרפתי "ארה סוד דז אימאז'" ("לעצור את התמונות"), כי בשבוע שעבר, במהלך פסגת המדינות המתועשות, התייחס נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ואמר לנשיא ארה"ב ברק אובמה כך: "אני לא מסוגל לראות אותו יותר, הוא שקרן". אובמה השיב במלים: "אתה חושב שלך נמאס ממנו? אני צריך להתמודד איתו כל יום".

טוביאס מדווח כי גילוי הלב הזה נבע מכשל טכני: "לפני מסיבת העיתונאים בה נאמו אובמה וסרקוזי, הם נפגשו לפגישה בארבע עיניים. [...] המנהיג הצרפתי ועמיתו האמריקאי שוחחו באמצעות מתורגמן. ערוץ השמע של התרגומים הועבר בטעות גם לאוזניות של העיתונאים. שישה מהם, שהרכיבו במקרה את האוזניות על ראשיהם, הצליחו להאזין לדברים". באתר ynet דווח כי לפי האתר הצרפתי, חלפו כמה ימים עד שהדברים ראו אור, וזאת משום ש"העיתונאים שנכחו באולם הסכימו שלא לפרסם את פרטי השיחה בין סרקוזי לבין אובמה".

בעקבות הפרסום אתמול ב"מעריב" כי מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס העביר ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין "לפחות שני ממצאים שעלו בבדיקת המבקר את פרשת 'ביביטורס' שפורסמה בזמנו בערוץ 10, ואשר עוסקים בנושאי מימון הקשורים במקורבי ראש הממשלה", מדווח הבוקר נועם שרביט ב"מעריב" כי במשרד המבקר אישרו את הפרטים. לפי הדיווח, נאמר מטעם משרד היועץ כי לעיונו נמסרו לאחרונה "חומרים מסוימים שנאספו במהלך הבדיקה". עוד נמסר כי "במהלך הבדיקה שעורך המבקר בנושא התעורר עניין מסוים – שמטבע הדברים לא נוכל לפרטו. אותו העביר המבקר לאחרונה לעיונו של היועץ. החומרים שהועברו בעניין זה נבדקים כמקובל".

ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו על העברת החומרים, אך מדגישה כי "במשרד המבקר הבהירו כי בחומרי הבדיקה שהועברו אין חשד לפלילים". לפי דיווחה, במשרד המבקר הבהירו כי חומרי בדיקה הועברו שלא במסגרת הסעיף בחוק שקובע כי אם תוך כדי בדיקת משרד המבקר עולה חשש למעשה פלילי, יביא המבקר את העניין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. גם בדיווחה מוזכרת תגובת משרד המשפטים המתייחסת ל"עניין מסוים" שאין לפרטו.

יואב יצחק מדווח באתרו "NEWS1" כי אותו עניין מסוים נוגע למידע שלפיו "שילמו כמה גורמים זרים עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו, בשתי הזדמנויות, בגין אירוח בבית-מלון בארה"ב". לפי יצחק, "גם במשרד המבקר אין רואים חשיבות מיוחדת במידע זה, אך מחמת מגבלות סמכותו של המבקר, הועבר הטיפול בנושא לידי היועמ"ש, ככל שימצא לנכון".

הנסיעות והאירוח של נתניהו ורעייתו בחו"ל עמדו, כזכור, במוקד התחקיר שפירסם רביב דרוקר בערוץ 10. אתמול דיווחה ב"הארץ" גילי איזיקוביץ, על סמך מקור בערוץ 10, כי בלשכת נתניהו מתנים את התמיכה הפוליטית בדחיית חובות הערוץ בפיטורי דרוקר.

מתי גולן יצא אתמול בגלי-צה"ל וב"גלובס" נגד הפרסום ב"הארץ" ואמר: "זה לא שדיר. [...] לפחות שם אחד שיהיה פה, כדי שנוכל להחליט איזה משקל לתת לידיעה". בעיתון "גלובס" דיווח אתמול רועי ברק, על סמך כמה מקורות בערוץ 10, כי בלשכת ראש הממשלה רמזו להם שעדיף שייפטרו לא רק מדרוקר, אלא גם מהעיתונאים ברוך קרא ונדב פרי. אף בכיר בערוץ ששוחח עם ברק אינו מזדהה בשמו.

ב"הארץ" מדווחת אופיר בר-זהר כי ח"כ רוני בר-און התייחס אתמול לטענות ואמר כי במשרד האוצר דווקא המליצו על פריסת חובות לערוץ 10 – אולם המהלך טורפד על-ידי "הנחיה חד-משמעית מלמעלה". לדבריו, "את נושא פריסת החוב אני מכיר מכלי ראשון שאמין עלי באופן קיצוני. מהיכרותי את השיח הפנימי בעניין אני בהחלט מסכים עם המחשבה שאם ראשו של דרוקר היה מוגש לשלטון על מגש של כסף, בעיית פריסת החוב של ערוץ 10 היתה מוצאת את פתרונה". במשרד האוצר ובמשרד ראש הממשלה מכחישים.

הבוקר מדווחים צבי זרחיה ונתי טוקר באתר "דה-מרקר" כי "בקואליציה הוחלט על הנהגתה של משמעת קואליציונית שתמנע את בקשת ערוץ 10 לדחייה בהחזר חובותיו. [...] 8 ח"כי הקואליציה בוועדת הכלכלה קיבלו הבוקר הוראה להצביע נגד בקשת ערוץ 10".

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, אתמול בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)

ענייני תקשורת

נתי טוקר סוקר ב"דה-מרקר" את התלות של הטלוויזיה המסחרית בפוליטיקאים, לרגל כינוס ועדת הכלכלה של הכנסת היום. בטור פרשני נלווה מגדיר אמיר טייג את הטלוויזיה הישראלית במלים: "תלויה, שברירית, כבולה ונעדרת חופש עיתונאי".

בעיתון "הארץ" מדווח יהונתן ליס כי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין דחה אתמול את ההצבעה על הצעת התיקון של ח"כ יריב לוין לחוק לשון הרע, שנועדה להגדיל באופן ניכר את סכום הפיצויים לנפגעים. התחקירן גידי וייץ מפרסם טור נלווה שבו הוא נזכר בקשרים שהיו ללוין עם הקבלן דוד אפל.

"גם אם חלילה יישלח לכלא", כותב וייץ, "יכול אפל להתנחם בעובדה שבכנסת יושב נציג נאמן לחלק מרעיונותיו, אלה שנועדו לתת עוד ביס לתפוח המצטמק שפעם קראו לו הדמוקרטיה הישראלית. [...] עכשיו חתום לוין על הצעת החוק שנועדה להשית על כלי תקשורת סנקציות קשות אם יוציאו את דיבתו של מאן דהוא. [...] נדמה כי לוין מעוניין לחוקק את החוק הדרקוני הזה כדי להפחיד ולסתום את הפה לעיתונות הביקורתית, כדי שתמעט לעסוק בו ובחבריו לפרלמנט. הלא אלה הם הקליינטים הקבועים של מתי המעט שעוד עוסקים בז'אנר הנכחד של עיתונות חוקרת, מטילת ספק ונשכנית. באמצעות החוק הזה רוצים לוין וחבריו לאותת איתות מובהק: אל תתעסקו איתנו. אל תחטטו בהיסטוריה הפרטית שלנו, אל תזכירו לנו מכרים מן העבר הרחוק שפעם התנדבנו לשרת בנאמנות, תיזהרו.

"שימו לב לחברי-הכנסת שתומכים בחוק הזה. תזכרו את השמות ואת הפרצופים. ביום שבו תיכתב ההיסטוריה השחורה שלנו, שתתעד את התרסקות הדמוקרטיה, יוקדש להם פרק. בין התומכים בחוק תמצאו גם כמה אנשים עם ערימות של חמאה על הראש, כאלה שלא רוצים שתדעו עליהם את האמת, כאלה שרוצים לשמור על עדר הפילים החזקים מפני זבובי המוסקיטו שלעתים נדירות עוד עוקצים".

ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו כי המשנה לפרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את העיתונאי יונתן שם-אור בחשד להסתה נגד חרדים, בעקבות מאמר שפירסם באתר "MySay" תחת הכותרת "הגיע זמן הדם".

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי איש העסקים חזי בצלאל מבצע בדיקת נאותות לערוץ 10 בכוונה לרכוש את מניותיו של ארנון מילצ'ן בערוץ.

יובל יועז מדווח ב"גלובס" כי בצוות ההגנה של הנשיא לשעבר משה קצב מעריכים כי בית-המשפט העליון יפחית את תקופת מאסרו "בשל השפיטה מצד התקשורת שחווה קצב לאורך השנים".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי "ישראל היום" מנהל משא-ומתן עם "מעריב" לקראת העברת הדפסת למעלה ממחצית גליונותיו לבית-הדפוס של העיתון.