חיים פרלמן מובא בפני שופט בית משפט השלום בתל-אביב להארכת מעצרו, 15.4.2010 (צילום: יוסי זליגר)
ייעוד וייחוד, יעד ומקור
חיים פרלמן, פעיל הימין החשוד ברצח ארבעה ערבים, תופס היום את כותרות שלושה מהעיתונים היומיים. הוא אינו לבדו שם: ב"מעריב" וב"ישראל היום" נמצא יחד איתו על ספסל הנאשמים גם השב"כ. "שיטת השב"כ" היא הכותרת הראשית של "מעריב", וב"ישראל היום": "השב"כ: עשינו הכל באישור הפרקליטות". הכותרת של "הארץ" היא "החשד המרכזי נגד חיים פרלמן: רצח בדקירות ארבעה פלסטינים".
"מחריף העימות סביב חיים פרלמן", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". "מצד אחד המשטרה טוענת כי הוא 'מחבל יהודי' ורוצח סדרתי. מצד שני הוא סיפק קלטות ובהן נשמע סוכן שב"כ מדבר איתו על האפשרות לחסל את ראאד סלאח, ראש הפלג האסלאמי הצפוני. השב"כ: השיחות איתו נועדו לאסוף מידע עליו – ולא להדיח לפשע; כשהרגשנו שמאבדים שליטה, עצרנו אותו".
ב"מעריב" רוח הדברים נוטה עוד יותר לראיית השב"כ כגיבור הסיפור: "בסדרת הקלטות שמתעדות שיחות בין חיים פרלמן לבין המדובב 'דדה' נחשפת שיטת ההפעלה של החטיבה היהודית בשב"כ. גורם בטחוני המעורב בחקירה מאשר: 'ההקלטות אותנטיות, מדובב השב"כ אכן ניסה לגייס את פעיל הימין הקיצוני'", נכתב בכותרת המשנה לראשית. מעל לכותרת מובאים ציטוטים מההקלטות, וגם העמוד הפותח מוקדש להן ברובו, כשמודגש שוב כי הן "חושפות את דרכי הפעולה האגרסיביות של החטיבה היהודית בארגון".
"בית-המשפט בפתח-תקווה האריך אתמול בשבוע את מעצרו של פעיל הימין חיים פרלמן, החשוד בארבעה מקרי רצח, שבעה מעשי נסיון לרצח וכן החזקת נשק בשנים 1998, 1999 ו-2004", נפתחת הידיעה הראשית של "הארץ". "ל'הארץ'" נודע", כותבים חיים לוינסון ועמוס הראל, "כי שירות הביטחון הכללי מחזיק בהקלטות ותמלילים של פרלמן המספר על מעשי הרצח שבהם הוא חשוד".
בנוגע להקלטות שחשף פרלמן הם כותבים: "בניגוד לטענתו של פרלמן כי השב"כ ניסה לגייס אותו כמקור, בשב"כ אומרים כי הגיעו לפרלמן בחודשים האחרונים בעקבות מידע חדש שקשר אותו למעשי הרצח [...] פרלמן חשב שמחפשים לגייס אותו כ'מקור'", ממשיכה הידיעה ב"הארץ", "דהיינו לשאוב את המידע שברשותו, אפילו תמורת כסף. בפועל הוא היה 'יעד' שניסו בדרכים מתוחכמות להפליל אותו".
בתוכו בחרבה
"יצה הוא מסוג הנחשים שאם לא תרוצץ את ראשו, הוא תמיד יחזור להכיש אותך". זה הציטוט שבחרו עורכי מוסף השבת של "מעריב" לשער, כהפניה לראיון שערך בן כספית עם יחיאל חורב, ראש המלמ"ב לשעבר. הרקע: הקרנתו אתמול, אחרי עימות מתמשך עם הצנזורה, של הסרט "ממלכת הסוד" בבימויו של ניר טויב ובכיכובם של תא"ל יצחק (יצה) יעקב כגיבור החיובי וחורב כזה השלילי.
בראיון מכחיש חורב כל קשר לבחישה מאחורי הקלעים וניסיון להשפיע על החלטות הצנזורה הצבאית, ומכחיש גם כי מאחורי הפעולות נגד יצה עמדו נקמנות ופרנויה. כזכור, יצה, וטרן בכיר של מערכת הבטחון, נעצר לתקופה ארוכה והואשם שחשף מידע צבאי סודי בספר זכרונות שתיכנן לפרסם ובראיון עיתונאי.
כספית מזדהה לגמרי עם עמדתו של חורב, ומציג אותו כקורבן של הסיפור: פקיד מדינה נאמן, העומד מול מכונה דורסנית של קצין בכיר בדימוס עתיר קשרים. לפי חורב, "אני לא יכול לספר לך מה היה בספר. אבל מדובר בדברים הכי כמוסים שאפשר להעלות על הדעת", ולפי כספית, "גם אני לא יכול לדבר על זה. אבל מי שחושב שמדובר כאן במקרה ואנונו 2, במישהו שצועק 'יש לנו פצצה', טועה. מדובר בדברים אחרים, מבצעיים, פרסומם עלול להמיט נזק נוראי".
בעמ' 3 של "מעריב", המוקדש לקידום הראיון של כספית עם חורב, מודפסת גם ביקורת של מאיר שניצר על הסרט: "כלל לא ברור מה בדיוק מסוכן היה בסרט הזה, עד כדי כך שהמפיק-במאי טויב נאלץ להתמודד בבתי-משפט מול הצנזורה שאיימה לחסלו. 'ממלכת הסוד' הוא יותר בבחינת מסיבת סיכום לפרשייה עגומה ביותר, שאינה מעלה ואינה מורידה בכל הקשור לחשיפת אותו סוד שחפצה למזמזו.
"ייתכן, כמובן, שאותן ארבע דקות קצרות שטויב התחייב בפני בית-המשפט לקצץ בסרטו בתמורה לאישור ההקרנה שניתן לו היו זרועות בטונות של סודות מדינה שאוי לאוזן השומעת אותן. על פניו נראה שמי שרצה לעצור את הקרנת הסרט הזה לא חשב כלל על הסרט או על טויב יוצרו. הוא חשב על הפוזה של הגעוואלד שמפגינה לאחרונה מדינת ישראל במסגרת המגמה הרעשנית לעצור את איראן מפיתוח אמצעים גרעיניים".
"ההתנתקות השנייה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ומלווים אותה תצלום של שר החוץ אביגדור ליברמן ולוגו בגודל כמעט זהה של המלה "חשיפה". שמעון שיפר מביא לקוראי העיתון את "התוכנית המהפכנית של שר החוץ ליברמן: ניתוק מוחלט מרצועת עזה. לפי ההצעה: ישראל לא תפקח על הנכנסים והיוצאים לרצועה, ותתמוך בהקמת תחנות כוח, מתקני התפלת מים ודירות לתושבים. המטרה: הכרה של העולם בסיום הכיבוש".
"העובדה שגם בעלי משורר", אומרת המשוררת סיון הר-שפי לרן יגיל מ"תרבות מעריב" ("מרחק שנות אור מהסצינה, מתוך קרוואן בגוש עציון, מפלסת את דרכה אל פסגת דור המשוררים החדש בישראל"), "מתבטאת בזה שיש יותר ערימות של כביסה לא מקופלות". "האם המתנחלים הם חברה במשבר?", שואל אותה יגיל. "האם ישנה חברה ללא משברים?", שואלת אותו הר-שפי.
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר", כתב פעם הרב קוק, "בוודאי היא קרועה. אי-אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה".
לכסף יש ריח
"לידיעת הנושים", נכתב במדור הרכילות "ליאורה" ב"סופשבוע" של "מעריב", "אריאל בן-ארי, המוכר לכם יותר בשם ארקדי גאידמק, מתכנן לנחות בנתב"ג בעוד שלושה שבועות". כותרת המשנה לראשית על שער "7 לילות" של "ידיעות" היא: "תחת מסווה של צוות עוזרי אוליגרך שאיננו קיים, יצאו כתבי '7 ימים' לבדוק מה מוכנות לעשות קבוצות כדורגל בליגת-העל רק כדי ש'מיליארדר' פיקטיבי ומפוקפק ירכוש אותן".
המשכה של הכותרת: "לזרוק ערבים מהקבוצה? אין בעיה, 'רק להיזהר מהתקשורת השמאלנית'. לשלם במזומן ביד? בטח, 'רק שאף אחד לא יידע'. להפסיק להחתים זרים מאפריקה? בוודאי, 'הם כמו קופסת שעועית, אחרי חצי שנה נרקבים'". אין כמו עולם הכדורגל כדי לאסוף תובנות חברתיות.
יהיה מי שיסתייג מההתחזות שנקטו הכתבים גיא ליברמן, יאנה פבזנר ומשה רונן כדי לאסוף את המידע לכתבה. אחרי הכל, שום פשע לא נעשה שיצדיק התחזות כדי לחשוף אותו, שום פשע לא התגלה בעקבות התחקיר, ומה עוד שבמעשה ההתחזות כתבי "7 ימים" יוצרים בעצמם את המציאות שהם מדווחים עליה.
בכל מקרה, אם מכריעים בדילמה האתית הזו לחיוב, כפי שעשו העורכים לאחר שכנראה התלבטו בעניין, מתקבלת מן הכתבה תמונת מציאות ישראלית בעלת עניין, לא בכך שיש בה חידוש או גילוי, אלא בדיוק להפך – משום שהיא מאששת את הרמזים לה, הצצים כיבלית ברחוב, בטלוויזיה, בכביש, בחדר המדרגות ועל חוף הים. במשפט אחד – תהליך הניוון שהעביר ההון את החברה הישראלית. הלך האִלתור אך לא הסמוֹך, את המקוריות החליפה רשלנות, ועל חשבונם של החמימות, הישירות וחוסר האמצעיות צמחו כגידולי פרא השנאה, האופורטוניזם והנוכלות. מהעממיקו נשאר הקופיקו.
תחקיר האוליגרכים מצטרף לתמהיל כתבות מגוון של "7 ימים", ובו לפחות עוד שתי כתבות בעלות חשיבות: כתבה מתורגמת מה"רולינג סטון" על דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, וכתבה של מירב בטיטו על היחס למיניות ילדים במגזר הדתי. יש גם כתבה של יאיר לפיד, שביקר במאיץ החלקיקים בשווייץ ומביא משם את רשמיו בסגנונו המנופח הרגיל. "החלקיקים", מסביר אחד המדענים המרואיינים, "הם נקודות זעירות, והמרחקים ביניהם גדולים מאוד יחסית, כך שאנחנו עשויים בעיקר מרווחים".
שומרי הסף
בטורו הקבוע ב"תרבות מעריב" כותב מנחם בן על חילופי העלבונות בין ירון לונדון לג'ודי ניר-מוזס-שלום: "כשג'ודי שואלת 'מי זה ירון לונדון', ומספרת לנו שמעסיקים אותו ב'ידיעות אחרונות' בגלל רחמים, היא מזכירה לנו מה עומד כאן מול מה: העמדה התת-תרבותית שהיא מייצגת מול האינטלקטואליות המעודנת שמייצג ירון לונדון".
"הכתיבה של שלו רהוטה מאוד", כותב אריק גלסנר בביקורת ב"תרבות מעריב" על ספרה החדש של מיכל שלו, "ממערב לירח", "ואיני מזלזל כלל ביכולת לכתוב ברהיטות, זהו בהחלט סוג של כישרון. משוקע בכתיבה גם תחקיר סביר על עולם המוזיקה, ולפרקים אף שלו מנסחת בישירות יעילה רגשות וכאב אנושיים [...] היה ניתן לפטור לכאורה את הרומן ככתיבה 'טובה בסוגה'. בקריאת רומן מהסוג הזה, הרומן המלודרמטי הפופולרי, אנשים נהנים לא למרות הקלישאות אלא בגללן. הקלישאות מקלות על קריאתו וקליטתו המהירה של הסיפור. לפיכך, לכאורה, אין טעם לקטול ספר שכזה.
"אבל", ממשיך גלסנר, "אני סבור כי אי-קריאת הדברים בשמם, אי-ההתייחסות לכך שזו 'כתיבה נמוכה' [...] הובילה בעשורים האחרונים לאיבוד קני המידה. וכשאין שומרי סף, הכתיבה הבינונית, שאינה סובלת מענווה, ממהרת לאכלס את מרכז המערכת ולהכריז על עצמה כמלכה".
ועוד כותב גלסנר: "היותו של יואב [גיבור הרומן] מוזיקאי אינה סותרת את היותו בשר מבשרה של המערכת המערבית שאתוס ה'הצלחה' מניע אותה. פסנתרן מצליח הוא בדיוק כמו כדורגלן מצליח, חלק ממנגנון התחרות הכללי. כך מבהירה מאיה ליואב: 'אנחנו עומדים לשנות כמה דברים. יחסי-הציבור שלך יהיו מעתה הרבה יותר ממוקדים. אתה צריך להיות לא רק פסנתרן-כוכב, אלא מותג. כמו שחקני כדורגל שהפרסום שלהם חוצה את גבולות המגרש'.
"הבחירה במוזיקה קלאסית כנושא לרומן יוצרת אנלוגיה בין האפיל האריסטוקרטי שיש למוזיקה הזו לאתוס ההצלחה הקפיטליסטי. זאת בהתאם למטרתו האידיאולוגית של הרומן, שהיא, כאמור, הקניית הדר ולגיטימיות של אצולה למצליחני השיטה העכשווית".
כתבת השער של החלק השני של מוסף "ישראל שישישבת" של "ישראל היום" עוסקת בהשלמת השיפוץ במוזיאון ישראל "לאחר שלוש שנות שיפוצים ו-100 מיליון דולר". יונתן אמיר כותב על תערוכות הקבע החדשות שיוצגו במוזיאון, בין השאר "אולם הכולל שחזורים של מבני תפילה המקודשים ליהדות, לנצרות ולאסלאם [...] באגף האמנות היהודית הוקם שחזור אותנטי של בית-כנסת מסורינאם [...] רצפת המבנה מכוסה חול לבן".
האוצרת טניה כהן-עוזיאל מספרת כי "יש שתי פרשנויות להכנסת החול לבית-הכנסת. האחת, פרקטית, טוענת שיהודי סורינאם, שהיו ברובם צאצאי אנוסים מספרד ומפורטוגל, נהגו להשקיט את צעדי המתפללים באמצעות פיזור חול על הרצפה, מתוך הרגל להסתיר את פעילותם הדתית מן הציבור הרחב. הפרשנות השנייה רוחנית יותר, ולפיה הוכנס החול לבית-הכנסת כדי להזכיר למתפללים את עובדת היותם עם המדבר, המקיים את חייו בגולה".
ממנהיג למנהיג
"השיפור ברמת המינהל הישראלי עצום", מצטט סבר פלוצקר בטורו ב"ממון" את יורם יהב, שעמד בראש המכון להשבחת מינהלים. "תסתכל על טבע, על שטראוס-עלית, אילו הצלחות קטפו בעולם. ישראל מייצרת כיום מנהיגים בעסקים, לא בפוליטיקה".
"חרדה, מתח, מיחושי לב, דיכאון, נדודי שינה ופצעי שושנה. מנהלי חברות ציבוריות מספקים הצצה נדירה ל'תסמונת הדו"חות הרבעוניים', הסינדרום הכי מושתק במשק הישראלי", לשון כותרת המשנה (המגזימנית) לכתבה של דיאנה בחור-ניר במוסף "כלכליסט". "צריך ללמוד לנהל את הציפיות של המשקיעים, לא להבטיח יותר מדי ולא לקיים יותר מדי", אומר צבי ימיני ("יו"ר פולימר לוג'יסטק והיידרו אינדסטרי") בציטוט המסכם את הכתבה. והוא מוסיף: "אני לא מוכן יותר להיות מנכ"ל. אני בפרק אחר, כיו"ר, מאציל סמכויות, מביא את הניסיון, הידע והקשרים שלי, בלי הלחץ היומיומי שעובר מנכ"ל. אני כבר לא חי מרבעון לרבעון".
לא רק בעסקים, גם בעיתונות יש מנהיגים. "8 הסכנות הגדולות של הריכוזיות" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר", שאנשיו אינם מתעייפים מהמרדף אחרי המטרה שהציבו לעצמם. "המאבק בריכוזיות צובר תאוצה", נכתב בכותרת המשנה, "שליש מהח"כים חתמו השבוע על הצעת חוק לעידוד התחרות".
המשכה של כותרת המשנה נראה כאילו נלקח מספר לימוד לילדים בבית-ספר עממי: "כיצד משפיעה הריכוזיות על הצרכנים בישראל? ריכוזיות פירושה שמעט שחקנים שולטים ביותר מדי משאבים. שיש במשק אנשים שאסור לגעת בהם כי הם חזקים מדי. שהחלטות מתקבלות על בסיס אישי ולא על בסיס ענייני. שהתחרות במשק נמוכה והמחירים גבוהים. ויש כמובן עוד סכנה אחת: לדמוקרטיה". לקרוא עם רעמי תופים במקומות הנכונים.
במוסף "מרקר ויק" מגיש גיא רולניק, בטור מוצלח במיוחד, מדריך לקריאה בהכרזות ראשי תעשיית הסלולר.
ענייני תקשורת
"ממש כמו גאידמק שחילק קרטיבים לעניים וקיווה לרוץ על גבם לכנסת, כך ידידי גיא מרוז, שהתקנא בחברתו לשעבר שלי יחימוביץ', רוצה לרוץ לכנסת על גבם של אותם עניים שהוא מטפל בענייניהם", כותב מנחם בן במדור שהוזכר לעיל. "מעכשיו", הוא ממשיך, "כל שידור של אורלי וגיא לטובת מגזר עשוק כלשהו יוכל להיחשב כתעמולת בחירות זולה לכנסת. כחלוקת קרטיבים גאידמקיים מסוג אחר. לא נעים".
חברת השעונים ברייטלינג קיבלה את הצלם זיו קורן (שצילם), את מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן-אליהו (שחתום על הכתבה), חמישה עמודים ואת השער של מוסף "ישראל שישישבת". העילה: התנסות עם הצוות האירובטי של החברה, שאותו היא מטפחת לצורכי שיווק וקידום מכירות.
"כידוע", נכתב בפורום של מעריצי חברת השעונים, "זיו קורן, מהצלמים המובילים בישראל, טס גם הוא ברייטלינג. זיו קיבל אישור מיוחד להעלות מצלמה ל-JET ולצלם. תחשבו כמה שוקלת מצלמה מקצועית וכמה מאמץ נדרש להחזיק אותה שאתה ב-5 G ועוד באמצע הוא מחליף עדשות". ובהודעה שלאחריה נכתב: "קודם עלי לציין שקובץ התמונות בסרטון והנתונים שנכתבים פה, אכן עושים חשק לרכישה של BREITLING כמעט מכל סוג שהוא !!!".