את הפרשה האחרונה בה סיבך עצמו מו"ל "הארץ", כשהתייחס למחבלים פלסטינים כלוחמי חופש, אי אפשר להבין או לנתח במנותק מאישיותו המו"לית.
שוקן הוא חריג בנוף המו"לות הישראלית. הוא כלל אינו מצוי על הספקטרום שבין נוני מוזס ושלדון אדלסון, בעלי עיתונים שהיחס שלהם לעיתונים שבבעלותם ולעיתונאים שהם מעסיקים הוא כאל מכשירים לשימושם האישי.
המוצר העיתונאי של "הארץ" והסטנדרטים העיתונאיים המנחים את הקבוצה, עם כל הביקורת והכשלים השונים, נמצאים בחוד החנית של העיתונות הישראלית – ודאי שבכל הנוגע לדיווח חדשותי ולמידת החופש העיתונאי המצטבר. אבל באופן עקבי, ישנו נושא בו שוקן מוכן לעגל פינות.
הסדרה "המו"לים", המשודרת בימים אלו בכאן 11, עוקבת אחרי עלילות בעלי השליטה בעיתונים, ובעיקר אחד מהם שהשאר משמשים לו תפאורה: נוני מוזס, הבעלים הכל-יכול של "ידיעות אחרונות". הפרק השלישי עוסק בימים שלאחר מות אביו של מוזס בתאונת דרכים, מול בניין המערכת: ההשתלטות של מוזס הבן על העיתון וההתמודדות עם המתחרים.
זה הרגע בו שוקן מבליח אל המסך, להסביר כיצד הצטלבו דרכיו ודרכי העיתון שהקים - "חדשות", אחיו הקטן והשובב של "הארץ" - עם נוני מוזס וכספו. סיפורו מתחיל בתיאור הצעה שקיבל מדב יודקובסקי, יריבו המר של מוזס שגורש מ"ידיעות אחרונות" וחצה את הקווים למתחרה "מעריב". יודקובסקי הציע לשוקן לשלב כוחות בהפצת המקומונים, כדי להתחרות בכוח השוק של "ידיעות". "ואז נוני התקשר אליי ואמר – תשמע עמוס – אם אתה צריך כסף, בוא דבר איתי".
שוקן מספר כי לאחר סיכום הפרטים הכספיים, ביקש מוזס כי יוסכם "שלא כותבים אחד על השני". שוקן לגרסתו, הבהיר שאינו יכול לתת התחייבויות בשם המערכת. נוני הקשה וביקש "שלפחות לא נכתוב על המשפחות". גם בעניין זה מעיד שוקן כי הבהיר שאינו יכול להתחייב ובכך לדבריו הסתיים הדיון ונחתמה ההלוואה.
"לא ראית שום בעייתיות בהלוואה מהיריב העסקי שלך?" שואל אסנהיים ושוקן עונה "הקיום של העיתון כן מדריך אותנו. חשוב לנו שהעיתון יתקיים. אם הגעתי למצב שאני לא יכול לממן את 'חדשות' בדרך אחרת, אז אמרתי שאני אלך בדרך הזאת". כלומר, שואל אסנהיים, אם החופש העיתונאי נשמר, יש פחות התייחסות לריח הכסף שמקיים את העיתון? שוקן מאשר.
זהו הזיקוק של הפרדוקס השוקני. איש עקרונות העומד על חשיבות העצמאות העיתונאית וחופש הפעולה העיתונאי, שאינו נסוג מתפיסתו המוסרית המאוד לא פופולרית לפרקים. עד שזה מגיע לקיומו של העיתון ולעסק המשפחתי. או אז, ניתן לכופף לא במעט את העקרונות ולנקוט פעולות ראויות פחות – רק כדי "שהעיתון יתקיים".
אגב, שוקן לא מדייק בתיאורו את ההלוואה ממוזס. ובמאמר שכתב שוקן עצמו נכתב כי "סוכם על הפסקת הדיווחים בעניין האזנות הסתר לפרק זמן מסוים למעט דיווח מבית המשפט", וגם הממונה על ההגבלים העסקיים בדק את השפעות הזיקה הכלכלית בין שני העיתונים על המתפרסם בהם.
על הרקע הזה יש גם לקרוא את התנצלותו של שוקן על הערת "לוחמי החופש" שלו, אחרי סערה שבמהלכה עיתונאיו פרסמו גינוי לדבריו, מנויים בוטלו ושורת שרים בממשלת נתניהו שהצהירו כי משרדיהם יחרימו את "הארץ".
מבחינה משפטית מדובר בהצהרות ריקות שיהיה קשה לממשן. התבטאויות של בעל שליטה בתאגיד המספק שירותים לממשלה, מקוממות ככל שיהיו, אינן מעניקות בין רגע את הזכות לבטל את ההתקשרות עם אותו תאגיד. גם העמדה לדין של שוקן, כפי שכבר הציע שר המשפטים יריב לוין, לא תביא אוטומטית לסיום ההתקשרות הזו. תשאלו את נוני מוזס שעומד לדין בשנים האחרונות לצד ראש הממשלה בגין עבירות חמורות של טוהר מידות.
אבל התרעומת הקשה שעוררו הדברים היו כנראה מספיק ממשיים ושוקן פרסם הבהרה ותיקון. אולי היה בה מימד של הרהור מחודש וחרטה בלא קשר לשאלת "קיומו של העיתון", אבל אני מרשה לעצמי להניח, נוכח הדפוס החוזר, שגם לאיום הכלכלי היה חלק בדבר.
לאורך השנים, בצד החופש הנדיר שהעניק שוקן לעיתונאים שפעלו תחתיו, התקיים עולם מקביל של סיכונים ונזקים ששוקן היה שותף להן. מהחבירה למוזס ועד החבירה לנבזלין. מניסיונות להקשות על התאגדות עובדים ופעולה מאורגנת שלהם ועד לתנאי העסקה קשוחים והחלטות עסקיות בעייתיות, כמו הפצת העיתון באמצעות בר הפצה שמוזס בין בעלי השליטה בה.
שוקן גם הוביל את ההתנגדות להגבלת רעות חולות כמו פרסום זנות וסיגריות, הגדלת והאצת התוכן השיווקי ומכירה חוזרת של שער העיתון לטובת פרסום, וביטול הגילוי הנאות הנוגע לאינטרסים מסחריים של המו"ל בתוך ומחוץ לשוק העיתונות (שהיה, יש להודות, אות מתה בתקנון האתיקה העיתונאית).
היתה גם ההחלשה המבנית של העיתון הכלכלי "דה מרקר" שבאה לאחר שורת לחצים כלכליים על העיתון ועל שוקן אישית מצד טייקונים ובנקים. והיו גם פרסומים שהוצנעו, רודדו ומותנו, הוסרו או לא זכו להתפרסם, גם אם הדבר היה רחוק מאוד מההיקף והעוצמה שהדברים קרו אצל אחרים.
בהילוכו הזה בעולם המקביל, לא אחת שיתף שוקן פעולה עם מתחרים או הגיע איתם להבנות, במסגרת לובי עסקי משותף בכנסת או בפורומים אחרים כמו מועצת העיתונות.
מהתרשמותי האישית לאורך שנות היכרותי איתו, תחילה כבעלים של רשת המקומונים שבה הועסקתי ככתב צעיר, אחר כך במסגרת פעילותי במישור המשפטי הנוגע לשוק התקשורת וב"העין השביעית", ועד לחברותי בנשיאות מועצת העיתונות, למדתי את הדבר הבא: שוקן אוהב מאוד, ובצדק, להיתפס כליברל המגן על העיתונות והעיתונאים אבל שונא עוד יותר לצאת פראייר או מופסד.
זאת סתירה שלעיתים אין אפשרות ליישב והיא פוגעת בעיתונות. שיתוף הפעולה המודע של שוקן עם כוחות ואינטרסים שליליים בעולם העיתונות הישראלי, עזר לביצורם ולחוסנם גם אם נקבל את הטענה שחלקת האלוהים הקטנה ניצלה בשל כך. לטעמי, לא זו הדרך.