בעוד חיזבאללה מבקש להציג את הנוצרים בלבנון כבוגדים התומכים בישראל, יש מי שמציגיעים עמדה הפוכה, לפיה ישנו דווקא דמיון בין הדיכוי שמפעיל חיזבאללה כלפי הנוצרים בלבנון והדיכוי הישראלי כלפי הפלסטינים.
כך טוענת דלאל אל-בזרי, כתבת וחוקרת לבנונית החיה במצרים, במאמר שפרסמה ב"אל-ערבי אל-ג'דיד" ובו הציגה ביקורת על חיזבאללה והסבירה את האופן שבו הארגון מנסה להשתלט על לבנון.
לאור המכות הקשות שחווה חיזבאללה לאחרונה מצידה של ישראל, נשאלת השאלה האם העדה הנוצרית, מוסדות המדינה או כל גוף אחר מסוגלים ליטול לידיהם את מושכות הנהגת המדינה, שחיזבאללה הפך לכוח הדומיננטי בה.
לבנון היא המדינה היחידה באזור שמבוססת על חלוקה מוגדרת מראש של תפקידי המפתח בין העדות השונות (סונים, שיעים, כמה קבוצות נוצריות ודרוזים) לפי מה שניתן לכנותו "מפתח העדות".
גודלה האלקטורלי של כל עדה קבוע מראש בחוק מאז הקמתה של לבנון ב-1943, מבלי להתחשב בגידול הטבעי של הקבוצות השונות. הסכם זה נותן כוח יתר באופן יחסי לקהילה הנוצרית, שבין חבריה נמנים המתנגדים הקולניים ביותר ל"מפלגה" (אל-חזב), כפי שמכונה חיזבאללה.
חיזבאללה מבקש לפעול להחלשת הקהילות הנוצריות במדינה בשתי דרכים: להשפיע על מעמדו ותדמיתו באמצעות אלימות ותעמולה ולשנות את מעמדו הפוליטי באמצעות שינויים משטריים.
הדרך הראשונה היא החלשה של הקהילה הנוצרית, גם באמצעים אלימים - השתלטות על אדמות ועל אתרים קדושים והריסתם, שיבוש ומניעה של תהליכי חקירה של פעולות שבהם נוצרים היו הנפגעים העיקריים, התקפות על חנויות אלכוהול ועל נשים שלובשות בגדי ים ואסלאמיזציה של המרחב.
כל זאת במקביל לפגיעה בלגיטימיות של הקהילה בעיני שאר המדינה - תיאורם כבוגדים, ציונים ואימפריאליסטים ותליית שלטי חוצות התומכים במנהיגים השיעים. חיזבאללה פועל לצייר את בני העדה הנוצרית, ובמיוחד את הקבוצה המרונית - הקבוצה החזקה ביותר בקרב הנוצרים, כבוגדים משום שמנהיגיהם מתנגדים למלחמה עם ישראל.
דרשות יום ראשון של הארכיבישוף בשארה א-ראעי מתמקדות במסרים של עצירת המלחמה עם ישראל, בבחירת נשיא חדש לרפובליקה ובחיזוק המדינה הלבנונית. א-ראעי קרא לכנס פסגה של נציגים דתיים מכל העדות. תשובת המופתי השיעי הנאמן לחיזבאללה, אחמד קבלאן, היתה "אנחנו לא מקבלים את ההונאה של הכנסייה, המשרתת את הטרור הציוני והפשעים הבינלאומיים [שהוא מבצע]".
כחלק ממסע הדמוניזציה של הקהילה המרונית, פיתחו כותבי חיזבאללה את המושג "מרוניזם פוליטי", סמל לבוגדנות כמו של "כנופיות הפשע של בשיר ג'ומייל", המנהיג הנוצרי ששיתף פעולה עם ישראל, נבחר לנשיא ונרצח.
"המרוניזם הפוליטי מאשים את חיזבאללה שהוא גורר את לבנון למלחמה עם ישראל? שיש לו אג'נדה איראנית?", שואלים בחיזבאללה ועונים: "שיהיה ברור שהמרוניזם הפוליטי מיישר קו עם אמריקה וישראל והוא חשוד ברעיון לנטרול לבנון". בדומה לאמירות שכמותן ניתן לשמוע גם בישראל, לפי חיזבאללה, המתנגד למלחמה הוא בוגד.
הדרך השנייה שבה חיזבאללה מבקש להחליש את הנוצרים במדינה עוברת בשינוי חוקתי, קרי שינוי מפתח העדות בלבנון על ידי החלשת הכוח האלקטורלי שניתן כיום לעדה הנוצרית. כחלק מתהליך זה, חיזבאללה משבש כבר שנתיים את בחירת הנשיא, שחייב לבוא מתוך העדה הנוצרית-מרונית. נציגי חיזבאללה מתעקשים לאשר את בחירת הנשיא שייבחר, וכך הם משבשים את בחירתו.
אך חיזבאללה אינו עוצר שם. אל-בזרי מסבירה שהוא מנהל קמפיין נרחב שמטרתו לשנות את מפתח ייצוג העדות בלבנון. ייצוג העדות בפרלמנט נקבע על בסיס מרשם אוכלוסין שנערך בשנת 1932, אז העדות הנוצריות אכן היו רוב במדינה, ואילו מאז חלו שינויים דמוגרפיים שבעקבותיהם ירד נתח הנוצרים לכשליש מכלל אוכלוסיית לבנון, לפי רוב ההערכות.
מספר חודשים לפני תחילת המלחמה טען ראש הממשלה המקורב לחיזבאללה, נג'יב מיקאני, כי אחוז הנוצרים במדינה הוא אף קטן יותר ועומד על כ-15% בלבד. חודשיים לאחר תחילת המלחמה הכריז נסראללה באחד מנאומיו כי הקבוצה הפוליטית שלו היא "הגדולה בלבנון, ובעלת הבסיס העממי הרחב ביותר".
נסראללה המשיך ושאל, "האם עלינו להפסיק לספור?". בכך התייחס למנהג לבנוני שהשתרש ולפיו לא מתבצעת ספירה נוספת של אוכלוסייה, והכוח הפוליטי נשמר אצל המרונים ללא קשר למשקלם הדמוגרפי (כפי שקורה בבית העליון בבלגיה למשל).
לקורא הלבנוני ברור שכל המספרים הללו, שהכותבת חוזרת ומדגישה שלא הוצגה להם הוכחה, נועדו כדי להצדיק את המלחמה בישראל, על אף מחירה, וכדי לחזק את הדרישה לבחון מחדש את חוק הבחירות כפי שהוא כיום.
אל-בזרי טוענת כי במצב הפוליטי הנוכחי בלבנון, העדה היחידה שיש באפשרותה להתנגד לחיזבאללה היא העדה הנוצרית. הסונים איבדו את המנהיג שלהם בהתנקשות שחיזבאללה והסורים לקחו עליה אחריות מסוימת והכוח הדתי בקרב המוסלמים נשאר בידי האחים המוסלמים בלבד. הדרוזים נוטרלו לחלוטין, לשיטתה, בידי מנהיגם וליד ג'ונבלאט, שנכנס תחת כנפי "המפלגה" גם הוא.
הכותבת מבטאת בדבריה תפיסה מסוימת של עליונות נוצרית כשהיא מציגה את הנוצרים כ"יורשים של אירופה", בעלי תפיסה אינדיווידואלית מודרנית ומי שמתאפיינים בנאורות האירופית, שהיא הרוח האמיתית של לבנון. "אם הם יעזבו, אנחנו נחיה תחת שלטון יחיד מדכא ומייסר", היא קובעת.
אל-בזרי, המתנגדת לחיזבאללה, משווה בין הדיכוי של הנוצרים בלבנון על ידי המפלגה לבין דפוסי הדיכוי של ישראל כלפי הפלסטינים. בעוד חיזבאללה מאשים את הנוצרים בלבנון בתמיכה בישראל ומציג את עצמו כמוביל ההתנגדות לה, למעשה ההבדלים בין חיזבאללה לישראל אינם מובהקים כלל, היא כותבת. לכן, דווקא מתוך התנגדות לחיזבאללה היא מביעה תמיכה גם בהתנגדות לישראל ובהחזרת הערכים הדמוקרטיים החילוניים לפוליטיקה הלבנונית.
לאור האירועים המסחררים בלבנון וההיחלשות של חיזבאללה, עולה ביתר שאת הצורך להכיר לעומק את שיטת הממשל בלבנון, השונה מהשיטות הנהוגות בשאר האזור, כדי להבין אם אכן צפויים שינויי כוחות בלבנון, או שמא יישאר הכוח בידי המפלגה והעדה השיעית.
דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת