ככה פשוט

כמעט שנה חלפה מאז פלשו כוחות חמאס וג'יהאד אסלאמי מרצועת עזה ליישובים שבדרום ישראל, טבחו והתעללו, והביאו את ממשלת ישראל להכריז באופן רשמי על "מלחמת חרבות ברזל". והנה, הבוקר, הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" קוראת: "הכרזת מלחמה".

ברקע הכותרת נדפס תצלום של רסיסי טילים איראניים יורדים משמי אשדוד. "מטח של מאות טילים מאיראן", נכתב בכותרת הגג. "מה שאיראן חטפה עד כה זה פרומיל ממה שתחטוף עכשיו", מבטיחים גורמים עלומים מישראל בכותרת המשנה.

יוסי יהושוע, הפרשן הצבאי, חתום על טור שקיבל בשער את הכותרת "חייבים להגיב בכל הכוח". בטור עצמו עוצמת התגובה כבר פוחתת. יהושוע מצטט הבטחה ישראלית ל"תגובה חריפה" ומוסיף את עמדתו: "אוי ואבוי אם היא תהיה כל דבר פחות מזה". לפי יהושוע, לצד ישראל תתקוף באיראן גם ארה"ב. "באשר ליעדי התגובה, כאן הקלפים נשמרים קרוב לחזה אך התוכניות קיימות ומגוונות", הוא מציין.

בטור נפרד רומז רונן ברגמן לגבי האפשרויות לתגובה. "כעת נותר לברר לאן פניה של ישראל מועדות", כותב ברגמן, "האם היא רוצה ללמד את האיראנים לקח או לנסות להפיל את המשטר".

דומה כי שירית אביטן-כהן, הכתבת המדינית והפרשנית הפוליטית של "ישראל היום", כבר בחרה מבין שתי האופציות. תחת הכותרת "חייבים לנצח ולהכריע" היא כותבת כי "משטר האייתולות [...] צריך להיות במוקד תשומת הלב הישראלית - עד כדי איום אמין בהפלתו".

אביטן-כהן עשויה היתה להישמע נחרצת, אלמלא היה קיים הבוקר בעולם שער עיתון "מעריב". שם מתפרסם טור קצרצר אך נמרץ בהרבה. "כשהטור הזה יראה אור, צריך לקוות שטהרן תבער. ולא רק טהרן", כותב המחבר, בכיר עיתונאי "מעריב", בן כספית, נציג האופוזיציה לבנימין נתניהו בתקשורת הישראלית (אך מי שמתעקש להמשיך לנרמל מדי שבוע את גדול שופריו). הבוקר, כשהטור ראה אור, טהרן טרם עולה בלהבות ונתניהו עדיין ראש ממשלה. בהמשך הטור קובע פרשן "מעריב" כי "איראן צריכה לקבל עכשיו את המכה הקשה שקיבלה מעודה. מכה שתגרום לה להתגעגע למלחמה נגד עיראק. ככה פשוט".

הלוואי והחיים היו פשוטים כמו טור של כספית, שמעלה בלהבות את בירות האויב במחי הקלדה בשעת ערב. במציאות, החיים מורכבים כמו טור של עמוס הראל, ששופך מים צוננים על פני הקורא הלא מפוכח.

"זה משבר אזורי ועולמי, שעשויות להיות לו השפעות מרחיקות לכת על ביטחונה של ישראל", כותב הבוקר הראל ב"הארץ", "אך גם על מצב הכלכלה הבינלאומית ועל מעמדה העולמי של ארצות הברית".

הראל כותב על הפן המודחק של "התלכדות הזירות": "גם בחזית הפנימית גוברים סיכונים משניים: במסע הרג של מחבלים ביפו, שעולה חשד כאילו תואם עם מועד המתקפה מאיראן, נרצחו שבעה אזרחים ישראלים. [...] צריך להביא בחשבון ניסיונות דומים של פלסטינים בגדה המערבית, בשליחותם ובמימונם של איראן וחיזבאללה. ייתכנו גם ניסיונות להפעיל גורמים קיצוניים או כנופיות עבריינים מהציבור הערבי-ישראלי".

על העול על ציבור האזרחים המשרתים: "עוד לפני הירי מאיראן הרחיב צה"ל את גיוס כוחות המילואים לפיקוד הצפון. כעת צפוי גיוס מילואים נרחב אף יותר, על רקע המשבר האזורי והסכנות להידרדרות נוספת בשלל חזיתות".

על גבולות הריבונות שלנו: "האיום האיראני המיידי רק מדגיש את התלות של ישראל באמריקאים, שראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד להוציאם מדעתם בכל צעד ושעל בשבועות האחרונים. ישראל תלויה בארה"ב לא רק בתיאום ההגנה האווירית אלא בהמשך אספקת החימושים, לצורך פעילותה ההתקפית. איכשהו, הדברים הללו אינם נקלטים אצל החסידים הנלהבים של נתניהו".

ועל משמעות מהלך כיבוש בלבנון: "ממלאי המקום של צמרת חיזבאללה מוצאים ארגון מוכה ומבולבל [...] ועדיין, כניסה קרקעית לשטח דרום לבנון, ולו מוגבלת, תהיה סיפור אחר, קשה יותר. קשה מאוד להשמיד מן האוויר את התשתית התת-קרקעית של בונקרים ומנהרות שפרס הארגון בקרבת הגבול. זו הסיבה המרכזית להחלטה להיכנס קרקעית. ומכאן, צפויים עוד שני קשיים גדולים, המזכירים את מה שעמד בפני צה"ל עם הפלישה לרצועת עזה, בסוף אוקטובר שעבר.

"ראשית, התנגדות האויב אינה צריכה להישען על מערכים צבאיים מורכבים ושיטתיים, אלא על חוליות גרילה הממוקמות היטב באזורים קריטיים ויכולות לגרום לאבדות לצה"ל. שנית, ממד הזמן: מימוש התכנית של צה"ל ברצועה נמשך הרבה יותר זמן מן הצפוי, משום שהתברר שהשילוב בין שטח בנוי למתחמים תת-קרקעיים מאריך מאוד את משך הפעולה ומסבך אותה. מי שמצפה כאן לדהרת השריונאים, בנוסח מלחמת ששת הימים בסיני, עומד להתאכזב".

"עברו בקושי כמה ימים מהחגיגות בישראל על ההתנקשות בחייו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, והנה מתברר שתמונת המצב משתנה לחלוטין", הוא מסכם, "כרגיל, מתגלה שחגיגות ניצחון אינן במקומן כשמדובר במלחמה ארוכה מול אויב נחוש ולא בלתי מתוחכם. מוטב היה לחכות עם הבקלאוות".

חגיגות הניצחון

עמנואל שילה, עורך "בשבע", משתף את קוראיו בתגובתו לשמע תוצאות ההתנקשות במזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. הוא שהה בבית הארחה בהתנחלות הר ברכה, כש"במהלך סעודת השבת קם ראש האולפנה ובישר את בשורת הישועה הגדולה לה זכינו בחסדי שמיים. תשואות, פסוקי הודיה וקריאות שמחה פרצו מכל עבר, והיה ברור שזה הזמן שבו אנו, מיעוט הגברים שהיינו שם, מתבקשים לפנות את האולם כדי שהבנות יוכלו לרקוד.

"יצאנו החוצה, בערך עשרה גברים שהקשר ביניהם הוא בעיקר מקום העבודה המשותף של נשותיהם, ובכל זאת הרגשנו צורך לחבור למעגל משותף של ריקודים בהובלת ראש האולפנה. בדרך כלל אינני נוטה להתרגש בקלות, אבל הפעם במעגל הריקוד הזה הוצפתי עד דמעות ברגשות שמחה והודיה".

שילה לא היה היחיד שחש צורך לחגוג בשבת האחרונה את מותו של נסראללה. רבים ברחבי המדינה פרצו בגילויי שמחה ספונטניים. באולפן "פגוש את העיתונות" הציע הפרשן הפוליטי של חדשות 12 עמית סגל, ככל הנראה העיתונאי הפופולרי בישראל, כוס ערק לחברי הפאנל.

לחיים! pic.twitter.com/2g7IRb6xJf

— עמית סגל (@amit_segal) September 28, 2024

למחרת, אחרי שספג ביקורת ציבורית על הרמת הכוסית תוך כדי שידור, כתב סגל בחשבון הטלגרם שלו: "באשר לכל עקומי המצח שהסתייגו מהרמת כוסית עם מותו של רוצח המונים, כביכול בשם איזה ריחוק צונן ומערבי והטענה ש'אסור לנו להיות כמו אויבינו'. ובכן, כך קיבלו בארצות הברית ובאירופה את הידיעה על מותו של היטלר". לטקסט הקצר צירף סגל שני תצלומים של אזרחים ממדינות בעלות הברית צוהלים לשמע הבשורה על מות הצורר הנאצי. "ובקיצור", הוסיף, "אם אתה חש חוסר נוחות משמחה על מותו של הארכי טרוריסט, זה לא בגלל שאנחנו נהיינו דומים לאויבינו בחלוקת הבקלאוות אלא בגלל שאתה נהיית קצת שיעי עם ההלקאה העצמית עד זוב דם".

ההתפלפלות הזו אולי נשמעת משכנעת בקריאה ראשונה, אך מהר מאוד מתבררת המניפולציה. בוודאי שבארה"ב שמחו על מות היטלר, כשם שבישראל שמחו על מותו של נסראללה. השאלה אינה כיצד הציבור הרחב מגיב לבשורה על הרג אויב אכזר, אלא כיצד מדווחים עליו עיתונאים בכלי תקשורת מרכזי.

סגל שלח את קוראיו לקחת דוגמה מהמערב: המקרה הקרוב ביותר לחיסול נסראללה שאפשר להעלות על הדעת אירע במאי 2011, כשארה"ב הכריזה על ההתנקשות המוצלחת באוסאמה בין-לאדן. ברחובות פרצו בשמחה ספונטנית, אך באולפנים שמרו על ריחוק צונן בהרבה. היחיד שחרג באופן בולט מהשורה היה הרדלו ריברה, שהגיש את השידור החי בפוקס-ניוז. כשהגיעה הבשורה הכריז ריברה על "ימים שמחים", הגדיר את האירוע "הלילה הגדול של הקריירה שלי" והעניק לחיצת יד אמיצה במיוחד לגנרל תומס מקינרני שישב לצדו באולפן.

ריברה הוא מהמגישים הפחות מעונבים שעיטרו לאורך השנים את מסך פוקס-ניוז, הרשת האמריקאית שבדמותה עוצב ערוץ 14 הישראלי, לא חברת החדשות הוותיקה של ערוץ 12. ואפילו ריברה של פוקס-ניוז לא הרים כוסית אלכוהול בשידור באולפן לחיי מותו של טרוריסט. זהו, ככל הנראה, חידוש של סגל.

שירה חדשה

כ-180 טילים בליסטיים שוגרו אמש מאיראן לישראל בשני גלים, רובם יורטו, מדווח הבוקר בכל העיתונים. פועל עזתי ששהה בלא אישור ליד ג'נין נהרג משברי טילים. לפי מד"א שני בני אדם נפצעו באורח קל מרסיסים שנפלו בת"א, בתל-שבע פגעו שרידי טיל ובגדרה ספג בית ספר פגיעה "ומכתש של ממש תועד מחוץ למבנה", כך לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות".

מבין השורות בדיווחים השונים אפשר להבין כי נרשמו פגיעות בבסיסי חיל האוויר שאיראן הכריזה עליהם כמטרות הרשמיות של המתקפה, אך לא פגיעות קשות. בקרב האוכלוסייה האזרחית הפגיעה היתה קלה במיוחד.

"אזרחי ישראל נשמעו באדיקות להנחיות ההתגוננות של פיקוד העורף", מדווח ב"ישראל היום". פרשן העיתון יואב לימור כותב כי "המשמעת האזרחית, ביחד עם ההצלחה המרשימה (שוב) של מערכות ההגנה האווירית, הצילה גם הפעם חיים". גם ב"הארץ" מציין הראל כי "האזרחים גילו רמת משמעת אישית גבוהה, ומערך ההגנה האווירית וחיל האוויר, שכשירותו לא נפגעה - התמודדו היטב עם אתגרים יוצאי דופן, תוך סיוע הגנתי של ארצות הברית".

בעיתונות החרדית מקפידים לתת קרדיט ראשון במעלה לאבינו שבשמיים.

"עושה גדולות עד אין חקר ניסים ונפלאות עד אין מספר", נמסר בכותרת הגג לראשית של "המבשר". הכותרת עצמה קוראת "בחסדי שמים: 181 טילים בליסטיים שוגרו אמש מאיראן לישראל - אין נפגעים". כותרת ידיעה נפרדת בשער נפתחת במילה הכתובה דיו אדום: "נס".

הכותרת הראשית של "הפלס" נפתחת גם היא במילים "נסים גלויים". בהמשך כתוב: "בחסדי שמים, המתקפה האיראנית הגדולה יורטה ברובה אתמול, ולא דווח על פגיעות משמעותיות".

בעוד אלוהים מקבל את הקרדיט על הצלת ישראל מהטילים האיראניים, הוא נעדר משום מה מהדיווחים על כך שבמקביל להצלה הגדולה רצחו מחבלים ביפו כמה בני אדם.

"מתקפת הטילים האדירה שיצאה אתמול מאיראן לכיוון ישראל, היתה צריכה בדרך הטבע לגרום למאות הרוגים, ואולי אפילו לאלפים רח"ל", כותב יעקב א. לוסטיגמן בטור פרשנות בעמודי הפנים של "המבשר". "כן, גם עם מערכות היירוט המתקדמות ביותר, אחוזי ההצלחה לא אמורים ולא יכולים להיות מושלמים, והיירוטים עצמם, כידוע, יכולים להיות מסוכנים גם הם. העובדה שאף שערה של יהודי לא נפלה ארצה, אינה תוצאה של הגנה טבעית של מערכות משוכללות כאלה ואחרות, אף שאין לזלזל בפעולות ההגנתיות ובאנשים שמוסרים את נפשם כדי לתפעל אותן.

"המתקפה היתה מסוכנת, ועוד איך! היא אפילו היתה קטלנית – ביריחו נהרג תושב כתוצאה מפגיעת רסיסים של יירוט. הקב"ה גם שלח לנו שתי תזכורות לכך, ראינו שגם המדינה הכי מתקדמת בעולם לא יכולה להתגונן באופן מלא, והראיה, הפיגוע הקטלני והמצער ביפו בו צלחה מזימתם של שני ערבים מוסלמים בני עוולה שנענו להסתה הבלתי פוסקת לה נחשפו בתקשורת הערבית ובמסגדים ומסרו את חייהם כדי לרצוח יהודים הי"ד.

"מהצד השני, ראינו שמתקפת הטילים גם היא היתה מסוכנת מאוד גם אם היא מיורטת במלואה, והראיה, ההרוג הערבי ביריחו. אמור מעתה: השמירה המעולה לה זכינו אתמול, היתה שמירה עליונה, שמירה של אב רחום וחנון אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, שעשה עושה ויעשה לכל המעשים. ראינו את השמירה הזאת בחוש, ואנחנו רואים אותה לאורך זמן בתקופה האחרונה. לפיכך חייבים אנו להודות להלל ולשבח למי שעשה את כל הניסים הללו לאבותינו ולנו, ולומר לפניו שירה חדשה".

מה נותר מהחטופים

בעמודי החדשות של העיתונים כבר אין כמעט זכר לכמאה החטופים שעודם חיים ומתים בידי חמאס בעזה.

ב"ישראל היום" מעניקים את עמוד 17 לטקסט מאת ליאת אצילי, ש"נחטפה לעזה ושוחררה, בעלה אביב ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר". "כשאני רואה את התנהלותם של חברי הממשלה אני מתביישת", כותבת אצילי. "אין דבר שאינם מוכנים להקריב כדי לשמור על הקואליציה. אף אחד מהאנשים הנמקים בשבי לא ביקש להקריב את חייו למען הישרדותה של ממשלה שאינה מוכנה לקבל אחריות על מחדליה".

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את עמוד 9 לחטופים. בני שלוש משפחות של חטופים מצטלמים ומעבירים מסר לשנה החדשה כשמעל כולם מוטבעת הסטמפה "לא מוותרים עליהם".

ב"הארץ" מקדישים את עמוד 8 לשתי ידיעות על גורל החטופים. ניר חסון מדווח על קבוצה של 18 שובתי רעב למען החטופים. "הרגשתי שעוד הפגנה ועוד שיבוש זה כבר לא מספיק, שחייבים לעלות הילוך ולעשות משהו יותר קיצוני", אומרת לו עדי רומח, עובדת סוציאלית מרמלה ששובתת רעב. בתחתית העמוד, בטקסט מאת ליזה רוזובסקי, מוצג גלעד קורנגולד, שבנו טל שוהם נחטף לרצועה. "התייאשנו, כי אנחנו לא מצליחים. אנחנו רוצים לעשות הכל, ואנחנו לא מצליחים", הוא מצוטט.

בקונטרס הראשי של "מעריב" אין עמוד המוקדש לחטופים הבוקר, אך ד"ר עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעל טור קבוע בעיתון, מקדיש את טורו השבועי ל"מצוות פדיון שבויים".

"בניגוד למה שהיו רוצים שנחשוב", כותב האח נתניהו, "הרמב"ם לא דיבר על מצווה שגוברת על כל המצוות האחרות, אלא על מצווה מתחום דיני ממונות. הוא פסק שכאשר יש בידך כמות מוגבלת של ממון, אזי מצוות פדיון שבויים גוברת על מצוות מתן צדקה לעניים. אבל מה עושים אצלנו מתנגדי הממשלה? מציגים את מצוות פדיון שבויים כמצוות-על כללית כביכול [...] הם רוצים שנחשוב שהרמב"ם התכוון לכך ששחרור שבויים אמור להיות המטרה הראשונה במעלה של עם ישראל, ובמקרה שלנו, של מדינת ישראל. אלא שלא אלה הם פני הדברים. המטרה הראשונה במעלה של מדינה - כל מדינה - היא הבטחת עצם קיומה הפיזי וקיום אזרחיה".

בממלכתיות ובחוכמה

מיכאל קליינר, נשיא בית הדין של הליכוד ובעל טור קבוע ב"מעריב" של אלי עזור, בחר את שר האוצר בצלאל  סמוטריץ' ל"איש השנה". כן, בצלאל "אני מאמין בתפיסה הכלכלית שנקראת 'בחוקותי תלכו'" סמוטריץ', שתחת הנהגתו הורידה סוכנות מודי'ס רק לפני ימים אחדים את דירוג האשראי של ישראל לגרוע ביותר בתולדותיה, הוא "איש השנה" של קליינר.

למה? כי הוא "ויתר על ניסיונות לקושש אהדה באמצעות גימיקים, ומיום שנכנס למו"מ על הרכבת הממשלה התמקד ביצירת פוזיציה מיניסטריאלית, שתאפשר לו להשפיע על מימוש האידיאולוגיה שבשמה נבחר". נימוק נוסף לבחירה טמון ב"פועלו לחידוש ההתיישבות ביו"ש והחתירה המתמדת לכך שאויבינו ישלמו בשטחי אדמה" וכן בשל "האחריות הלאומית והגמישות שגילה בעניין החטופים והיות שהוא פועל בממלכתיות ובחוכמה בתחום הכלכלי ונמנע מפופוליזם".

לפי קליינר, העובדה שיש רבים שדורשים מנתניהו לפטר את סמוטריץ' בשל ביצועי הכלכלה והורדת הדירוג, היא היא הנימוק המכריע לבחירתו של שר האוצר כאיש השנה.

קליינר הוא לץ שקל להגחיך, אבל מה חושבים כלכלנים על ההחלטה של סוכנות מודי'ס להוריד את הדירוג? סגן עורכת "גלובס" דרור מרמור לא נבהל.

"לא נעים, לא סוף העולם", הוא קובע. "כשחברות דירוג האשראי מותקפות לא פעם, הן טוענות להגנתן שהדירוג הוא בגדר דעה בלבד. לכן הן חוסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שמבטיח חופש ביטוי. כך הן התחמקו למשל מאחריות לאחר קריסתה הגדולה של חברת האנרגיה אנרון לפני יותר משני עשורים, כשלא ראו שום דבר ולא הורידו לאנרון את הדירוג המושלם. ואם זו 'דעה', אתם מבינים בעצמכם למה גם מוכרחים לקחת אותה בעירבון מוגבל. לא להיות זחוחים, אבל להוציא את הראש מהאדמה. מי שחי פה יודע שננצח. אין ברירה".

גם פרופ' שלמה מעוז, בעל הכפולה הפותחת במוסף העסקים של "מעריב", אינו מתרשם מהחלטת מודי'ס. "צעד דרסטי, אך לא מקצועי", הוא מגדיר זאת. מעוז מזכיר לקוראים כי ישראל נהנית מתמיכה אמריקאית, אינה זקוקה ליטול הלוואות ולצבור חובות בחו"ל ותמיד שילמה את חובותיה בזמן. מעוז מוסיף כי ההשקעות הזרות בישראל ממשיכות לצמוח, הצריכה הפרטית עלתה ושיעור האבטלה ירד.

ב"דה מרקר" מביע גיא רולניק עמדה שונה. כמו מעוז, גם רולניק מעריך ש"האנליסטים [של מודי'ס] יודעים היטב שהסיכוי שישראל תשמוט את חובותיה או לא תפרע אותם בזמן הוא נמוך". אבל לדבריו, דווקא בגלל זה ההורדה החדה בדירוג כה חריגה וחמורה.

"מודי'ס עוטפת את הורדת הדירוג שלה במילים שבהן משתמשים כלכלנים כדי להיראות שקולים וניטרלים", כותב רולניק, ומתרגם מכלכלנית למעשית: "בשורה התחתונה, מודי'ס מורידה את הדירוג משום שהכלכלנים שלה משוכנעים שעל מדינת ישראל, כלכלה חזקה עם מאזן איתן, השתלטה כנופיה מטורפת שאין לה יכולת ובעיקר רצון לנהל את הכלכלה".

לדבריו, "יש לישראל עדיין נכסים אדירים, ובראשם הון אנושי, מבנה מאזן חזק, וסקטור הייטק מהטובים בעולם - אבל בראש המדינה יש קבוצת פירומנים, פופוליסטים, מושחתים ומטורפים שנחלקים לשתי קבוצות. בראשונה יש חבורת בורים, דיליטנטים שמשוכנעים שהם-הם אחראים להישגים של הכלכלה הישראלית והם יכולים לבזוז ולהרוס ללא הפסקה. בשנייה יש חבורה אדישה לשאלות הכלכליות, או גרוע מזה - סבורה שהמשיח או אלוהים ידאגו למדינה והם צריכים רק לכבוש שטחים, להתנחל או להתפלל".

נציג בכיר בקבוצה השנייה, הלא הוא שר האוצר סמוטריץ', מתיישב לראיון בסופו של אחד השבועות הכלכליים הקשים ביותר שעברו על המדינה בדור האחרון. למרבה מזלו של סמוטריץ', המראיין אינו כלכלן ואפילו לא עושה עצמו מתעניין במיוחד בכלכלה. זהו יהודה "אני אשמח להיות החייל שעושה את זה" שלזינגר, הכתב הפוליטי של "ישראל היום".

שלזינגר פותח את הראיון בקביעה כי השנה החולפת היתה טובה עבור סמוטריץ'. זו קביעה שאפשר להעלות על הדעת רק בעולם שבו אין כל קשר בין סמוטריץ' הפוליטיקאי לבין סמוטריץ' שר האוצר. ואמנם, נראה שזהו העולם שבו סמוטריץ' ושלזינגר חיים. למרבה הצער, כל יתר אזרחי ישראל חיים בעולם שבו סמוטריץ' הפוליטיקאי הוא גם שר האוצר הכושל בתולדות המדינה.

מרבית הראיון שערך שלזינגר עם סמוטריץ' כלל לא עוסק בכלכלה. רק אחרי 29 שאלות בנושאי ביטחון ("איך תיראה סוף המלחמה?") ופוליטיקה ("היה צריך לפטר אותו?") נזכר העיתונאי לשאול: "מה מצבנו הכלכלי?". על כך משיב שר האוצר "מורכב ומאתגר", מאשים את המלחמה בהאטת הצמיחה ומבטיח שהוא מתנהל "בזהירות ובאחריות". על הורדת הדירוג חסרת התקדים של מודי'ס לא נשאל השר סמוטריץ' וכעבור כמה שורות חוזר, במענה לשאלות שלזינגר, לדבר על יהודה ושומרון.

הנפש של המרכז הישראלי

בעוד שר האוצר סמוטריץ' מתיישב לראיון נוח ב"ישראל היום", ח"כ אביגדור ליברמן מקבל את הבמה הנוחה שלו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שם מתפרסם ראיון שערכה איתו גבי בר-חיים.

הפוליטיקאי הנחקר ביותר בתולדות המדינה, שיחסיו האישיים עם המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס נחשפו כבר לפני עשור, מוצג הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כמועמד סביר, אפילו ראוי, לראשות הממשלה.

"משהו במנגנון הפנימי שלו השתנה", כותבת בר-חיים על ליברמן. "אולי מיעוט שעות השינה, אולי ההלם האותנטי שגם שנה מאז הטבח נתניהו מוביל בסקרים. כך או אחרת, משהו מהקור שאפיין אותו הפשיר. כשמוסיפים לזה את הכריזמה והקילר אינסטינקט שתמיד היו לו, ברור מה הופך את ליברמן לפייבוריט הנוכחי של מי שמכונים רל"ביסטים".

ליברמן, אם כן, משווק ב"ידיעות אחרונות" כברירה מועדפת של מתנגדי נתניהו. כיצד יכולים מתנגדים למנהיג שנאשם בעבירות שחיתות להעדיף על פניו מנהיג פוליטי אחר שנחשד בשחיתות?

"בקהל לא מעט מזדהים כ'קפלניסטים' שנשאלים מה להם ולמפלגת ימין", כותבת בר-חיים על חוויותיה בכנס שערך ליברמן. "הסתבכויות העבר של ליברמן עם מערכת המשפט - שעלו לו במשפט ארוך של 17 שנה שממנו נחלץ בזיכוי מלא - וחברותו עם אוליגרכים כמרטין שלאף ומיכאל צ'רנוי לא מעניינות אותם. ואולי האמת היא שהנפש של המרכז הישראלי אחרי 7 באוקטובר מחשבת מסלול מחדש, והוא נוטה ימינה".

יש גם ציטוט מחמיא מטיטי איינאו, שהנחתה את כנס הפעילים של ליברמן. "בניגוד לדמות שאת רואה על המסך, גיליתי אדם מאוד חכם עם חזון מאוד ברור. איש שיח שהוא מאוד נעים, ובעיקר הורג מצחוק", היא מצוטטת. "הוא נתפס כאנטי-דת, אבל בנאום שלו הופתעתי לשמוע שאשתו דתייה והוא מכבד אותה והיא מכבדת אותו".

הגושפנקא הסופית לכך שהראיון עם ליברמן נועד ללטף לפוליטיקאי בכל המקומות המתאימים הוא השימוש שעושה בר-חיים בביטוי שמקפיד להצמיד לליברמן מזה עשור העיתונאי הנאמן לו ביותר בישראל, בן כספית. "מעל הכל", היא כותבת, "הוא נשמע כמו אדם עם תוכנית. מבוגר אחראי במדינה שהתחושה היא שמתנהלת כבר שנה בלי כיוון".

משפט המו"לים

"בוא נעבור לפיל שבחדר" אומר יהודה שרוני לרוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה בתקופת חקירות נתניהו, בעומק הראיון שמתפרסם ב"מעריב".

אלשיך טוען כי לא היה מעורב ישירות בחקירה אך הקפיד לקבל דיווחים ולתת גיבוי לצוות. כשהוא נשאל על העדות של נתניהו, שצפויה להתחיל בעוד חודשיים בדיוק, אומר המפכ"ל לשעבר: "אני מנחש כי העדות תהיה לרעתו, כי הוא לא יודע להעיד טוב, ודי לצפות בעדותו בוועדת מירון - אני בטוח שזה לא מה שעורך הדין רצה שהוא יגיד".

"אני לא אפול מהכיסא אם תהיה עסקת טיעון", מוסיף אלשיך, בציטוט שהפך לכותרת הראיון. "יש לי תחושה שהדמוקרטיה בישראל שברירית מדי ושיש אינטרס ציבורי בעסקה כזאת, אבל מי שצריך לקבוע זו היועצת המשפטית לממשלה. אסור שהעסקה תשמש קרדום לחפור בו לצורך השתלחות במערכת אכיפת החוק. אולי צריך לאחר מכן להקים ועדת שרים למלחמה בשחיתות".

הישגים גדולים

עירית לינור מסכמת שנה במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" בטור שיוצא בין היתר נגד "ציר הרשע הרוסי-סיני-שיעי".

לו היתה מעיינת בגיליון "ישראל היום" מאתמול היתה לינור מגלה כי כפולת עמודים נמכרה למפלגה הקומוניסטית של סין לצורך פרסום מאמר מאת ממלא מקום השגריר ליו סונג במלאות "75 שנה להקמת הרפובליקה העממית של סין".

"במהלך 75 השנים האחרונות, באמצעות מאמצים מתמשכים והתקדמות אמיצה, המפלגה הקומוניסטית הסינית הובילה את העם הסיני על כל הקבוצות האתניות שלו להשגת הישגים גדולים שמשכו את תשומת לב העולם, ופתחה בהצלחה את הדרך לסוציאליזם עם מאפיינים סינים", כותב סונג, תוך התעלמות קלילה מגורלם של האויגורים וההונג-קונגים, למשל.

מו"ל "ישראל היום", המולטי-מיליארדרית מרים אדלסון, חבה את הונה הגדול לבתי הקזינו שהקים בעלה המנוח, הפילנתרופ והיזם שלדון ז"ל, בטריטוריה הסינית מקאו. בהשראת הניסוחים הפתלתלים של ממלא מקום השגריר הסיני, אפשר להגיד שאדלסון הובילה את "ישראל היום" להשגת הישגים גדולים שמשכו את תשומת לב העולם, ופתחה בהצלחה את הדרך לעיתונות עם מאפיינים אדלסוניים.

ענייני תקשורת

מומלץ מאוד לקרוא את הראיון שערך אריאל שנבל עם צלמת העיתונות המעולה אבישג שאר-ישוב, המתפרסם במוסף מוצ"ש של "מקור ראשון". "כשכולם היו קוראים עיתונים, אני רק דפדפתי והסתכלתי על התמונות", היא מספרת על החיים בכיתה י' באולפנה שבה למדה. "יצרתי לעצמי משחק שבו אני מסתירה את הקרדיט של הצלמים ומנסה לנחש מי צילם מה. היום אני יודעת להגיד שאם זיהיתי את שם הצלם כנראה מדובר בצלם טוב, כי בצילום עיתונות מאוד קשה להשאיר חותם".

שאר-ישוב מספרת על הדרך הלא אופיינית שבה הגיעה למקצוע: "לילה אחד תפס אותי מבזק על ילד שנעדר בנחל ספונים בחוף הכרמל. החלטתי להתחקות אחרי המקרה ושרטטתי מפה על פתק ממו קטן. בשלב מסוים קמתי, לקחתי את המצלמה, גנבתי את המפתחות של האוטו של אמא שלי, ובשלוש לפנות בוקר נסעתי לכיוון נחל ספונים. כשהגעתי לשם היה מחסום משטרתי. הם שאלו אותי מי אני, אמרתי 'אבישג'. הם ניסו להבין מאיפה אני, אמרתי 'מחיפה'. הם אמרו 'לא מאיפה, איפה את עובדת?'. ואז הקב"ה שם לי מילה בפה שמעולם לא השתמשתי בה עד לאותו יום, ועניתי 'אני פרילנסרית'".