השמועות על הקדמת הבחירות, שהיו תלויות באוויר מאז חודש מאי, התממשו בסופו של דבר רק בחודש אוקטובר, ומועד הבחירות נקבע לינואר 2013. ב-25 באוקטובר, כמה ימים לאחר ההחלטה על-פיזור הכנסת ה-18, כינסו ראש הממשלה בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן מסיבת עיתונאים משותפת והכריזו על היוזמה להקמת רשימה משותפת של הליכוד וישראל-ביתנו לקראת הבחירות לכנסת הבאה. ליברמן, מדושן עונג, סיפר לעיתונאים שההחלטה על ההליכה המשותפת התקבלה כחודשיים טרם פרסומה.

אלו היו ימים של זוהר ביחסים בין נתניהו וליברמן. שר החוץ תמך ברוב ההחלטות שביקש ראש הממשלה להעביר. ראש הממשלה מצדו, גיבה את פעילות שר החוץ ואיפשר לו חופש פעולה מלא. לימים יתברר שהציר החזק בין השניים עבד אז גם במקומות היותר סודיים וקריטיים לגורל המדינה. על-פי דיווחים בתקשורת השניים היו שותפים בחוג המצומצם מאוד שתמך בתקיפה באיראן, בניגוד לעמדת צה"ל ולדעתם של רוב חברי הממשלה.

על-פי דבריו של מי שהיה אז שר הביטחון, אהוד ברק, בין השנים 2010 ל-2012 ניסו ראש הממשלה נתניהו והשר ברק לקדם תוכנית תקיפה של מתקני הגרעין באיראן בטרם יטמנו אותם עמוק מאוד באדמה או יפזרו אותם, כך שיעילות התקיפה תהיה בלתי מספקת.

השר היחיד שתמך ביוזמה השנויה במחלוקת מרגע שעלתה לדיון ב-2010 היה שר החוץ אביגדור ליברמן. לאורך כשנתיים ניסו ברק ונתניהו לקדם את תוכנית התקיפה כשלאורך כל הדרך השר היחיד שתמך בתוכנית, מבין כל שמונת שרי הפורום הביטחוני המצומצם, למעט יוזמיו ‒ ברק ונתניהו, היה השר ליברמן.

התנגדות השרים האחרים והקדמת הבחירות לכנסת ה-19 הורידו את רעיון התקיפה מעל סדר היום.[177] אבל שיתוף הפעולה הקרוב בין ליברמן לבין ראש הממשלה המשיך להתקיים גם לאורך החודשים הבאים. בסוף 2012, ימים ספורים אחרי הכרזת ראש הממשלה נתניהו על הקדמת הבחירות, הגישה התנועה למען איכות השלטון עתירה לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לקבל הכרעה בתיק ליברמן עוד לפני הבחירות.

בעתירה טענה התנועה כי, "כהונתו של שר, המועמד בבחירות הקרובות לתפקיד מרכזי נוסף בכנסת ישראל, אשר מעליו מרחפת עננת חשדות פליליים ולגביו קיימות ראיות, שנמצאו מספיקות על-ידי היועמ"ש, להחליט על הגשת כתב אישום חמור בכפוף לשימוע ‒ גוררת פגיעה באמון הציבור ברשויות השלטון ומסכלת את הגשמת מטרות ההליך הפלילי". העותרים דרשו שהיועץ המשפטי ופרקליט המדינה יקבלו החלטה האם יוגש כתב אישום נגד ליברמן, עוד לפני הבחירות לכנסת ה-19.[178]

כשבועיים לאחר מכן הודיע היועץ לבית-המשפט כי הוא צפוי לקבל את החלטתו בתיק בתוך כחודש. בתשובה צוין גם "כי מתבצעות בדיקות נוספות הדרושות לשם גיבוש סופי ומושכל בכל הנוגע להחלטה וכי אין לבחירות השפעה על התיק".[179] מה היו הבדיקות הנוספות שנדרשו לשם גיבוש סופי של ההחלטה? אחת מה"בדיקות" עליהן דיבר היועץ היתה התעקשותו המוזרה על צעד שהצליח לאחד את השורות ולהקפיץ את כולנו נגדו. היועץ הודיע שיש לשלוח לקפריסין שני פרקליטים כדי לראיין שוב את רואת החשבון דניאלה מורצי ממשרד נאוקלאוס, מי שטיפלה בכל תיקי החברות של ליברמן.

אנחנו סברנו שהעדות הראשונה והמפורטת ביותר שנגבתה ממורצי בחיקור הדין הראשון בקפריסין היתה מהעדויות היותר מסודרות, קוהרנטיות ואמינות שהיו בתיק. מורצי, ללא הכנה מוקדמת וללא כל לחצים, העידה כי מבחינתה ליברמן היה הבעלים של כל החברות וכי עו"ד יואב מני הורה לה שלא להזכיר את שמו של ליברמן במסמכים אלא להשתמש בשמות קוד, כגון "client" ו-"A.L". אלא שכזכור, פרקליטיו של ליברמן טענו שמורצי טעתה.

גרסתם נשמעה בלתי סבירה. התמונה שעלתה מעדויותיה של מורצי ולא פחות מכך גם מפעולותיה, לימדה, שלא רק שמורצי לא טעתה אלא שהיא פעלה על-פי הנחיותיו המדויקות של עו"ד מני. פרקליט המדינה משה לדור אף הציע ליצור מסמך שיעלה את כל ה"טעויות" של דניאלה מורצי על הכתב כדי להראות עד כמה הטענה כי מדובר ב"טעות" מתמשכת שלה אינה הגיונית. למשל, כיצד דניאלה חייבה את חברת מייפלאואר עבור שירותים אישיים שניתנו לליברמן על-ידי המשרד.[180] לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא עשרה חיובים שונים במשך יותר משנתיים. איך ייתכן שחזרה מספר כה רב של פעמים על אותה "טעות" ואף אחד לא העיר לה?

אבל היועץ עמד על כך שהפרקליטים ייסעו שוב לקפריסין על מנת לנסות לדובב את מורצי. "לפני שאני מחליט החלטה כל-כך גורלית אני חייב לראיין אותה. צריך לתת כל סיכוי לתיק", אמר. לנו היה ברור שעכשיו, כאשר מורצי הבינה מה משמעות עדותה לגבי הלקוח שלה, ובעיקר כשהלקוח הפך בינתיים לשר חוץ, היא לא תחזור על העדות המפלילה נגד ליברמן שסיפקה ארבע שנים קודם לכן ודבריה בשלב זה רק ירעו את מצב הראיות בתיק.

רובנו התנגדנו בתוקף למהלך. אפילו שוקי למברגר, הזהיר עד מאוד בדרך כלל, אמר שזו יכולה להיות דווקא עילה נוספת לסגור את התיק. כשהיועץ שאל לדעתי לגבי נסיעה הבעתי את התנגדותי ואמרתי בכנות, שהנסיעה יכולה לסתום את הגולל על המעט שנשאר. "אלא אם כן", הוספתי בציניות, "זה בדיוק מה שרוצים לעשות".

רובנו הערכנו שמשרד המשפטים הקפריסאי ישתף פעולה ודניאלה מורצי תתייצב להעיד כשהמשפט יתנהל. הערכנו גם שלא תשקר. ניסיוני לימד אותי שעדים מסוגה, גם אם הם מעורבים, לפעמים מבלי דעת, בעשייה פלילית, מעידים אמת. לכן לא נהוג לראיין אותם לפני המשפט. כשמעמתים אותם על דוכן העדים עם כמות גדולה של ראיות, מסמכים, ניירות חשבונאיים או חוות דעת שהכינו בזמן אמת, הם אינם משקרים, בין היתר, כי אינם זוכרים את כל מערך הראיות.

וגם אם היתה נסוגה מעדותה הראשונית, לפיה הבינה כי ליברמן עומד מאחורי החברות, היינו מבקשים להכריז עליה כעל עדה עוינת, ומבקשים מבית-המשפט לאמץ את גרסתה הראשונה. הרי כבר היו דברים מעולם. היא לא תהיה העדה הראשונה שנסוגה מעדותה.

אבל היועץ התעקש. ככל שנימקנו יותר את הסיבות לכך שלא נכון לנסוע, הוא התעקש יותר. היה ברור לי שאני צופה בעוד שלב, קריטי ביותר, בהוצאת נשמתו של התיק, בשלבים, עד שלא יישאר בו כלום. בינינו לבינינו כבר הבנו שהראיון הנוסף עם מורצי הוא עוד ניסיון של היועץ לסגור את התיק, כשהוא מנסה להשתמש בראיון כהוכחה לכך שעשה את הכל, כביכול, כדי להעמיד לדין את ליברמן.

לשכת היועץ נכנסה לסחרור של ארגון וניהול הנסיעה. שנתיים התיק ממתין, ופתאום הכל נעשה דחוף מאוד. מהיום למחר. היועץ התעקש שהפרקליטות פנינה סורין ומיכל סיבל ייסעו, יחד עם נציג המחלקה הבין-לאומית, אף שגם הוא התנגד לנסיעה. את השאלות ניסח היועץ בעצמו. חצי מהשאלות נראו לנו מיותרות או גורעות ממה שעוד נשאר מעדותה של מורצי. ושוב חזרו הוויכוחים, מהם בדיוק הניסוחים הראויים.

כצפוי, על רוב השאלות שהוצגו לה השיבה דניאלה ב"לא זוכרת". עורך-דין מטעם המשרד הקפריסאי ישב לידה והשגיח שלא תשתף פעולה יותר מדי, או שבכלל אסר עליה לענות. אם מטרת הנסיעה היתה השגת גרסת אמת על פעילות "חברות הקש" ומי עומד מאחוריהן ‒ הנסיעה היתה, שלא במפתיע, כישלון חרוץ. אבל אם הכוונה היתה לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים של תיק "חברות הקש" של ליברמן ‒ הנסיעה הוכתרה בהצלחה מסחררת.

מכאן ואילך נראה שחלק מהצוות נכנס לסחרור. כל טענה שהעלו הסנגורים של ליברמן, כל הנחה שמישהו חשב שאפשר להעלות לזכותו ‒ גם אם לא היה בה כל היגיון והיא לא נתמכה בראיות שבידינו ‒ נשקלה בכובד ראש. שלל הראיות לחובתו של ליברמן נתקלו בחשדנות עמוקה, הוקטנו ומוזערו. הראיות הרבות שנאספו בעמל כה רב במשך שנים למארג אחד ברור, נותקו זו מזו ונותרו כמו איים בודדים בתוך אוקיינוס ההקלות שמסביבן.

ואז, באמצע נובמבר 2012, התבקשנו להגיע בדחיפות ללשכת היועץ. הנוכחות חובה, נאמר לנו. זו היתה ישיבה מוזרה. מספר המוזמנים היה גדול מהרגיל, היועץ מסר הודעה רשמית קצרה שהחליט לסגור את התיק הגדול ‒ תיק "חברות הקש". הובהר לנו שעלינו לשמור על המידע בסודיות מוחלטת, ושוחררנו לדרכנו. "זה היה אירוע משונה ביותר", אמר בחיוך מר אחד הפרקליטים הבכירים ביציאה, "תגידו עלי שאני קונספירטור אם אני אגיד שמארגנים פה אליבי למשהו?".

את התשובה הוא קיבל, כמו כולנו, אחרי כמה ימים בכתבה שפירסמה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות". כותרת המשנה ציינה כי "גורמים משפטיים מעריכים כי התיק ייסגר בגלל היעדר ראיות מספיקות. לצורך הוכחת אשמתו לכאורה של שר החוץ יש לזמן עדים שיגבו את המסמכים ‒ אך ספק אם הם יגיעו לבית-המשפט".

הכתבה עצמה היתה ניסיון לשלב בין ריכוך מראש של ה"עליהום" התקשורתי הצפוי לבין טיוטת תשובה אפשרית לעתירה שתוגש לבג"ץ נגד החלטת הסגירה הממשמשת ובאה. רוח הדברים היתה: ניסינו בכל כוחנו, באמת שרצינו, אבל מה לעשות? למרות הכל לא הצלחנו.

הפרקליטים הבכירים ביותר שטיפלו בתיק ליברמן עדיין לא ראו את החלטת הסגירה, אך בכתבה של "ידיעות אחרונות" כבר הוצגו בפירוט קפדני הנימוקים לסגירה

"נטיית היועץ המשפטי התגבשה כבר בשלהי הקיץ, אולם הוא החליט להעניק להגשת התיק לבית-המשפט הזדמנות נוספת", כתבה טובה צימוקי, "את תוספת הזמן ניצל הצוות המצומצם, המנתח את הראיות, כדי לפנות שוב לעדים בתיק המתגוררים בחו"ל וכדי לפנות בו-זמנית לרשויות המשפט במדינות המוצא של העדים, כדי שיפעלו להבאתם לעדות בפני בית-משפט בישראל. עד כה העלו המאמצים האלה חרס".

גורמים משפטיים הסבירו ל"ידיעות אחרונות" שתיק ליברמן נסמך ברובו על מסמכים, בעיקר תדפיסי העברות בנקאיות, על עדויות ועל ראיות. אולם לצורך הוכחת אשמתו לכאורה של ליברמן והוכחת כוונתו הפלילית יש לזמן עדים שיגבו את המסמכים. "העדים האלה", עידכנה הכותבת מפי הבכירים במשרד המשפטים, "גם אם בחלקם מסרו עדות בחיקורי דין של המשטרה בחו"ל, מסרבים להגיע לעדות, ויש חשש כי גם אם יגיעו, הרי חלוף הזמן חיבל במהימנות של עדויותיהם. בתום עשרות ישיבות במשרדי היועץ ובפרקליטות, התחושה של רוב המשתתפים היא שמדובר בתיק שיהיה קשה מאוד ‒ עד בלתי אפשרי ‒ להשיג בו הרשעה.

"כמה ממקבלי ההחלטות בתיק סברו כי אף שהתיק קשה להוכחה, הרי יש להגישו בכל זאת לבית-המשפט כדי שהוא יכריע. וינשטיין אינו סבור כך וטוען תמיד שאין להגיש תיקים לבית-משפט מתוך כוונה להמר על השגת הרשעה. עוד נודע שווינשטיין, סנגור פלילי בעברו, החליט לאחר דיונים רבים לבדוק את הראיות אחת לאחת בעצמו כדי לבדוק איך כל אחת תותקף משפטית במקרה של הגשת כתב אישום. בימים האחרונים מינה וינשטיין את המשנה שלו לתפקידים מיוחדים, שי ניצן, כדי לחבר טיוטה ובה הנימוקים לסגירת התיק ‒ הן כדי להודיע על כך לציבור והן מכיוון שכל ראשי המערכת צופים כי תוגש עתירה לבג"ץ נגד סגירת התיק... יצוין שברוב המכריע של המקרים בג"ץ אינו מתערב בהחלטות של היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להעמדה לדין".

הפרקליטים הבכירים ביותר שטיפלו בתיק ליברמן עדיין לא ראו את החלטת הסגירה, אך בכתבה של "ידיעות אחרונות" כבר הוצגו בפירוט קפדני הנימוקים לסגירה. "בנימוקי הסגירה ייאמר, כנראה, כי אף שמדובר בראיות לכאורה המעידות על מעשים לא חוקיים, הרי שאיסוף הראיות מותיר תחושת ספק סביר בנוגע לאפשרות להשיג הרשעה", הסבירה העיתונאית צימוקי, "עוד ייאמר כי היועץ המשפטי וכן הפרקליטות עשו ככל הניתן כדי להביא את הנושא לבירור בבית-המשפט, אולם היועץ לא השתכנע שהוא יכול להרים את נטל ההוכחה. כמו כן ייאמר כי הזמן שחלף מתחילת החקירה, כעשור, הוא גורם מכשיל בניהול התיק".[181]

בחסות מצעד העיתונאים

חודשים לאחר מכן סיפרו לי כי באותה תקופה הגיע ללשכת היועץ על-פי הזמנתו, מצעד שלם של אנשי תקשורת. היועץ שביקש להכשיר את הלבבות לקראת סגירת תיק ליברמן, סיפר להם באריכות על הקשיים וההתלבטויות שעבר עד שהגיע בלב כבד להחלטה לסגור את התיק. "'אין בארץ עמוד כל-כך גבוה שבו אפשר לתלות אותי. יצטרכו לייבא מחו"ל', אמר וינשטיין אחרי שסגר את התיק הכבד והמתין במשרדו לתגובות הקשות",[182] תיאר העיתונאי שלום ירושלמי משהו מהאווירה שפגש בחדרו של היועץ.

חלק מהעיתונאים שיתפו פעולה, ככל הנראה, עם הקמפיין של היועץ ועוזריו. חלקם לא

חלק מהעיתונאים שיתפו פעולה, ככל הנראה, עם הקמפיין של היועץ ועוזריו. חלקם לא. עיתונאי בכיר אחד בחר לטפל בנושא בסגנון אישי. העיתונאי רביב דרוקר "המחיז" בבלוג האישי שלו שיחה דמיונית בין היועץ המשפטי לממשלה לבין ידיד, יועץ תקשורת, לקראת סגירת תיק ליברמן:[183]

"איך אני משווק את ההחלטה הזאת?" שואל היועץ המשפטי את יועץ התקשורת.
"קודם כל תתחיל להרגיל אותם לרעיון", מתדרך יועץ התקשורת, "אסור להפיל על תקשורת חדשות רעות בהפתעה. קרא לעיתונאים נבחרים ותדרך אותם, כאילו אוף דה-רקורד, על שיקוליך והתלבטויותיך. שאל לדעתם. הם מתים על זה. כשהם יצאו, הם לא יוכלו להתאפק. הם יכתבו שהתיק עומד להיסגר וירגישו שהם חייבים לך, שהם מעלו באמון שלך".

אבל בנובמבר 2012, כשפורסמה הכתבה הראשונה ב"ידיעות אחרונות" עדיין לא הייתי ערה לפעילות התקשורתית השוקקת בלשכת היועץ. זה לא הפחית בכלום את הכעס שחשתי כשהגיעה אלי למחרת שיחת הטלפון מדובר משרד המשפטים משה כהן.

"את יודעת מי דיבר עם טובה צימוקי?", שאל אותי הדובר. "מי שואל?", הקשיתי. "היועץ מבקש לדעת". "אם זאת השאלה אז אני חושבת שכדאי שתלך למי ששאל אותך ותשאל", עניתי לו, מרגישה איך חמתי עולה, "אולי הוא יודע מי דיבר עם טובה צימוקי". כהן לקח נשימה עמוקה. "טוב", השיב לי בחמיצות וכך הסתיימה השיחה.

בעוד אנחנו מתעדכנים מהתקשורת על כוונת היועץ ‒ בלב כבד ומחוסר ברירה כמובן ‒ לסגור את התיק, הועברה לידי כל מי שלקח חלק בדיונים טיוטה של החלטת הסגירה. בלי קשר למסקנותיו, המסמך שהועבר להערותינו היה מנוסח באופן כל-כך מסורבל שהוא הפך לבדיחה אצל כל מי שקרא אותו, תהיינה דעותיו אשר תהיינה באשר לעצם ההחלטה.

והרי לא היה כל קושי לסגור את התיק באופן אלגנטי. חוות הדעת שהועברה ליועץ ביולי 2012 וניירות העבודה שהוגשו מאוחר יותר היה כתובים בצורה בהירה וקולחת. כל מה שהיה צריך זה לעשות "גזור והדבק" של הראיות, לנסות ולהתמודד איתן, להסביר מדוע הן לא מספיקות להגשת כתב אישום ולשנות את המסקנה הסופית. אבל המסמך שהועבר להערותינו, והסתבר כי נכתב על-ידי עו"ד דנה נאמן היה כתוב כל-כך רע, גם ברמת התוכן וגם ברמת הניסוח, שהוא חייב ימי עבודה ארוכים רק כדי לתקנו.

התבקשנו להעיר את הערותינו. סירבתי לשתף פעולה עם החלטת הסגירה. יש גבול למידת הציות העיוור שניתן לדרוש ממני בתוך מהלך שנראה לי יותר מסתם בעייתי. כמעט בלתי סביר מבחינה ציבורית. הבהרתי גם לצוות המחלקה הכלכלית שעסק בתיק, כי אם יידרשו לעבוד על מסמך הסגירה ולא יסכימו הם יקבלו ממני גיבוי מלא. עידכנתי גם את פרקליט המדינה לדור בדבר כוונותי.

שי ניצן, מי שמכהן היום כפרקליט המדינה, מונה על-ידי היועץ לנסח את החלטת הסגירה. על אף העובדה שדנה נאמן היתה אמורה לסייע לו בכל עבודת ההכנה המתבקשת, לא עבר זמן רב והוא פנה אל סגניתי מיכל סיבל וביקש סיוע. היא התלבטה איתי אם לקחת על עצמה את המשימה. "אסייע לשי כמה שעות וזהו", אמרה לי.

הסתייגתי מהחלטתה. הסברתי לה שלא מדובר בכמה שעות, ושמ"התנדבות" כזאת יהיה לה קשה מאוד להשתחרר. טענתי שאין היגיון ניהולי בכך שמביאים למשרד היועץ המשפטי עורכת-דין שמשימתה היחידה היא לסגור את תיק ליברמן, אבל לא מוודאים מראש שהיא יכולה לבצע כראוי את המשימה מבלי להזדקק לסיוע של מחלקות אחרות. וכן, לא הסתרתי את דעתי שכל ההתנהלות היא בניגוד לעמדתי כמנהלת מחלקה, שכן אני סבורה שלא נכון לסגור את התיק.

אבל מיכל בחרה להיענות לבקשתו של שי ניצן ולסייע לו בניסוח החלטת הסגירה. מכאן ואילך היא כמעט לא נראתה או ראתה את המחלקה. גם לא את הבית. השעות הפכו לימים ומיכל הופקעה לחלוטין לטובת המשימה במשרדי היועץ המשפטי. בהמשך היו לנו על כך כמה שיחות לא פשוטות. מיכל טענה כי עזרתה לשי ניצן מִזערה נזקים, תיקנה עובדות לא נכונות ומנעה שגיאות. אני חשבתי אז וכך אני חושבת גם היום, שככל שסבירות החלטת הסגירה היתה בעייתית יותר, כך היה קל יותר לבית-המשפט להתערב בהחלטה. לכן כל ההשקעה העצומה בניסוח החלטת הסגירה היתה רק קוסמטיקה של המציאות הראייתית, באופן שיהיה קל יותר לסגור את התיק.

מכל מקום, במתח ההולך וגובר סביב תיק ליברמן, גם "השאלתה" של מיכל סיבל לצורך ניסוח החלטת הסגירה פתחה עוד חזית קטנה ביני לבין לשכת היועץ. באותם ימים לחוצים נאלצתי לעבור ניתוח חניכיים. הרופא הזהיר אותי שיכאב ואמר לי להישאר בבית עם אנטיביוטיקה ומשככי כאבים. מיכל היתה אמורה למלא את מקומי בישיבה חשובה שנקבעה למחרת היום במחלקה. בערב התקשר אלי שי ניצן והודיע לי שהוא חייב את עזרתה של מיכל גם מחר. הסברתי לו שלא אהיה במחלקה ושמיכל מוכרחה להחליף אותי. שמעתי את הכעס בקולו של שי לפני שהודיע לי שידווח ליועץ.

לא עברו חמש דקות והגיעה אלי שיחת טלפון מהיועץ. הסברתי גם ליועץ מה המצב ‒ אני חולה ומיכל צריכה להחליף אותי מחר במחלקה. היועץ, חסר סבלנות, הודיע בסמכותיות שמיכל מרותקת עד להודעה חדשה. ניסיתי להתווכח ולבסוף ביקשתי שישחרר אותה לפחות לישיבה הספציפית החשובה. "חוץ מאוכל והפסקת מנוחה היא לא הולכת לשום מקום", שמעתי את היועץ צורח מצדו השני של הקו, "ואני אפקח על זה אישית", סיים, כאילו תקופת הצמיתות הפיאודלית טרם הסתיימה.

שורת המקהלה של התקשורת

דצמבר 2012. לצד ניסוח החלטת הסגירה של היועץ חיבר גם פרקליט המדינה משה לדור חוות דעת משלו. בשלבים המאוחרים, כשכבר היה ברור שהיועץ החליט לסגור את התיק הגדול, הקפיד לדור להדגיש שהוא עדיין תומך בהגשת כתב אישום, אבל החלטת היועץ לסגור את התיק היא החלטה סבירה. ההתבטאות הזאת נוצלה כמנוף משמעותי בידי היועץ לחיזוק עמדתו. "עובדה, גם פרקליט המדינה חשב שההחלטה סבירה". כך אמר וכך כתב היועץ בהחלטה לסגור את התיק. האמירה הזאת של פרקליט המדינה תפסה גם מקום של כבוד בתשובה שיגיש היועץ בהמשך בתגובה לעתירה שהוגשה לבית-המשפט העליון נגד סגירת התיק.

הקמפיין התקשורתי נתפר בתפרים גסים כל-כך שאפילו אנשי התקשורת עצמם הביטו בעין חצי מחייכת על כתב ההגנה שהכין לעצמו היועץ מפני ביקורת עתידית

אבל היועץ לא הסתפק רק בעמדה המסייעת של לדור. כשקיבלתי את טיוטת החלטת היועץ לסגור את התיק לקראת סיום המהלך, על מנת שאעיר הערות, גיליתי שבטיוטה נכתב כי גם הפרקליטים שחשבו שצריך להגיש כתב אישום סבורים שהחלטת היועץ סבירה. ככל שהדברים נגעו אלי המשפט הזה היה בלתי נכון בעליל, ומחקתי אותו. שיחת הטלפון לא איחרה להגיע. "זה יהיה נחמד אם תסכימי שייכתב שאת ואחרים חושבים שהחלטת היועץ סבירה", אמר לי שי ניצן. "מי שמחווה את דעתו על סבירות החלטת היועץ המשפטי זה בג"ץ", אמרתי וסירבתי לבקשה.

יום רביעי, 12 בדצמבר, חג החנוכה, נר רביעי. הכותרות בישרו על ההחלטה הצפויה מחר. רוב אמצעי התקשורת, הכתובה והאלקטרונית כבר ידעו להעריך כי יוגש נגד ליברמן כתב אישום רק בפרשת השגריר.[184] מי שהיטיב לתאר את מה שהתרחש מכאן ואילך בתקשורת היה שוב העיתונאי רביב דרוקר באותה שיחה דמיונית, שבה המחיז בבלוג שלו התייעצות המתקיימת כביכול בין היועץ המשפטי לממשלה לבין ידיד יועץ תקשורת לקראת סגירת תיק ליברמן:[185]

"וינשטיין: ומה אני אומר לתקשורת כשאני מפרסם את ההחלטה?

"יועץ תקשורת: מה פתאום לדבר לתקשורת? השתגעת? הם יאכלו אותך חי. קודם כל, זמן את כתבי המשפט לשיחות רקע. לא ביחד חלילה. תן להם זמן אישי. תהיה נחמד, שתף אותם בדילמות, תסביר להם כמה אתה מדוכא מזה שאין תיק, שזה חס וחלילה לא טיהור, שהתיק על השגריר הוא חמור מאוד בעיניך, ממש זוועה. אחר כך תוציא את ההודעה ביום חמישי בערב...

"וינשטיין: טוב, את זה אפילו אני כבר מבין, שלא תהיה מילה בעיתוני סוף השבוע. ברור".

והנה העובדות כפי שהתרחשו באמת. יום חמישי ה-13 בחודש. נר חמישי של חנוכה. ההודעה על סגירת התיק תוכננה לשעות אחר הצהריים. עיתוני סוף-השבוע כבר נסגרו, עיתון "גלובס" שמופץ בערב כבר יצא לחלוקה. כותרות עיתוני הבוקר ידעו להתנבא: היועץ המשפטי יפרסם אחר הצהריים את החלטתו. "מסתמן כי יודיע שהחליט לסגור את התיק המרכזי שייחס לליברמן בעבירות של הלבנת הון, קבלת דבר במרמה ובמרמה והפרת אמונים בחשד לקבלת מיליוני דולרים מאילי הון כמרטין שלאף ומיכאל צ'רנוי דרך חברות זרות בזמן שכיהן בתפקידים ציבוריים. עם זאת, וינשטיין מתכוון להאשים את ליברמן בהפרת אמונים, משום שפעל לקידום השגריר זאב בן-אריה מבלי שדיווח כי זה העביר לו פרטים על אודות חיקור דין שהתנהל בבלארוס בעניינו".[186]

הקמפיין התקשורתי נתפר בתפרים גסים כל-כך שאפילו אנשי התקשורת עצמם הביטו בעין חצי מחייכת על כתב ההגנה שהכין לעצמו היועץ מפני ביקורת עתידית. בכתבה, שכותרתה "במרחב הציבורי", תיאר אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית" את הכיסוי התקשורתי שניתן למהלך סגירת התיק:

"הכותרת הראשית של 'הארץ' צופה פני עתיד. 'וינשטיין צפוי להודיע היום על סגירת התיק המרכזי נגד ליברמן', נכתב בה. עפרה אידלמן מסכמת את השתלשלות הפרשה, ואילו ארי שביט חתום על מאמר שבו מוסברת הדילמה של היועץ המשפטי לממשלה.

"לפי שביט, וינשטיין קיבל את ההחלטה 'בלב כבד'. שביט מביא, עוד לפני פרסום ההחלטה הרשמית, את כתב ההגנה. לא של שר החוץ, אלא של היועץ המשפטי לממשלה, שצפוי לספוג ביקורת מ'כנופיית שלטון החוק' בגין החלטתו לסגור את התיק העיקרי. שביט מתאר את וינשטיין כמי שרצה להעמיד לדין את ליברמן, משום שזיהה חשדות כבדים לפלילים במעשיו, אך בשל אוזלת יד של המשטרה והפרקליטות נאלץ להגיע למסקנה כי עליו לסגור את התיק. 'ענן כבד של חשדות כבדים מועבר היום מהמרחב המשפטי הישראלי אל המרחב הציבורי', מסכם שביט את המאמר. במרחב הציבורי הישראלי, מלמד הניסיון, אין לענן המרחף מעל אדם משמעות שלילית בהכרח. ובכל זאת, ליתר ביטחון, שביט מבקש לפזר את הענן שהסתובב באחרונה במרחב הציבורי ונעצר כעת מעל ראשו של וינשטיין'.

"גם 'ישראל היום' מקדיש את כותרתו הראשית להחלטה של וינשטיין ('היום: ההחלטה בתיק ליברמן'). עדנה אדטו מדווחת על עיקרי הדו"ח שיפרסם היועץ המשפטי ובו אותם ההסברים שכלולים במאמר של שביט ב'הארץ'. הפרשן דן מרגלית מציע להקים 'ועדה ציבורית מעוטת משתתפים, שבה ייטלו חלק שופטים עליונים בדימוס ובכירים בפרקליטות ובמשטרה ונציג מהתנועה לאיכות השלטון', וזו תבחן 'את התנהלות כל הקשורים בהכנת כתב האישום, החל בכניסת יהודה וינשטיין לתפקידו כיועץ משפטי ועד לרגע זה. [...] לא על מנת להאשים ולא כדי להרשיע, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד'.

"ב'ידיעות אחרונות' מדווחת טובה צימוקי על ההשלכות המשפטיות הצפויות לאחר החלטת וינשטיין ‒ עתירה לבג"ץ. אמנם 'בג"ץ לא צפוי להתערב', אך לפי צימוקי, ההערכה היא ש'וינשטיין ינסה לשכנע את נתניהו לגרום לליברמן לעזוב [את הממשלה] מרצונו, כדי להימנע מהתסבוכת המשפטית'. שלום ירושלמי מעריך ב'מעריב' כי ליברמן יסרב להתפטר, יוגש בג"ץ, ואז שר החוץ 'יודה באשמה, יחתום על עסקת טיעון ויקבל עונש של עבודות שירות בחוות סוסים, 250 שעות בשבוע'.

"יצוין", מסיים הכותב, "כי בשבוע אחד יש 168 שעות בלבד, אף שלאור היכולות העסקיות המרשימות שהפגין ליברמן לאורך השנים האחרונות (כאן הוא מפנה את הקוראים לכתבתו של ברוך קרא ששודרה כמה ימים קודם בערוץ 10, ובו נחשפו ראיות מהתיק שהציגו את מסע העסקים המפותל של ליברמן, במהלכו קיבל מיליוני דולרים ממיליארדרים מקורבים ‒ א.א.) ייתכן ששר החוץ יוכל לדחוק לשבוע העבודה עוד 82 שעות".[187]

ליברמן עצמו היה רגוע: "הכל גן עדן", אמר כהרגלו והצטלם בטרנינג, מחייך לכל עבר.[188] "אם יש גן עדן", כמה אירוני, זה בדיוק שם ההצגה שאני אמורה לראות בעוד כמה דקות.[189]

13 בדצמבר. אחר הצהריים. אני עומדת בלובי של תיאטרון "הבימה" בטקס הדלקת הנרות המסורתית של קרן וקסנר. דקות לפני שאכנס לצפות בהצגה המתארת את הגיהנום של מוצב הבופור בלבנון. כל אמצעי התקשורת פותחים את מהדורות החדשות בדיווחים על ההחלטה לסגור את התיק הגדול, תיק "חברות הקש", נגד ליברמן. מדווחים גם על כתב האישום הצפוי בפרשת השגריר.

התקשורת מעדכנת: "החקירה המשטרתית הממושכת ביותר נגד איש ציבור בישראל שהתמזגה ונבלעה בסחבת משפטית תמוהה ובלתי נסבלת הגיעה אתמול לסיומה בקול ענות חלושה, יחסית לאישומים המקוריים".[190] עכשיו ההתלבטות התקשורתית עוסקת בשאלה אם היועץ המשפטי יודיע את עמדתו בדבר הצורך בהתפטרות השר ליברמן מתפקידו עם הגשת כתב האישום נגדו והאם יוכל להתמנות לתפקיד לאחר הבחירות.

משה לדור, בעצמו בוגר קרן וקסנר, לא הגיע לטקס. עם שמיעת ההודעה הרשמית על ההחלטה, התקשרתי אליו מדוכדכת. תפסתי אותו מטייל עם הכלב. הוא נשמע עצוב. אף שלא שבעתי נחת מהתנהלותו לאורך חלק מהתיק, לא יכולתי שלא לנסות לעודד אותו. אמרתי לו שיש עוד סיכוי שיעתרו לבג"ץ.

למחרת הודיע ליברמן כי הוא רוצה משפט מהיר וכי הוא מתכוון להתפטר מתפקידו כשר החוץ בעקבות הכוונה להגיש כתב אישום בעניינו. ההערכה היתה כי הוא ינסה להגיע לעסקת טיעון עוד לפני הבחירות בישראל.[191]

ימים ספורים לאחר החלטת סגירת התיק, כך חשפו העיתונאים גידי וייץ ורויטל חובל ב"הארץ", קיים היועץ המשפטי שיחה עם המפכ"ל יוחנן דנינו וראש אגף חקירות, יואב סגלוביץ'. וינשטיין תואר כמי שנראה משוכנע שההחלטה לא להגיש כתב אישום בתיק "חברות הקש" הצילה את הפרקליטות מ"ביזיון נורא והתרסקות מבישה", מתיק "שהיה עלול להסתיים ב-'no case to answer'".

"ואת כל זה לא הבנת באפריל 2011 כשהודעת כי אתה מתכוון להגיש כתב אישום נגד ליברמן?", נשאל וינשטיין, "יכול להיות שלא צללת אז לעומק התיק והבנת את משמעויותיו?". "יכול להיות", ענה היועץ בכנות.[192]

* * *

בשלהי ספטמבר 2013, כמעט שנה לאחר ההחלטה לסגור את תיק "חברות הקש", התקיים הדיון נגד ההחלטה בבית-המשפט הגבוה לצדק.[193] לבג"ץ לא היה אלא את שעיניו ראו. כאשר שי ניצן, בהיותו עדיין המשנה ליועץ המשפטי לתפקידים מיוחדים, ישב ושקד על שיפור החלטת הסגירה ‒ הוא ידע מה הוא עושה. ההתמקדות בכל ראיה בנפרד תוך חיפוש החורים, במקום הצגת המארג כולו, מנעה מבית-המשפט לבחון את ההחלטה לגופה, והקשתה על ראיית המכלול.

כצפוי, שי ניצן ייצג את היועץ המשפטי בעתירה שהוגשה נגד החלטת הסגירה. בית-המשפט הדגיש כי אינו יכול לעבור על ארגזי חומר החקירה כדי לבדוק את החלטת היועץ. אלא אם כן, הוסיף, "חס ושלום מדובר ביועץ מושחת". הצדדים הסכימו שלא זה המקרה. ואני חשבתי לעצמי, שיש צמתים בתולדותיה של מדינה שבהם לא צריך אדם להיות בהכרח מושחת כדי להרים תרומה מכרעת לכינונה של השחיתות השלטונית. להערכתי האישית, ב-2012 יצא לי לעמוד משתאה בצומת דרכים שכזה.

* * *

עו"ד אביה אלף ניהלה את המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה עד אפריל 2013, תפקיד שבמסגרתו טיפלה בהכנת כתב האישום נגד אביגדור ליברמן בפרשת חברות הקש, שנגנז בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. הקטע שלעיל לקוח מתוך פרק 10 בספרה על הפרשה, "תיק ליברמן", שראה אור בשנת 2015 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. עורכת הספר: רותי יובל

הערות שוליים

[177] בהקלטות שפורסמו בחדשות ערוץ 2 ב-21.8.2015 אמר שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ דאז אביגדור ליברמן והוא קידמו בין השנים 2012-2010 מספר תקיפות באיראן, אך הן נמנעו בשל סיבות שונות; ברק: נתניהו ואני החלטנו לתקוף באיראן ב-2011, אבל שטייניץ ויעלון התחרטו, הארץ, 21.8.2015.

[178] אתר התנועה למען איכות השלטון.

[179] אתר התנועה למען איכות השלטון; ערוץ 7 ‒ מבזקים.

[180] החלטת היועץ בתיק ליברמן, עמ' 47-46, 65.

[181] טובה צימוקי, "הערכה: אחרי עשור של חקירה ‒ תיק ליברמן ייסגר", ידיעות אחרונות, 22.11.2012.

[182] שלום ירושלמי, "וינשטיין הבטיח בעבר: 'אם ליברמן יזוכה, אלך נגדו עד הסוף'". nrg, 9.11.2013.

[183] רביב דרוקר, "שיחה דמיונית בין היועץ המשפטי לממשלה לחבר, חודש לפני ההחלטה בתיק ליברמן", הבלוג של רביב דרוקר, נענע10, 14.12.2012.

[184] גלעד גרוסמן, "התיק נגד ליברמן: מחר יוחלט אם להעמידו לדין", חדשות וואלה, 12.12.2012.

[185] רביב דרוקר, "שיחה דמיונית בין היועץ המשפטי לממשלה לחבר, חודש לפני ההחלטה בתיק ליברמן", הבלוג של רביב דרוקר, נענע 10, 14.12.2012.

[186] יהונתן ליס, עפרה אידלמן, "לקראת הודעת היועמ"ש ‒ במערכת הפוליטית דורשים מליברמן להתפטר", הארץ, 13.12.2012.

[187] העין השביעית, 13.12.2012.

[188] גלעד גרוסמן, "יום מתוח בתיק נגדו? ליברמן רגוע: 'הכל גן עדן'", חדשות וואלה, 13.12.2012.

[189] על-פי ספרו של רון לשם, אם יש גן עדן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005; הוצג בתיאטרון הבימה. מחזה: דפנה אנג'ל; בימוי: משה קפטן.

[190] יוסי ורטר, "אם יש גן עדן ‒ חבטה קלה בקריירה של אביגדור ליברמן", הארץ, 14.12.2012.

[191] ברק רביד, יהונתן ליס, "38 ימים ליברמן הודיע שהוא מתכוון להתפטר בעקבות החלטת היועמ"ש", הארץ, 14.12.2012.

[192] גידי וייץ, רויטל חובל, "מאחורי הקלעים בלשכתו של יהודה וינשטיין", הארץ, 6.2.2013.

[193] בג"ץ 2175/13 תנועת אומ"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'.