במוסף "7 ימים של "ידיעות אחרונות" מראיינת תחיה ברק את דנה סילברמן-סיטון, אחותה של שירי ביבס החטופה בעזה עם ילדיה ובעלה, בתם של יוסי ומרגיט סילברמן שנרצחו על-ידי חמאס בניר-עוז ובעצמה ניצולת ה-7 באוקטובר ממושב ישע.

"זה מכה בי כל הזמן", מספרת סילברמן-סטון, "אני מרגישה את החסר כל שנייה. נסענו עם הילדים עכשיו לחופשה. הילדים נהנו, רצו והשתוללו יום שלם. חזרנו למלון וישבנו במרפסת, ואז הבן שלי תפס את הראש ואמר לי 'אני לא מרגיש טוב'. שאלתי אותו, מה קרה? הוא ענה 'זה לא פייר מה שקרה לסבא וסבתא. הם היו אנשים כאלה טובים, לא היו צריכים לעשות להם את זה'. זה היה חץ בלב, תזכורת שכמה שאנסה להרחיק אותם, לא נצליח להתנתק. זה חי בנו, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה'".

בעיתונים הישראלים של יום שישי ה-27 בספטמבר, 11 חודשים אחרי ש-251 ישראלים ובעלי אזרחויות אחרות נחטפו לרצועת עזה על-ידי חמאס ועוזריהם, לא תופסים את הראש ונזכרים בחטופים. הסלמת הלחימה בצפון והמתקפה הנרחבת של חיל-האוויר בלבנון נגד המתקפה המתמשכת של ארגון הטרור חיזבאללה - תופסת את תשומת הלב ודוחקת אותם לפינה.

"ישראל שינתה גישה ובמזרח התיכון קולטים את המסר חזק וברור", טוענת כותרת למאמר של דין שמואל אלמס ב"גלובס". "יחיא סינוואר, כמובן, חפץ בהסלמה בלבנון - בהיעדר יכולות צבאיות משמעותיות נגד ישראל. אולם, הוא לא לקח בחשבון כי הכישלון הקולוסלי מול חמאס נבע, בין השאר, מהמיקוד של מערכת הביטחון בחיזבאללה. השבוע הצליחה ישראל להראות לכל המזרח התיכון ש'בעל הבית השתגע'. מבלי להיכנס לדעות פוליטיות, העובדות מלמדות כי באזורנו מבינים כוח".

האמירה הישראלית הפופולרית לפיה "באיזורנו" מבינים רק כוח, מכוונת כלפי חוץ ("המזרח התיכון", "הערבים", "האיראנים", "הפלסטינים"), כעלבון. מי שמבין רק כוח הוא פרימיטיבי, ברברי, טיפש. אי אפשר לדבר איתו בהיגיון, הוא אינו רציונאלי, הוא מופעל רק על-ידי דחפים ואמוציות. מצביקה יחזקאלי ועד ביבי נתניהו, כשהם מטיפים לנו ש"הם מבינים רק כוח", הם אומרים לנו ש"הם" פראים, צמאי דם, פונדמנטליסטים, קנאים. לא כמונו.

אבל ככל שהקריאה להכיר בכך ש"הם" מבינים רק כוח עושה את דרכה משולי השיח למרכזו, מתחדדת ההכרה כי מדובר במשהו אחר לגמרי. הפוך. זו אינה אבחנה מעליבה כלפי חוץ אלא קריאה לשינוי כלפי פנים. ההתוויה המגחיכה, המבזה, לפיה "הם" מבינים רק כוח (כלומר פרימיטיבים, בורים, נחותים מאיתנו) היא רק אריזה נוצצת, פסאודו-אינטלקטואלית.

היא נועדה להחליק בגרון את המשמעות האמיתית של הקריאה: להפוך את כולנו לערוץ 14. להפוך את כולנו לאליהו יוסיאן. לינון מגל. לשמעון ריקלין. לקופים מדברים שרק רוצים להעמיס גופות בקלשונים. להפוך את ישראל לברברית, פרימיטיבית, חשוכה, צמאת דם. להפוך אותנו למי ש"מבינים רק כוח".

כולנו, גם מי שמבינים רק כוח, מבינים שבסופו של דבר ישנן רק שתי אפשרויות, שתי דרכים. של מי שמבינים רק כוח, ושל מי שמבינים שלא ניתן לפתור דברים רק בכוח. אנשים שפויים, רציונליים, תאבי חיים, יודעים כי הכוח הוא האדנים עליהם נשענת המדיניות, ולא להיפך. כי מדינה משגשגת ומתפתחת היא זו שהצליחה, על גבי כידוניה, להגיע להסדרים מדיניים. גם המדינה הקטנה שלנו הוכיחה זאת, עם הסכמי השלום עם מצרים וירדן, עם הסכמי אוסלו שהפכו את ישראל למעצמה כלכלית.

"נתניהו רוצה הצלחות טקטיות, ספקטוקלריות, מעוררות התפעלות. אז מה אם אין בהן אף יעד והן לא יחזירו את המפונים הביתה", נכתב בכותרת טורה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". קדמון טועה, משום שהאמירה "הם מבינים רק כוח" לא נכונה גם בחלק הראשון שלה. מי שמבינים רק כוח אינם בורים וטיפשים. ויש להם יעד.

המנהיגים והמשטרים הפונדמנטליסטים שמסביבנו, אלו שהיחזקאלים מטיפים ש"מבינים רק כוח", מעוניינים במלחמת נצח משום שפיתוח ושגשוג יאיימו על המשך שלטונם. חברה משגשגת היא חברה ליברלית שדוחה פונדמנטליזם כמו שהגוף דוחה גידול סרטני. נתניהו מעוניין בסכסוך נצחי משום שרק כך יוכל לשמור על הקואליציה שלו ויימנע מעסקת טיעון או ישיבה בכלא. שותפיו הקואליציוניים מעוניינים בדרך הכוח משום שהם מאמינים בכוח. כוח עליון שיסדר את המציאות לפי שגיונותיהם. וכן, גם משום שחברה משגשגת היא חברה ליברלית שדוחה פונדמנטליזם כמו שהגוף דוחה גידול סרטני.

ב"גלובס", שמואל-אלמס ניצב על המפתן, הוא עדיין מסתכל על ישראל כמי שלא מבינה רק כוח. כמי שיש לה ברירה לפתור בעיות באמצעים אחרים. "ייתכן כי דווקא כעת - מול ישראל ניצבת הזדמנות שלא תחזור לרסק את חיזבאללה", הוא כותב, "מנגד, עומדת על כף המאזניים הזדמנות, לטענת ארה"ב וצרפת, להשגת פתרון מדיני ארוך טווח. הפתרון היחיד ששווה לישראל לוותר עבורו על ההזדמנות לכתוש את חיזבאללה הוא מימוש החלטה 1701 שתרחיק את אנשיו של נסראללה אל מעבר לליטני. אם לכך אפשר להוסיף את השלב הסופי, האסטרטגי והמהותי, של הסרת משטר חמאס מעזה - דיינו".

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לא ניצב על המפתן, הוא בחר. מה-7 באוקטובר ועד עכשיו אומר לנו כל מי שמעורב בניהול המלחמה כי היא מתנהלת ללא יעד וללא מטרה, ללא שאיפה להסדר ותוך בזבוז כל ההישגים הצבאיים. במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מנתח נעם גיל את כלל הנאומים, ההצהרות והציוצים של נתניהו מאז תחילת המלחמה: "השינויים במטרות המלחמה (ונטישת היום שאחרי), לקיחת הקרדיט (ואי נטילת האחריות), המילים שהוא אוהב (ואלה שהוא מעדיף להצניע)".

"עופרי ביבס-לוי מחכה לשובם של אחיה ירדן, גיסתה שירי ואחייניה כפיר ואריאל, שחטיפתם לעזה הפכה לסמל לאכזריות של חמאס", נכתב בהפנייה לראיון השער של מוסף "מעריב", "עכשיו היא מדברת על חוסר הוודאות המטלטל לגבי גורלם, מסבירה למה כואב לה במיוחד כששואלים אותה על הילדים ומשוכנעת: 'אם ראש הממשלה היה רוצה בלב שלם שכל החטופים יהיו בבית, הוא היה מוצא דרך".

הכותרות הראשיות של העיתונים היום עוסקות כולן בדוגמה האחרונה לאסטרטגיית הטרפוד של נתניהו: המשחק הכפול שלו מול המתווכים הזרים והטרפוד העקבי של כל ניסיון להגיע להסכם ולסיים את המלחמה. עד עכשיו זה היה בדרום, כעת זה בצפון.

הנה זה כך אצל העיתונים החרדים: "בכירים אמריקנים: 'הפסקת אש תוך שעות'. נתניהו מכחיש: 'ממשיכים להכות בכל הכוח'", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן". "בוושינגטון הצהירו על הפסקת אש; ישראל דחתה", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס".

ב"המבשר" הכותרת מעודכנת יותר לפי דף המסרים של נתניהו, אולי לכן נדחקה, מקוצר הזמן, לתחתית השער: "נתניהו בניו יורק: 'ממשיכים להכות בחיזבללה בכל הכוח עד להשגת יעדינו", "לשכת רה"מ: הידיעה על הפסקת האש לא נכונה, מדובר בהצעה אמריקנית-צרפתית שראש הממשלה אפילו לא הגיב לה".

האמת, כמובן הפוכה. נתניהו, כמובן, משקר. "כשהוא באוויר, עושה את דרכו לניו-יורק לקראת עצרת האו"ם, פירסם נתניהו הכחשה נמרצת לדיווחים על הפסקת אש קרובה", נכתב בכותרת ידיעה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" (איתמר אייכנר, יאיר קראוס, סמדר פרי), "בארץ התבטאה הקואליציה שלו בחריפות נגד עצירת הלחימה בלבנון, לאחר שהאמריקאים הודיעו על ההצעה שגיבשו יחד עם צרפת. אבל גורמים הבקיאים בפרטים טענו: ישראל היתה מעורבת במגעים, נתניהו חזר בו מההבנות עם ארה"ב".

גם ב"הארץ" הכותרת הראשית, לטור של עמוס הראל, מזכירה בנימוס שנתניהו שקרן: "מקורות דיפלומטיים: נתניהו חזר בו מהסכמות עם ארה"ב על הפסקת אש בשל לחץ פוליטי". ב"ישראל היום" מיישרים קו עם נתניהו, המכונה אצלם "גורם מדיני". "לא נעצור עד לנסיגת חיזבאללה לליטני" נכתב בכותרת הראשית ומתחתיה: "גורם מדיני: ההצעה האמריקנית-צרפתית מתגלגלת כבר כמה ימים אבל ישראל לא הסכימה לה".

בניגוד למלחמה עם חמאס, שם ישנה תמימות דעים כי היה צריך להגיע כבר מזמן להסכם הפסקת אש הן בשביל להציל את החטופים והן כדי להתארגן מחדש, מול חיזבאללה גם במערכת הביטחון לא מעוניינים כרגע בהפסקת אש. "במערכת הביטחון מתנגדים להפוגה, ואתמול חוסל בביירות ראש מערך הכטב"מים של חיזבאללה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מעריב".

מעל לכותרת הראשית של "מעריב" נכתב "אחד מכל שני ישראלים: לא לעצור את הלחימה בצפון". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כבר מכינה אותנו לשלב הבא: "כוננות כניסה" - אם כי מבהירה ש"השלב העצים של המלחמה" שטרם החל, לא חייב לכלול "תמרון קרקעי" אלא רק החרפת ההפצצות בביירות.

יתכן שליושבים בבור המטכ"ל ישנן סיבות טובות לרצות להמשיך את התקיפה האווירית בלבנון, אבל "אחד משני ישראלים" ב"מעריב" לא חשוף למודיעין האמיתי על המצב בגבול הצפון ומעבר לו. שלא כמו האחד האחר משני ישראלים, הוא לא זוכר, או מבכר לשכוח, את שתי מלחמות לבנון הקודמות ואת הסיוט של רצועת הביטחון. אבל למה ללכת שנים אחורה? מספיק להיזכר ברוממות הרוח בישראל כשהחלו ההפצצות המסיביות וכניסת כוחות היבשה לרצועה, ולדשדוש ולחוסר התוחלת שבאו בעקבותיהם כשהתברר שנתניהו והקואליציה שלו מבינה רק כוח, וחוץ מזה אין לה כלום בקודקוד.

ג'קי לוי מקדיש את טורו הפותח את מוסף "שישבת" של "ישראל היום" לצבע שחזר ללחייהם של הישראלים וישראל שחזרה למעמד "המותג הנחשק" בזכות "העליונות הטכנולוגית והמבצעית". אבל לוי לא עוצר בשלב הזה של ההתפעלות, מה שהיה הופך אותו לעוד ברבר צמא דם. הוא מזכיר שהעליונות הזו היא פרי של "עבודה קשה, השכלה ומצוינות. היכולת של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל להעמיד מאגר מופלא של מוחות".

"עוני ומדינה לא מתפקדת: כך הפך חיזבאללה את לבנון למאורת טרור", נכתב בכותרת על שער "גלובס". "חטופים שחזרו מעזה מתמודדים עם טראומה מסוג שמדאיג גם את המטפלים", נכתב בהפניה על שער מוסף "שישבת" לכתבה של נעם ברקן. "פסיכולוגית במערך הטיפול: 'ייקח לנו לפחות עשר שנים עד לשיקום המלא'".

לוי נזכר בחוויותיו שלו מהשירות בלבנון, בשנים בהן הקזנו שם דם. במדינה שהמלחמה רוקנה את שמיה מציפורים. "לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה קורה כאשר כל האנרגיות מופנות למאבק ולעוד מאבק. אין ציפורים. אין עתיד. וכדאי לכולנו ללמוד משהו מהלקח של לבנון. מעליבותה. מהכלום ושום דבר שהיא מציעה לבניה ולבנותיה".

גד ליאור כותב במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על "העלות המטורפת של החזית בלבנון". "בשתי יממות בלבד עלו הפצצות חיל האוויר והתותחנים בלבנון 4 מיליארד שקלים, כאחוז אחד מהוצאות הממשלה כולה בשנה שלמה". התקציב לשנת 2025, הוא כותב "הופך פחות ופחות רלוונטי. בכיר באוצר התוודה בחדרי חדרים כי הקיצוץ שנצטרך בתקציב השנה הקרובה לא יהיה 35-40 מיליארד שקלים, כי אם משהו בסדר גודל של 60-70 מיליארד שקלים, אם לא יותר".

המשמעות המיידית, הוא ממשיך, "עלולה להיות, בניגוד מוחלט למדיניות שעליה הצהירו נתניהו וסמוטריץ' - הטלת מסים כבדים, קיצוצים נרחבים בשירותים, וגם בחינת צעדים שטרם דובר עליהם עד כה: הטלת מלווה מלחמה על כל ציבור העובדים והחברות, כפי שנעשה במלחמות גדולות בעבר, ועצירה מוחלטת לשנה של בניית תשתיות, מבני ציבור והרחבת כבישים".

שוק דירות היוקרה מתאושש בהדרגה, מודיעה כתבה בהמשך המוסף. "אנחנו חוסכים ובאוצר לוקחים" היא הכותרת הראשית של "גלובס" ("התוכנית למסות את קרנות ההשתלמות אינה הניסיון הראשון של האוצר לחתוך באחת ההטבות האטרקטיביות לעובדים"). "אם יהיה שלום עולמי אני אשמח, אבל אם תהיה מלחמה אני ארוויח", מסכם סוחר נשק ראיון עימו ב"ממון".

ב"מקור ראשון" מספק ישי שנרב שלל פרשנויות סותרות של פרשנים ביטחוניים, מעמוס ידלין ועד אמיר אביבי. כולם אמרו דבר והיפוכו, לפעמים בהפרש של חודשים ואפילו שבועות ספורים. הוא מציין אחד מהם, יעקב עמידרור, שלפחות הכה על חטא. "גם אם המצקצקים יאמרו שזהו מס שפתיים בלבד, לא ייאמן עד כמה הוא נדיר. למי שצבר ניסיון במערכת הביטחון יכולות להיות תובנות חשובות, אפילו אם הוא טעה בענק, אבל שלפחות יכיר בזה".

"וראש הממשלה, הרים טלפון?", שואלת ברק את סילברמן-סיטון. "פגשתי אותו בטעות. הייתי בכיכר החטופים ואמרו לי 'בואי עכשיו להיפגש עם שרה'. אמרתי שאני לא רוצה להיות איתה באותו חדר, אבל נגררתי לפגישה שלא מרצוני. נכנסנו לחדר, ורק אז גילינו שזו בעצם פגישה עם ביבי. גם צחי הנגבי היה שם. מישהו שם הצביע עליי ואמר לביבי 'אתה יודע שמעבר לשירי, שני הוריה נרצחו?'. ביבי ענה, 'אני יודע'. זהו. כל הפגישה ראיתי שפתיים נעות. לא עניין אותי מה הוא אומר. הכל שטויות. רק ישבתי וחיכיתי שיתנצל. שיגיד, 'אני מצטער, סליחה על מה שקרה'. זה לא היה. שום לקיחת אחריות. הסתכלתי עליו ואמרתי: האפס הזה הוא ראש הממשלה שלי".

"7 באוקטובר לימד שישראל זקוקה ליותר כוחות קרקע כדי להגן על הגבולות ולהיות מסוגלת לפשוט מעבר להם, אבל הוא גם לימד שאין לה שום פריבילגיה לוותר על עוצמתה ועל יתרונה המודיעיני והאווירי, שעושים את ההבדל בינה לבין אויביה", כותב יואב לימור במוסף "שישבת" של "ישראל היום", "משפטים כמו זה שהשמיע ראש הממשלה לפני המלחמה - 'המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות אבל לא בלי הממשלה' - נשמעים היום כמו שילוב של הזיה וחוצפה. לו ישראל פעלה לאורם, היא היתה נלחמת כעת בחיזבאללה עם דודי אמסלם ועמיחי שיקלי".

"מי שמשבחים אותם כעת", ממשיך וכותב לימור על מי שמשבחים כעת את צה"ל, מבלי להזכיר שמות, "הם אלה ששלחו את מכונת הרעל לתקוף אותם רק לפני דקה. זה היה מכוער אז, וזה צבוע היום. ברגע שהמערכה בלבנון תיגמר או תדשדש, החיצים יופנו לעברם מחדש. מי שיבקש לגרוף לעצמו את הקרדיט", ממשיך לימור, שוב מבלי להזכיר שמות, "הוא זה שנמנע במשך שנה מהוספת הצפון ליעדי המלחמה, ושמבקש לשוות לעצמו כעת תדמית של מצביא-על כל-יכול, עד כדי כך שאנשיו מספרים עליו שנעמד בבור בקריה ושינה במחי כתיבה-על-לוח את כל התוכניות המבצעיות של צה"ל.

"האמת, אם להתנסח בעדינות, קצת שונה. כאמור, מדובר במודיעין ובמבצעים שהוכנו במשך שנים, כשגם תוכניות המלחמה הרחבות יותר על מדרגותיהן השונות שוכללו ושופרו בשנה החולפת בציר שבין אגף המבצעים לפיקוד הצפון, שדחף לבצע אותן ולא להסתפק במגננה מתסכלת שהותירה למעשה את הצפון מופקר ונטוש. גם אז, טרח הדרג המדיני להטיל את התיק במלואו על הצבא, שנותר לבדו בשטח: האלופים הם שעמדו מול ראשי הרשויות והתושבים, כששרי הממשלה והעומד בראשם חומקים בהתמדה (וגם כשהגיעו לצפון הם עשו זאת בהיחבא).

"כדאי לזכור זאת כשמדברים על אחריות וחוסר אחריות. מי שצועקים היום ללכת עד הסוף בכל מחיר, בלי להבין דבר ובלי להכיר דבר, הם אלה שיתבעו בעוד דקה להדיח את מי שאותם הם שולחים להסתער כעת. חלק מהם לא שירתו כלל בצבא, ופועלים בהתמדה לקידום פטור שערורייתי מגיוס לאוכלוסיות שלמות, במנותק מצורכי הביטחון של ישראל ובעיקר במנותק מכל היגיון ומוסר וערכי שותפות ורעות שעמדו תמיד בבסיס קיומה של ישראל".

לפני הטור של לימור מודפס הטור של אמנון לורד, הפותח את המוסף. לורד ממחזר חלק מהטור ומשתמש במה שכתב בטור של יום רביעי, מוסיף שבחים ליריב לוין וגם, הפתעה: הפרשן הביביסטי שהתגייס לחבטות בדיפסטייט הביטחוני מוריד את הכובע: כל הכבוד לצה"ל.

אחרי הטור של לימור נדפס הטור של מתי טוכפלד, מנאמניו של הרבי המשיח מלובביץ' ושל הרבי המשיח מקיסריה. טוכפלד פולט על הקוראים פרק מבחיל במיוחד בדף המסרים של נתניהו: התחמקותו מקבלת אחריות על מחדל ה-7 באוקטובר וסיכול הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. כרגיל, מישהו אחר אשם.

טוכפלד מסביר שנתניהו ושריו יחקקו חוק מיוחד על מנת לעקוף את החובה בחוק למנות שופט בדימוס ליו"ר ועדת חקירה ממלכתית, זאת כדי שהוועדה תוכל לחקור גם את חלקה של מערכת המשפט במחדל. כן כן. מה ששמעתם. לפי טוכפלד, בית המשפט העליון "הביא באופן ישיר למותם של חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים רבים" בגלל פסיקותיו. או שאולי לא. הוא רק שואל שאלות.

כמו האנטישמים שנשענו על ציטטות מהתלמוד, כך טוכפלד תופר את כתב השטנה הזה על אהרון ברק ש"אמר לאחרונה" שמערכת המשפט קשרה את רגליו של הצבא. ברק אמר כמובן ההיפך. אבל תעמולה, כמו אמונה, לא מעוניינת בעובדות.

על שער מוסף "אתנחתא" של "בשבע" החרד"לי תמונה של חרדי בלבוש חסידי עם שטריימל גדול מחזיק רובה סער. "פרויקט 'משמר העם' מכשיר אלפי חרדים בקהילות ברחבי הארץ למשימות הגנה וביטחון, בעקבות אירועי 7 באוקטובר", נכתב בהפנייה לכתבה, "הרב אסף פלג, ממובילי הפרויקט, מאמין שהערבות ההדדית בין כל חלקי העם תוכל להכריע במלחמה".

רגע, אבל יש כבר פרויקט לאומי שמכשיר ישראלים למשימות הגנה וביטחון, ונשען על ערבות הדדית בין כל חלקי העם במטרה להכריע מלחמות: צה"ל. פלג אומר למראיינת, הדס צורי, ש"חרדים רבים מתגייסים, אבל התשקורת מסתירה את זה". צורי, חלק מהתשקורת, לא אומרת לו בתגובה שהוא מבלבל בשכל.

יש מי שגם השתתפות עקיפה בהגנה על מדינת ישראל היא עבורם חילול הקודש. על שער "הפלס" החרדי מגוון ציטטות ממוסף "מגוון". "מהקמת 'כיתות כוננות' ו'משמר העם' - ועד לתמיכה נלהבת בגיוס חרדים"; "מקימי המדינה שאבו השראה מהמרקסיזם הלניניסטי הקיצוני ביותר, מהבולשביזם הטוטליטרי והאלים"; "אל נא תהא ידו בקעקוע יסודות הישיבות וצביונן, הנמשך מסיני ועד הנה".

הקמת כיתות כוננות חרדיות היא דרך לקעקע את מוסד הגיוס השוויוני לצה"ל. מקימי המדינה הם מי שאיפשרו את לידתה של החברה החרדית הישראלית, יצור חדש שלא היה כמותו מעולם (מסיני, אם תרצו). צביונן הנוכחי של הישיבות, בדמותה של חברה שלמה המתבטלת מדרך ארץ ונשענת כעלוקה על אחרים, לא היתה קיימת בהיסטוריה ולא קיימת גם כיום מחוץ לישראל (כותרות שלא נדפסו היום ב"הפלס" או באף עיתון, חרדי או כללי, בישראל).

"אולי כדאי ש-58% מן הישראלים המצפים לטראמפ בקוצר רוח (סקר של ערוץ 12) יתפנו להרהר במשמעות של נשיא בדלני בבית הלבן, הלהוט לנתק את אמריקה מבריתותיה ההיסטוריות ולהתכחש להתחייבויותיה בהגנת החירות", כותב יואב קרני במוסף G של "גלובס". בהמשך המוסף מראיין אריאל ויטמן פרופסור בשם וולטר בלוק, "מהאינטלקטואלים הבכירים בתנועה הליברטריאנית", שנזרק ממכון המחקר הליברטריאני שהיה שותף בייסודו בשל תמיכתו בישראל.

נוית בראל כותבת במוסף התרבות של "ידיעות אחרונות" על "ספר הבצלים הירוקים" של אהוד בנאי, נציג של אובדן הדרך של המוזיקה הקלה הישראלית, כל הדרך מ"ערבב את הטיח אחמד" ו"מאמי" לפיוטי אמצע הדרך וחזרה בתשובה.

"אם בנאי מוטרד מחורבנה האפשרי של המדינה - אצלו זו 'ארץ' - או משינוי פניה לרעה, הרי הדאגה מוסטת מהר מתוקף חמימות נוסטלגית, התעלות רוחנית או אמונה בטוב", כותבת בראל, "מהרוקנ'רול לקח בנאי כאילו רק את הווידוי, אבל לא זעקות שבר או קריאה חד-משמעית לשינוי. [...] בפרק העצוב בספר, על היכרותו של בנאי עם אביב אצילי, שנרצח בניר עוז ב-7 באוקטובר [...] מנסח בנאי את התמודדותו הסטגנטית עם הזוועה, לא להילחם כנגד ההפקרה אלא רק לקפוא ולהזדעזע .

"[...] הוא מציע לנו את שתיקתו של אהרון לאחר שנשרפו בניו, הסיפור שקוראים בפרשת שמיני. 'התורה מספרת לנו שיש לאדמת ארץ ישראל תודעה', כותב בנאי. 'גילוי טפח מנשמת האדמה חיוני כרגע מאוד. יש דחיפות בדבר עכשיו, להבין מה היא אומרת לי, נשמת ארץ התנ"ך, ארץ הקודש, ארץ שהיא עכשיו שטח אש גדול. מה היא מבקשת. מפני מה היא מזהירה'. באמת אינך יודע, אהוד?".

"לא הפתיע, אם כי ציער מאוד, שהמנצח בסופו של דבר היה השוביניסט המיזוגיני האלים (מילולית) מכולם, שקילל, הטיל אימה, איים בחרמות, סיכסך, הפריד ומשל", כותבת נרי ליבנה בטורה במוסף "הארץ" על תוכנית הריאליטי "האח הגדול", "אולי לא תפלו מהכיסא כשיתברר לכם שהוא גם ביביסט". כותרת הטור: "אנחנו לא בווילה, אנחנו בג'ונגל".

"זרקו אותנו, המזרחים, לשולי המדבר, בלי כלום. מהמקום הנורא הזה נולדו הביביזם והימין הקיצוני. זה החטא ועונשו", הוא הציטוט של הבמאי רון כחלילי שנבחר לכותרת הראיון איתו (חן ארצי סרור) במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

כתבת השער של מוסף "גלובס" מוקדשת למנהלת היוצאת של וולט, אפליקציית המשלוחים הפופולרית שעשתה הון ממודל של העסקת עובדים ללא זכויות ונהיגה פרועה ומסכנת חיים תוך התעלמות מחוקי התנועה. ב"גלובס" לא מסתפקים בכתבת שירה ספיר ושולחים גם את העורכת הראשית נעמה סיקולר לראיין את המנהלת ולעשות לה כבוד.

סיקולר וספיר שואלות את השאלות המתבקשות, מזכירות שוולט היא מונופול העושק את המסעדנים והלקוחות (בלי להגיד את המילה "עושק" כמובן) ומסובכת בחקירת על הונאת מס של עשרות מיליוני שקלים, אבל האווירה חיובית והמרואיינת מקבלת אחלה יחסי ציבור לקראת הג'וב הבא.

כשהיא נשאלת על מודל ההעסקה ללא תנאים סוציאליים היא אומרת "כך הדברים מתנהלים בכל חברה מהסוג הזה". זה כמובן שקר, אבל המראיינות לא מטיחות זאת בפניה אלא רק מציינות זאת בסוגריים בדיעבד.

"הגיעו אנשים", ממשיך כחלילי, "חלקם פוליטיקאים, חלקם אנשי תקשורת, אנשים משפיעים, שלקחו את השיח המזרחי ואת הנתונים שאספנו בעמל רב, ורתמו אותם לצרכים פוליטיים. הרגשתי שהמאבק המזרחי הוכתם במניפולציות פוליטיות וולגריות. אני מאמין לאותנטיות של גלית דיסטל ושל אבישי בן חיים ושל כנרת בראשי, עם כולם עבדתי או שאני בקשר, אבל הם עשו עבודה קלה מדי, כי המאבק המזרחי הרבה יותר מורכב.

"לטעון שהימין אוהב מזרחים והשמאל שונא מזרחים זו פשוט עבודה עצלנית. הם הפכו מאבק צודק לקלישאה שטוחה, רדודה, עשו רדוקציה כל כך אלימה ומהותית לעניין המזרחי עד שפתאום הרגשתי לא מזרחי. פתאום גם צצו כל מיני שומרי סף של המזרחיות, שהתחילו לחלק ציונים מי מזרחי טוב בעיניהם. אני לא ביביסט, לא דתי, לא מסורתי, אז אני לא מזרחי?".

"שבוע אחרי זה כבר חזרתי לעצמי", אומר כחלילי על הפוסט שפירסם מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר לפיו "מעולם לא הרגשתי כל-כך ציוני". "ברגע שנורתה הפצצה הראשונה בלי שכל, וראיתי את תמונות הילדים והנשים בעזה, וכולם סביבי חזרו לשיח של שנאה לפיו כולם אותו דבר, גמרתי את הרומן הקצרצר שלי עם הציונות". במקביל, הוא אומר על יחסו לישראלים, "אני לא עסוק יותר בלחפש אויבים, אלא בלהבין איך מייצרים פה משהו חדש ואיזה שותפים מפתיעים יכולים להיות לי".

כחלילי מספר על חרדת הקיום אחרי ה-7 באוקטובר, "הפחד הקמאי של 'לאן נלך'". "מה קרה לרגש הזה?" שואלת ארצי-סרור. "הוא נכנס לפרופורציה. אנחנו החזקים, אנחנו אלו עם הצבא, הנשק והתמיכה של ארצות-הברית. יש לנו אחריות. וכמו שלא כל המזרחים גוש אחד ולא כל האשכנזים גוש אחד, אז גם הפלסטינים או העזתים הם לא הרוע המוחלט".

"שום דבר לא נגמר השבוע. בקושי התחלנו", כותב לימור ב"ישראל היום", "ההתרברבות על כך שהמטכ"ל של חיזבאללה חוסל כולו, או שהארגון איבד מחצית מיכולת השיגור שלו (נחשו מי בדרג המדיני תדרך כך) היתה מיותרת. חיזבאללה ספג פגיעה קשה, אבל הוא לא על הברכיים ורחוק מכניעה. נסראללה איבד כמה ממקורביו, אבל לא נותר חסר אונים ועדיין יש סביבו כמה יועצים ואנשי מקצוע ותיקים ומנוסים".

"מה עושים עם הכעס?", שואלת ברק את סילברמן-סטון. "אני מנסה להשקיט אותו כדי להצליח לחיות חיים נורמליים. בימים הקשים שלי, יש פחות אנרגיות ופחות סבלנות. אבל אז יש איזה כוח שפשוט דוחף אותי למעלה. אני שומעת את הקול של אבא שלי, שלוחש לי באוזן 'קומי, תתאפסי על עצמך'".