לאחרונה פורסמה "תוכנית האלופים", יוזמה של האלוף במיל' גיורא איילנד, בשיתוף גוף בשם "פורום המפקדים והלוחמים במילואים". כותרתה של התוכנית, שבסיסה הטלת מצור מוחלט על צפון הרצועה עד לכניעה של אחרון הלוחמים (לא ברור איך ידעו מי האחרון) או הרעבה למוות, היא "הסיוע ההומניטרי כמנוף אסטרטגי להשבת החטופים והכרעת חמאס".
זוהי כותרת, אטקרטיבית כביכול, שעושה שימוש במילת הקסם "מנוף אסטרטגי", למרות שהיא נטולת כל חשיבה אסטרטגית אלא נשענת על התפיסה הפשטנית שכוח הוא הפתרון לכל אתגר מנותקת מהמציאות. ישראל מדשדשת כבר שנה במלחמה בלתי נגמרת, שהשימוש בכוח הוא המוטיב המרכזי בה, למרות שכבר נוכחנו לדעת ששימוש בכוח בלבד הורג את החטופים ולא משיג אף אחת ממטרות המלחמה.
הציבור הישראלי כואב ורבים מדי מחפשים נקם, הציבור הזה הוא קהל הצופים שמספק רייטינג לערוצי הטלוויזיה השונים שנותנים לו את מבוקשו בדמותם של שלל אנשי צבא בדרגות שונות שבפיהם מילה אחת – "כוח" וכמה שיותר. כך, בזכות קריאותיו לשימוש בכוח נגד אוכלוסייה אזרחית באופן המנוגד לדין הבינלאומי ולערכים אנושיים, הפך איילנד ליקיר האולפנים כשלצידו עוד קצינים מארגון ה"ביטחוניסטים", שמלהגים בדבר הצורך בעוד מלחמה, עוד כוח, עוד הרעבה.
מי שכמעט ולא זוכים לזרקורי האולפנים הם הדיפלומטים, למרות שבסופו של דבר, הכלי שהם אמונים עליו, הדיפלומטיה, הוא זה שאמור להפוך את הכוח הצבאי להישגים מדיניים במערכות שמתנהלות באופן רציונלי.
מלחמות שמנוהלות חכם ועם תכלית אסטרטגית יכולות לייצר תשתית להסכמים, אבל הדיפלומטיה היא שהופכת יתרון צבאי להישג אסטרטגי בשדה המדיני. בישראל, למורכבות הדיפלומטיה יש כנראה פחות רייטינג מאשר לתאוות המלחמה, ההרעבה והשאיפה הפנטזיונרית לניצחון מוחלט, שלעולם לא יושג.
כבר כמעט שנה שמדינת ישראל בהובלת ממשלת נתניהו מיישמת קו של שימוש בכוח, ללא רצון או ניסיון להפכו להישגים מדיניים - שמהווים איום על שלמות הקואליציה. במקום להפנים את אמירתו של הגנרל פון קלאוזביץ' על היות המלחמה חלק ממדיניות בעלת תכלית, העדיף נתניהו להקשיב לאיילנדים ולסמוטריצ'ים, שסבורים כי אין בלתו של הכוח הצבאי.
בצה"ל יש דווקא קצינים רבים שמבינים את חוסר התכלית של המשך המלחמה, אבל אין להם קשב בדרג המדיני שתלוי בפוליטיקאים קיצוניים, שמבקשים לנצל את המלחמה למימוש חזונותיהם המשיחיים על כיבושה מחדש של רצועת עזה והשתלטות מחודשת על שטחי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.
כשנה אחרי פרוץ המלחמה, כש-101 חטופות וחטופים עדיין מוחזקים בשבי החמאס, כשחיילות וחיילים ממשיכים להיהרג במלחמה חסרת תכלית ותוחלת ברורה, כשהחזית הצפונית קרובה יותר מאי פעם בעבר לנקודת רתיחה שעלולה להתפתח למלחמה אזורית, טוב יהיה אם הציבור הישראלי יתעשת.
התקשורת שרובה מגויסת, והחברה הישראלית כולה, חייבים ללמוד את לקחי העבר של ההיתקעות והדימום בלבנון ושל הכשלונות האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן.
רעיונות פשטניים וחסרי קשר עם המציאות כמו "מניעת סיוע הומניטרי", "להרוג את כולם" ו"לכבוש" מתאימים אולי לשיח במדינה כמו רוסיה, שאין לה מחוייבות לערכי הדמוקרטיות הליברליות, ויש לה זכות וטו במועצת הביטחון שמאפשרת לה להתעלם מהדין הבינלאומי.
במקום לתת לציבור לשמוע ולראות בעיקר את אלו שחושבים שבכוח צבאי נשיג הכל, למרות שבעידן האיומים הא-סימטריים אין פתרונות צבאיים בלבד לאתגרי הטרור, ראוי לייצר שיח מעמיק יותר, גם אם פופולארי פחות. שיח לא רק עם קצינים במיל', אלא עם הרבה יותר אנשי דיפלומטיה ומדינאים, שמבינים משהו בהפיכת ההישגים בחזית הצבאית לניצחונות אסטרטגיים בשדה המדיני.
כאזרחים אנחנו זכאים לכעוס ולדרוש נקם, אך מנהיגות צריכה לפעול על בסיס אסטרטגיה מדינית שחותרת להישגים מדיניים. להקשיב לקול המדינאות ולא רק לשפת הכוח. הקול הזה חייב להישמע יותר בשיח הישראלי ובאולפני הטלוויזיה שמובילים אותו, אחרת נמשיך להיסחף אל עבר תהומות המלחמה הנצחית, שבה מפסידים כולם.
נדב תמיר הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, לשעבר קונסול ישראל בבוסטון ויועץ מדיני לנשיא פרס