התקשורת צודקת כשהיא מבינה את מינוי שרת התחבורה מירי רגב לאחראית על הטקס הממלכתי לציון שנה לאסון ה-7.10, כמהלך ציני שנועד לחזק את הנרטיב המסיר אחריות מהממשלה ומהעומד בראשה למחדל. אך השרה רגב אינה רק מריונטה של ראש הממשלה נתניהו, יש לה גם אינטרסים משל עצמה במאבק על עתידה הפוליטי.

רגב הינה השרה הממונה על אחד מהמשרדים הגדולים והמתוקצבים במדינה. לאחר שתוכנית "המקור" בחדשות 13 חשפה את "שיטת הרמזור" של רגב לניהול המשרד, הנראית כשיטת שוחד ממוסדת לכאורה, נפתחה חקירה פלילית. כעת גם אם השרה רגב הייתה רוצה, אין לה עוד אפשרות "לתעדף", אפילו באופן "כשר" ו"חוקי", חלוקה של ג'ובים ותקציבים. סביר גם להניח שראשי רשויות מהליכוד לא יעזו לפנות אליה בבקשות מיוחדות כדי שלא יסתבכו בחקירה המתנהלת.

השרה רגב צריכה להתמודד עם העובדה שאין בנמצא המוני "רגביסטים" שיילחמו עבורה בחירוף הנפש כמו הביביסטים למען נתניהו. היא גם בטח יודעת שמעמדה אינו נובע מתוך הערכה ציבורית "למפעל חייה" או תרומתה למדינה, אלא בזכות השילוב של היותה בעמדות כוח ומקורבת לזוג נתניהו.

לאור פסיקת בג"ץ, אם יוגש נגדה כתב אישום היא לא תוכל לכהן כשרה בממשלה. אין שום סיכוי שראש הממשלה נתניהו יתעמת עם בג"ץ בעניינה כפי שעשה והפסיד לגבי אריה דרעי (כמובן שכתב אישום לא ימנע מרגב לכהן כחברת כנסת ואפילו כראשת ועדה בה, כפי שח"כ דוד ביטן מכהן כיו"ר ועדת כלכלה בעת שמנוהל נגדו הליך פלילי בחשד לשוחד בפרשת שחיתות חמורה).

לכן, אחרי שכיבו לשרה רגב את "הרמזור" במשרד התחבורה (היא מכחישה שהשיטה בכלל קיימת), היא צריכה למצוא דרך אחרת כדי לשמר את תומכיה בפריימריז בליכוד. נראה כי רגב בוחרת לחזור לימיה המסיתים כשרת התרבות  ומי שעובדת בהעמקת השסעים בחברה הישראלית. אז היא דרשה "נאמנות בתרבות", קידמה רדיפה והשתקה פוליטית והסיתה באופן קבוע נגד האופוזיציה, השמאל, המיעוט הערבי וארגוני זכויות האדם.

הבעיה של רגב היא שכיום כבר יש לה מתחרים רבים. משרים כמו דוד אמסלם, שמשסה ומסית באופן קבוע נגד בית המשפט והדרג המקצועי בשירות המדינה, ועד חברי כנסת זוטרים כמו טלי גוטליב, שמתבלת גם בקונספירציות דיבתיות.

בתנאים חדשים אלה, נראה שהשרה רגב מנסה לשכנע את ציבור בוחריה שהיא זו שמוכנה להילחם באופן הכי מלוכלך, כולל בתחרות מי יפגע יותר במשפחות של חטופים ונרצחים באסון ה-7.10. כך קרה במסיבת העיתונאים שהשרה רגב כינסה "כדי להעמיד את הדברים על דיוקם". לא רק לגבי פרטי הטקס, מסתבר, אלא גם בנוגע לכך שהיא עדיין בכושר הסתה וקיטוב ובעלת יתרונות מבחינת תוכן וצורת הגשה.

האמירה של השרה רגב לעיתונאים ש"כמובן שיש אופציה גם שאחרים יעשו טקסים אלטרנטיביים, כמו הטקס הישראלי-פלסטיני ביום הזיכרון", נועדה לשסע ולבצע דה-לגיטימציה כלפי מי שמבקרים את התנהלות הממשלה. אך במקרה או שלא, אמירה זו הזכירה את "שיטת הרמזור" למי שכבר הספיק לשכוח: מי שתומך בממשלה ובמדיניותה - יקבל תקציב לטקס (6 מיליון שקל), ומי שלא תומך בממשלה ומעז לבקרה – ייאלץ לממן בכוחות עצמו טקס פרטי-אלטרנטיבי.

ימים יגידו אם השרה רגב לא תקועה בקונספציה שגויה, לפיה גם אחרי ה-7.10 יש מספיק ישראלים בכלל ומצביעי ליכוד בפרט, עם סבלנות לשטיקים שלה. כאילו מדינת ישראל לא בעיצומה של מלחמה רב-חזיתית, אין 107 חטופים בעזה ועשרות אלפי מפונים בצפון ובדרום. בהחלט ייתכן שהשרה רגב אוכלת פופקורן בעת שהיא צופה בסצנות הסיום של הקריירה הפוליטית של עצמה.