בחודש האחרון מצאתי את עצמי במצב קפקאי. לאחר כתבה שכל כולה אמת, ושנכתבה ביושר, בהגינות, במקצועיות ותוך הקפדה על כללי האתיקה העיתונאית, הפכתי למטרה בניסיון להטיל בי דופי. מה שהפתיע, איכזב וציער אותי עוד יותר, היתה העובדה שהניסיון להכפיש אותי בא מצידה של ועדת השלושה.
בראש הוועדה עומדת שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, ולצידה מכהנים נציג התקשורת העיתונאי הוותיק שלום קיטל, ונציג מערכת הביטחון האלוף (במיל) יוסי בידץ.
זו ועדה שמכירה לפני ולפנים את תפקיד העיתונות, כלליה ואורחותיה. הוועדה קיימת זה עשרות שנים ותפקידה להסדיר את היחסים בין הצנזורה לכלי התקשורת. בין שאר תפקידיה, היא אמונה על דיון בערעורים של עיתונאים על פסילות של הצנזורה.
מדובר בוועדה וולונטרית שאין לה תוקף משפטי שמעוגן בחוק, והיא שואבת את סמכויותיה מכוח הסכמות בין המתדיינים. במילים אחרות, מעמדה הוא כשל גופי בוררות, שמחייבים את הצדדים המתדיינים בלבד, וגם זאת, ובלבד שהם הסכימו מראש שהחלטתם תחייב אותם.
תחילתה של הפרשה בחודש פברואר, כאשר משתתפת בתוכניתו של שמעון ריקלין בערוץ 14 פרסמה מידע ביטחוני חסוי וסודי ביותר. בעקבות השידור צייץ ריקלין את המידע, בלי להגישו כמקובל לאישור הצנזורה.
לאחר השידור ביקשה הצנזורה מערוץ 14 ומריקלין להסיר את הידיעה. הם נענו, אך למחרת ריקלין שב וחידש את ציוצו. בעקבות זאת, באופן חריג ביותר, הגישה הצנזורה קובלנה נגד ריקלין לוועדת השלושה.
במחצית חודש מאי קיבלה ועדת השלושה את טענת הצנזורה כי התנהלות ריקלין "פגעה באינטרס בטחוני בעל ערך של ישראל", בכך שפרסם ידיעה "בעלת מטען בטחוני משמעותי", מבלי לפנות כנדרש לצנזורה לפני הפרסום, ואף חזר ופרסם אותה אחרי שהצנזורה הבהירה לו כי הוא פוגע בביטחון, וכל זאת בעת מלחמה.
עם זאת, למרות שהדגישה את חומרת התנהלותו של ריקלין, החליטה הוועדה באופן מפתיע שלא להחמיר עם ריקלין והשיתה עליו עונש ברף הענישה הנמוך ביותר שעומד לרשותה: "הערה". יתר על כן, הוועדה פרסמה את החלטתה אך חמלה על ריקלין והחליטה שלא לפרסם את שמו, אף שכאמור הוא "פגע באינטרס בטחוני משמעותי".
ב-27 ביוני פרסמתי כאן ב"עין השביעית" את הכתבה, שבה חשפנו את שמו של ריקלין. אציין כי למרות שפרטי העבירה הביטחונית שעבר ריקלין פורסמו ברשתות חברתיות ובכלי תקשורת, נמנעתי מלעשות זאת, על פי הנחיות הצנזורה.
הכתבה פורסמה ב"עין השביעית" רק לאחר שביקשתי, כמקובל על פי עקרונות האתיקה העיתונאית, את תגובת המעורבים. ריקלין איים כי אם שמו יפורסם הוא יתבע אותי ואת "העין השביעית" בתביעת דיבה (הוא לא הגיש את התביעה). הצנזורה סירבה להתייחס לנושא בטענה כי היא מחויבת מכוח תקנון ועדת השלושה לשמור על חשאיות הדין, אך הדגישה כי אין מניעה ביטחונית לפרסם את שמו של העיתונאי שעבר את העבירה הביטחונית. יו"ר הוועדה, השופטת בדימוס פרוקצ'יה, סירבה להגיב והפנתה להחלטת הוועדה, למרות שהיא אינה מסבירה מדוע נמנעה מלפרסם את שמו של ריקלין.
אך בכך לא תם הסיפור, באופן תמוה, פירסמה ועדת השלושה הודעה לעיתונות, שבה ביקרה אותי ואת "העין השביעית" על שפרסמנו את שמו של ריקלין.
חברי הוועדה אף הגדילו לעשות והחליטו להגיש למועצת העיתונות קובלנה נגדי ונגד "העין השביעית" בשלל טענות, ובהן שכביכול עברנו על תקנון האתיקה, שמקור המידע היה בהדלפה וכי החלטות הוועדה צריכות לחייב את כל כלי התקשורת.
כלי תקשורת אחרים, וגם ריקלין עצמו, הלכו בעקבותיי וחזרו על הפרסום שלי ב"עין השביעית". באופן תמוה, החליטה ועדת השלושה לקבול רק נגדי ונגד "העין השביעית".
אינני יודע מה היו מניעי הוועדה לנסות ולנגח אותי ואת "העין השביעית". אני אחד העיתונאים הבודדים שדווקא התייחס בכובד ראש לוועדה, שפעילותה די דלה, משום שכלי התקשורת אינם פונים אלה כדי לערער על החלטות הצנזורה. רוב העיתונאים, בניגוד לי, משלימים עם החלטות הצנזורה, גם אם הן לדעתי שגויות ונמנעים מלערער על פסילותיה. אפשר גם שיחס התקשורת לוועדה נובע מכך שאין ממנה ציפיות גדולות, שהיא תנסה לאתגר ולחלוק על עמדות הצנזורה.
מתוך שבעת הדיונים שקיימה הוועדה בשמונה השנים האחרונות, חמישה היו בעקבות ערעורי והשגותיי על החלטות הצנזורה. ברוב הדיונים האלה הוועדה דחתה את ערעורי או חתרה להגיע לפשרה, שנעשתה על חשבון טיעוניי.
לא הופתעתי, בדיונים שהשתתפתי בהם, שנציג מערכת הביטחון (איתי ברון או יוסי בידץ) תומך אוטומטית בעמדות הצנזורה. אך היה לי מוזר שגם נציג התקשורת, עמיתי שלום קיטל, הצטרף לגישת נציג מערכת הביטחון ולשופטת פרוקצ'יה, ולא נחלץ לתמוך בעמדתי. בכל מקרה, בכל חמשת הדיונים שבהם הופעתי, קיטל לא כתב עמדה עצמאית גם אם היא דעת מיעוט.
ובחזרה לפרסום על ריקלין ולקובלנת וועדת השלושה. באמצעות עורך הדין שלומי זכריה דחינו את טענות וועדת השלושה. במכתבו למועצת העיתונות הדגיש עו"ד זכריה כי "הוועדה הינה מוסד בוררות וולונטרי נעדר עיגון סטטוטורי" וכי "הוועדה אינה ישות משפטית ואינה גוף מנהלי על פי דין". עו"ד זכריה הוסיף במכתב התגובה כי פעלנו על פי תקנון האתיקה ה"מטיל חובה על העיתונאים להיות נאמנים לחופש העיתונות, לאמת ולזכות הציבור לדעת".
לשמחתי, מועצת העיתונות דחתה על הסף את טענות ועדת השלושה כאילו כותב שורות אלה ו"העין השביעית" עברו עבירה על האתיקה העיתונאית, בכך שפירסמו את שמו ריקלין כ"כוכב" ההחלטה של ועדת השלושה.
מועצת העיתונות, שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר, קבעה כי הפרסום עומד בכללי האתיקה העיתונאית ותואם את חשיבות חשיפתו של מידע לציבור.
אחת הטענות של הוועדה היתה שהמידע על כך שריקלין עבר עבירה ביטחונית, הושג כתוצאה מהדלפה. מבלי להתייחס למקורו של המידע, נצטט מהחלטת מועצת העיתונות שבה נכתב: "מן המפורסמות הוא כי עיתונאים מפרסמים כדבר שבשגרה ידיעות מגורמים שונים. גדולי ההישגים העיתונאיים והחשיפות החשובות נולדו כך".
ישנו "אינטרס ציבורי של ממש" בפרסום זהותו של ריקלין כמי ש"הוועדה מצאה כי עבר על הוראות הצנזורה בתקופת מלחמה", מסכמת החלטת מועצת העיתונות, ולכן "נוכח האמור לעיל אני מוצאת שהתלונה אינה מצביעה על הפרה של כללי האתיקה העיתונאיים ומורה על דחייתה".