הפרעת OECD

"היום בפריז: מצטרפים ל-OECD", מכריזה כותרת בראש שער "ישראל היום". כותרת המשנה שמחה יחד עם יובל שטייניץ, שר האוצר של מדינת ישראל: "השר שטייניץ: 'זה הארגון החשוב ביותר שהתקבלנו אליו מאז האו"ם'". מחר עתיד להתפרסם ראיון נרחב עם שטייניץ במוסף העיתון. ב-11.5.10, עת התפרסמה ההודעה על קבלת ישראל לארגון, היתה כותרת טור הפרשנות על שער "ישראל היום": "בלי ציניות". "מותר לשמוח יום אחד", נכתב אז מתחת לתצלום של שטייניץ על השער.

יש עיתונים שאינם מסתפקים בדיווח שמח על שרינו (עניין הציניות שנוי במחלוקת). הכותרת הראשית של "הארץ" היום היא "מבקר המדינה אוסף מסמכים ועדויות בפרשת שטייניץ-חכים"; "המבקר יבחן את ההחלטות שקיבל שר האוצר בנוגע לחברה שבה גיסו, גרי חכים, שימש יועץ ולוביסט. שטייניץ התיר לחברה להביא ארצה מאות עובדים זרים לכריית מנהרות למסילת הרכבת בין תל-אביב לירושלים, בניגוד לעמדת משרדו". לפי "הארץ", חכים הוא "המוח מאחורי הקריירה הפוליטית של שטייניץ".

"מהנסיעה הזו שטייניץ כבר לא ייהנה", כותב נחמיה שטרסלר בטור פרשנות. "הוא חשב שהוא יגיע היום לפריז, לחגיגת ההצטרפות של ישראל ל-OECD, ויוכל לבלות בין שועי עולם וארוחות מפוארות בעיר האורות, כאשר הוא שולח הודעות חגיגיות ותמונות מלבבות למדורים הכלכליים בארץ על חשיבות ההצטרפות למועדון היוקרתי. אלא שמישהו דאג להשבית לו את השמחה".

יכול להיות ששטרסלר טועה, ושטייניץ דווקא כן נהנה. השאלה היא אם מחלקים במטוס "הארץ" או "ישראל היום", ואם שר האוצר נוהג לדפדף בעיתונים או רק לקרוא את הכותרות על השער. אגב, גם "מעריב" לא כדאי לשטייניץ לקרוא. הכותרת הראשית על שער "עסקים" היא ציטוט של מזכ"ל ה-OECD, שהתראיין לדוד ליפקין בפריז: "גורייה: 'בועת נדל"ן בישראל'".

ועוד ב"ישראל היום": בעמ' 9 מודפסת ידיעה תחת הכותרת "המבקר: הכנסת לא עוזרת לי"; "לינדנשטראוס במתקפה חריפה: הח"כים נמנעים מלהעניק לי חסינות ולחזק את מעמדי". ידיעה על החלטת המבקר לבדוק את התנהלות שטייניץ בעניין גיסו מוזכרת בידיעה בעמ' 27, וכותרתה: "'פרשת הגיס': שטייניץ הקפיא את החלטתו".

יום המשפחה

העיתונים היום משפחתיים מאוד. על שער "מעריב" מוקדש מקום נרחב ל"בתאל פרץ וארוסה מתן, לוחם בחטיבת גולני". תמונת השניים כשהם לבושים במדים מופיעה מעל לתמונתו של אלירז פרץ ז"ל ולכותרת "האהבה ניצחה". עמיחי אתאלי מדווח כי המשפחה, ואולי בעצם עם ישראל כולו, "נקרעים בין כאב לשמחה", בעקבות חגיגת האירוסים של בתאל חודשיים אחרי שאחיה אלירז נפל בעזה.

בעוד שאפשר לנסות לחפש הסבר לפרסום נרחב כזה של אירוסיה של בתאל פרץ על שער של עיתון יומי (ועוד כמעט כפולת עמודים בעיתון עצמו), קשה לדעת איפה להתחיל לחפש הסבר לכך שעל שער "ישראל היום" מופקעת אחת ההפניות המרכזיות לטובת תמונתה של ספיר נינו מאשדוד, יחד עם התאומות שילדה ושתי אחיות מבית-החולים קפלן ברחובות.

הכותרת היא "תאומות על הדרך" (נינו ילדה את התאומות באמבולנס). נראה שגם את השער של "ישראל היום" ערכו "על הדרך" (ואפילו לא קיבלו בלעדיות על הסקופ: דובר בית-החולים מכר את הידיעה גם ל"מעריב", שמפרסם אותה בדף הלפני אחרון).

ואולי ביקשו העורכים ב"ישראל היום", עיתון הוגן ומאוזן, לאזן את רגשותיהם של הקוראים שנחשפו גם להפניה אחרת המודפסת על השער, לצד תמונת אם התאומים: "נעצר ראש הכת המטיפה לחינוך על-ידי ייסורים"; "שי אברמוב נלכד עם אשתו בדירת מסתור בחיפה. חשודים שהתעללו ב-4 ילדיהם".

ואולי ביקשו העורכים ב"ישראל היום" להפנות את תשומת לבם של הקוראים לעמ' 17, היכן שמתפרסמת הידיעה של שלומי דיאז על לידת התאומים. באותו עמוד, מעל לידיעה על נינו, מודפס תצלום של ד"ר מרים אדלסון, אשתו של שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", כשהיא מקבלת תואר של "עמית כבוד" מטעם המרכז הבינתחומי בהרצליה.

העולם של ענת

יום המשפחה מגיע גם למוספי סוף-השבוע, שכמה מהם מזדרזפים אל המנויים כבר ביום חמישי. בתחתית שער "סופשבוע" של "מעריב" מצולם אלי גוטמן, מאמן הפועל תל-אביב, יחד עם ילדיו. "ענת שלי" היא הכותרת הראשית על השער, מודפסת על רקע תמונתם של יגאל קם, סוכן ביטוח ופותר חידונים מירושלים, ובתו, ענת קם, עד לא מזמן סטודנטית להיסטוריה ולפילוסופיה ועיתונאית וכעת מואשמת בהדלפת מסמכים בטחוניים לעיתונאי (מה שנקרא בישראל: ריגול חמור).

היחס שהעניק "מעריב" עד כה לפרשת ענת קם היה שלילי באופן מובהק, אך היחס לענת קם היה פחות חד-משמעי. "מעריב" התמקד בעיקר בגיבור האחר בפרשה, הקולגה והעמית למקצוע אורי בלאו, וחבט בו חבוט והלוך כדי להזיק לעיתון המעסיק אותו, ושמעל דפיו התפרסמו הכתבות שמסמכי ענת קם היו הבסיס להן, עיתון "הארץ".

כעת מזכה "מעריב" את קם בכתבה – לא מפרגנת, לא אוהדת, לא מוטה, אלא פשוט כתבה הוגנת. האתנן שמעניק המרואיין, כלומר "המשפחה" (כלומר יועץ התקשורת שלהם), לעיתון, ואולי האתנן שמעניק העיתון למשפחה, הוא תמונות הילדות של ענת קם שמלוות את הכתבה. "מעריב" מספק בכך את יצר המציצנות שהוא מייחס לקוראיו, ואילו משפחת קם מקבלת הזדמנות להילחם בדמוניזציה שהשב"כ והעיתונים ששיתפו איתו פעולה בשמחה עשו לדמותה של קם.

"איך, איך הפכה הילדה המחוננת שלי לנאשמת בריגול", פותחת כותרת המשנה, "אבא יגאל פותח את האלבום המשפחתי ומציג: ענת קם: היהלום שלא הכרתם". בכותרות לכתבה עצמה מוצג קם כנכה צה"ל ש"חינך את בתו ענת לא לעמוד מהצד ולשתוק", ואומר: "לא היתה לה שום אג'נדה שמאלנית, חינכנו אותה לאכפתיות". בצילום של אריק סולטן המודפס על השער חובק קם את כתף בתו ומישיר מבט למצלמה, היא מביטה לעבר הרצפה.

אחת האנקדוטות שמספר האב מעידה כי דווקא הוא היה מי שהשפיל מבט. "יום אחד הגעתי הביתה ומצאתי שוטרים ולובשי אזרחי. הם ישבו עם ענת ודיברו איתה על כל מיני דברים שקשורים לחומרים ולמחשב. לא הבנתי בדיוק במה מדובר, אבל היתה הרגשה שמוטב שלא אהיה מעורב בעניין יותר מדי ואדבר עם ענת אחר-כך. זה היה בערך ארבעה חודשים לפני שפירסמו את הפרטים על הפרשה בארץ. שרר פה מסתורין היצ'קוקי וכל העניין היה לא נוח ולא בריא. כמובן שהדברים נפלו עלי כרעם ביום בהיר". לפני כן אומר האב, "אני האדם הכי קרוב לענת". הנה פרשנות מעניינת לאופן שבו התגלגלו הדברים.

"כוונת הזדון שמיוחסת לענת היא אינפנטילית בדיוק כמו המעשה שלה", קובע קם, ומציג את ההסבר שלו להדלפה: תסכול של בתו מהזלזול וחוסר ההערכה שבה נתקלה בלשכת אלוף הפיקוד, שם השקיעה את כל כולה בתפקיד קצינה ללא שניתנו לה דרגות. הדוגמה המייצגת שנותן קם היא גערה שספגה בתו מהאלוף (יאיר נווה) לאחר ששכחה לשים תחתית מתחת לספל קפה שהגישה לו ("בפעם הראשונה והאחרונה").

"וזה מצדיק גניבת מסמכים מסווגים?", שואלת הכתבת והמראיינת, שרי מקובר-בליקוב. האב עונה מה שעונה, ולא, יחס מזלזל אינו סיבה מוצדקת לגניבת מסמכים מסווגים, אבל הוא בהחלט סיבה הגיונית ומתקבלת על הדעת יותר מסיבות אחרות שנשמעו עד כה. לעומת זאת, הניסיון לתלות חלק מהאשמה בנהלי בטחון השדה בצה"ל משכנע פחות, כפי שנכתב בתגובת דובר צה"ל. "צה"ל עושה הכל לשמור על בסיסיו, אך אין הוא יכול לשמור עליהם מפני חייליו".

בתיאור הפרשה עצמה בתוך הכתבה כותבת מקובר-בליקוב: "מאז ועד היום מרבים לעסוק בפרשה מכל היבטיה המשפטיים, הבטחוניים והערכיים. העובדה שנסיבותיה נמסרו לעיתונאים על-ידי גורמי הביטחון הביאה לכך שהסיקור אימץ את זווית הראייה הלאומית, הדגיש את הסכנה לפגיעה בבטחון המדינה והזניח את הפגיעה האפשרית בחוק שנחשפה בכתבה של בלאו". זו עוד דוגמה להתייחסות שקולה לפרשה, בעיתון שלא הצטיין בכך עד כה.

אגב, תליית זווית הסיקור של הפרשה בכך שהיו עיתונאים ששמעו עליה לראשונה רק מפיו של ראש השב"כ דיסקין במסיבת עיתונאים היא רק חצי הסבר. נכון, היו כתבים, בעיקר "בכירים", בעיקר מהמדיה האלקטרונית, שנחשפו לפרטים רק כשהשב"כ דיברר אותם, ובתמורה דיבררו את השב"כ, לפעמים מלה במלה, אבל כלי התקשורת, לפחות המודפסים, עקבו אחרי הפרשה הרבה לפני שפורסמה, ושאבו עליה מידע לא רק מגופי הממסד. זה לא הפריע לכתבים, ובמיוחד לעורכים, לספק סיקור חד-צדדי ומתלהם.

קיצור תולדות העינויים

קלמן ליבסקינד הביא לפני שלוש שנים ב"סופשבוע" את סיפורו של רגב שוובר, מי ששוטרים התעללו בו כדי שיודה באונס ילדה. כעת ב"סופשבוע" מראיין ליבסקינד את שוובר שוב, אחרי שבית-המשפט קבע כי חוקרי המשטרה היכו, שיקרו ובדו ראיות, ופסק לו פיצויים של שני מיליון שקל. שוובר הוחזק במעצר 88 יום.

במסגרת הכתבה מתפרסמת מסגרת תחת הכותרת "קיצור תולדות העינויים": "שגן ורון ממחלק הבילוש [...] הם היו ברוטליים [...] היכו בי בשלוש פעמים שונות לפחות [...] הטיחו אותי אל הקיר [...] השוטר ראובן סומך [...] היכה אותי כאילו היה אחוז אמוק [...] הוא פתח בסדרת חבטות לראשי ולאוזני עד שהרגשתי סחרחורת [...] כאשר החוקר שאול סוויד [...] החל להכות בפנים ובראש. הרמתי את ידי הקשורות באזיקים [...] איציק שטרן, ראש צוות החקירה, ידע על כל צעד, כולל השפלות, המכות והשקרים [...] החוקרים ראו בזה סימן והתחילו להפליא בי מכות. הרביצו בגב, בראש וגם ליד הלב [...] הם גם אמרו שאין לי על מה להתלונן מכיוון שהכל יהיו מכות יבשות, יש להם ניסיון שלא יישארו סימנים".

"שיחק לו מזלו וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע", מצטט ליבסקינד מפסק הדין של השופטת דליה גנות, "ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים שבהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם". "בהתחלה כעסתי על השופטים", מצטט ליבסקינד את שוובר, "איך הם לא מבינים שמשהו פה לא בסדר. היום אני מבין איך זה קורה. הכל נעשה בקוצר זמן, מאמינים למה שהשוטרים אומרים ולא קוראים את החומר עד הסוף. מסתפקים בתמצית שמכינים במשטרה".

"מטבע הדברים", כותב ליבסקינד, "התנקזה רוב הביקורת בפרשה לכיוונה של משטרת ישראל. אבל מהמחדל הזה לא יכולה לברוח גם שורה של שופטים שדנו בבקשות המשטרה להארכות המעצר [...] מספיק, רק לצורך הדוגמה, לקרוא את החלטתו של השופט הרווי גרובס, שרגע לפני ששלח את שוובר למעצר, לא התבייש לציין בהחלטתו כי 'בזמן שעיינתי בתיק לא קראתי את מלוא חומר הראיות".

לא רק השופטים, גם הפרקליטות, שליבסקינד מציין כי עדיין, למרות הכל, "לא סגרה לשוובר את התיק עד הסוף", ואף שאיכון טלפוני הוכיח מעבר לכל ספק כי הוא חף מפשע, התעקשה לסגור את התיק "מחוסר ראיות" ולא "מחוסר אשמה". השוטרים עצמם לא נחקרו ולא הועמדו לדין.

"אחרי מה שעברתי אני כבר לא לוקח שום פעולה של המשטרה כדבר מובן מאליו", אומר שוובר לליבסקינד, "לא הולילנד, לא שולה זקן ולא כלום. אנשים אומרים לי, 'אתה תמים? תראה כמה פרשיות יש לאהוד אולמרט'. אני אומר, 'נחיה ונראה'. כבר שמעתי על כמה הרים שהולידו עכברים. אז אומרים, אומרים הרבה דברים, גם עלי אמרו".

ועוד ב"סופשבוע"

מלבד הראיונות עם יגאל קם ורגב שוובר, מתפרסם ב"סופשבוע" (בעריכת דורון כהן) גם ראיון מעניין של ליאת שלזינגר עם ד"ר חנה קהת, פעילה דתייה לזכויות נשים ומייסדת ארגון קולך, שפוטרה ממכללת אורות-ישראל באלקנה, לטענתה (שבית-הדין לעבודה דחה), על רקע פעילותה הפמיניסטית. "אפשר היה לצפות שארגוני הנשים יהיו הראשונים להתייצב לצדה של ד"ר חנה קהת במאבקה", כותבת שלזינגר. "בפועל, לא מעט פעילות פמיניסטיות נרתעות מלסייע לה משום שהיא גרה בהתנחלות".

בהמשך המוסף יש פרויקט מיוחד (שרון נחמני) לכבוד יום הולדתו ה-80 של קלינט איסטווד, השחקן, הבמאי, האיש הנחמד והאגדה. "רציתי לשחק אותו [דמות האיש ללא שם] בחסכנות מילולית. הרגשתי שככל שהוא מדבר פחות, כך הוא מתחזק וגדל בדמיונם של הצופים".

מינימום

"במלוא הפרץ" היא הכותרת הראשית של מוסף "המגזין", המודפסת על רקע תמונת תקריב של עמיר פרץ, חבר-כנסת ש"מנער את האבק, מפשיל שרוולים וחוזר להניף את הדגל החברתי. במוקד: יוזמתו להעלאת שכר המינימום, שזכתה לתמיכה רבה ומפתיעה". "העלאת שכר המינימום תגדיל את האבטלה" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר", ציטוט של סטנלי פישר. כותרת הגג היא "בנק ישראל נגד יוזמת עמיר פרץ".

נתניהו בכותרות

"ניצחתי" היא הכותרת הראשית של "מעריב", ציטוט של ראש הממשלה נתניהו מ"שיחות סגורות". לפי בן כספית, "בשיחות שמנהל בשבועות האחרונים בנימין נתניהו עם גורמים בכירים בצמרת המדינית והפוליטית במדינה הוא מתגאה: 'בדו-קרב עם ממשל אובמה יצאתי כשידי על העליונה. האמריקאים לא הצליחו לכופף אותי, לא ויתרנו על הקווים האדומים". לשכת נתניהו מכחישה את הדברים. "כך או כך", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בכפולה הפותחת של העיתון, "אתמול הוא קיבל מרם עמנואל זימון רשמי לפגישה עם אובמה בשבוע הבא".

"כשנתניהו רצה כסף עבור ההרצאה אמרתי לו: לך מפה. זה אירוע של המשפחה שלך. מדברים על אנטבה, על האח שלך", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "כך העידה יפית ניסן-מרום במשטרה במסגרת חקירת ראשונטורס", נכתב בכותרת המשנה. ניסן-מרום היא "בכירה באגודה למען החייל", והתקופה המדוברת היא זו שבה היה נתניהו "אדם פרטי". לשכת נתניהו מכחישה את הדיווח ב"ידיעות", שהפעם מביא יובל קרני. נתניהו טוען שמעולם לא קיבל כסף מהאגודה למען החייל ואף הרצה עבורה פעמים רבות ללא תשלום.

שמעון שיבר הודה

כל העיתונים, למעט "הארץ", מדווחים על עסקת הטיעון שנחתמה עם שמעון שיבר, מנהל בית-הספר עמל בראשון-לציון, ובמסגרתה הודה בשורה של עבירות מין בארבע נשים, ביניהן תלמידתו בת ה-16. "זהו יום שחור לשוחרי הצדק והאמת", מצוטט ב"מעריב" עו"ד יוסי פאר, המייצג שלוש מהמתלוננות.

זהו יום שחור פחות לגל לוינסון, העיתונאית שחשפה את הפרשה. לוינסון התראיינה בשנה שעברה ל"תיק תקשורת", שם טענה שבעקבות החשיפה פוטרה מהמקומון "ידיעות ראשון" בעיר וכי עורכים בעיתון ניסו לגמד את הסיפור שהוביל לחקירה. בדיווח היום ב"ידיעות אחרונות" לא מוזכרים לוינסון או "ידיעות ראשון".

ענייני תקשורת

המדור "ליאורה" ב"סופשבוע" תובע את עלבונו של "מעריב": "עידו תדמור נתן ל'ידיעות אחרונות' את סיפור האבהות המתגבש שלו בערך שנתיים אחרי ששיווק אותו ל'מעריב'. ליאורה מציעה שיקפיא את הזרע, אולי בעוד כמה שנים הוא יצליח לסחוט שער ב'ישראל היום'". באותו מדור כותבת ליאורה: "לפני שלושה חודשים ילדה קרן, הבת של חנה גרטלר, זו שסיפורה הרעיד את המדינה כשנחטפה בעבור כופר, בת".

עוד ב"מעריב", במוסף "עסקים", ידיעה של חני יודל ששואלת, "האם אוניברסיטת תל-אביב מנעה ממתנחלים לסקר כנס על אירועי הנכבה?". יודל מביאה את טענתו של יהושע מור-יוסף, מנכ"ל תחנת הרדיו האזורית גלי-ישראל של יהודה והשומרון, ולפיה כתב התחנה קובי צוקר, שהגיע ביום שלישי לאוניברסיטה לסקר כנס בנושא "אירועי הנכבה וזכות השיבה", נתקל בפרופ' גדי אלגזי (שתמונתו המלווה את הכתבה נראית כתמונתו של אדם אחר), שמנע ממנו את הסיקור משום ש"הוא אינו מוכן שמתנחלים יסקרו את הכנס".

יודל כותבת כי מהאוניברסיטה לא התקבלה תגובה עד סגירת הגיליון. גרסתו של אלגזי לאירועים, כפי שמסר אותה בתשובה לשאלת "העין השביעית" אתמול, היא שלא גירש את הכתב מאולם הכנס, אלא רק אמר לו שעליו לתאם את הסיקור עם האוניברסיטה, כמקובל. עוד אמר שאין לו יכולת למנוע ממנו לסקר, אך שהוא עצמו אינו מעוניין להתראיין אצלו. בנוגע לתגובה זו, יש לציין כי אין זה דווקא נוהג מקובל ומחייב לתאם סיקור של כנס אקדמי חופשי עם הנהלת האוניברסיטה.

"על שובה של 'המקור' ללוח השידורים יכולתם לגלות רק אם התעקשתם לצלוח את הפרומואים הארוכים של 'הישרדות'", כותבת שיר זיו בטור ביקורת הטלוויזיה ב"ישראל היום". ואילו גפי אמיר ב"ידיעות אחרונות", המנהל כעת נסיונות פשרה עם רביב דרוקר לאחר תביעת דיבה שהגיש נגד העיתון, ושעפר שלח עזב את שורותיו ברוח רעה, כותבת בטור ביקורת הטלוויזיה ב"ידיעות": "מפתיע לחוות את הפער בין טון ההגשה הנונשלנטי להדר ולנפיחות שמאפיינים את הגשתם של דרוקר ושלח".