מועמר קדאפי, שליט לוב (צילום: ssstt, רשיון cc-by-nc-sa)

פרוטוקול הקלישאה

"תאונה קטלנית בכביש 85 בין עכו לכרמיאל: אוטובוס אגד בקו 361 התנגש במשאית סמיטריילר שעצרה בצד הכביש. מחקירה ראשונית עולה כי נהג האוטובוס בן ה-25 הוא שסטה ימינה", מתארת כותרת משנה לידיעה הממוקמת מתחת לקפל על שער "הארץ" את התאונה שמגיעה לכותרות הראשיות של שלושת העיתונים האחרים ("נמחצו למוות", "נסיעה קטלנית", "נהיגה קטלנית").

הכותרת של "הארץ" לידיעה היא "חמישה הרוגים ו-51 פצועים בהתנגשות אוטובוס אגד במשאית", אבל על שערי העיתונים האחרים מוזכרים רק כמה מהנפגעים. על שער "מעריב" מודפסות תמונותיהם של רב-כלאי סאלח עבדאללה (42) וסרן אביב אל-דן (26), כשלצדם רשימה של "שלושת ההרוגים הנוספים בתאונה". "בין הקורבנות", נכתב בכותרת המשנה, "חיילים וקצינים שהיו בדרכם לחופשת השבת". "בין ההרוגים: 2 קצינים וחיילת", נכתב בשער "ידיעות אחרונות". על שער "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מודפסות שלוש תמונות, של הרב-כלאי והקצין, ושל אינה סברדלוב, חיילת (דרגה: סמלת).

האם במערכות העיתונים, על הקיר לצד הוראות ההאחדה (היכן שיש כאלו), תלויה גם טבלה המפרטת את סדרי הקדימות של בעלי מקצוע במקרה שאיתרע מזלם להיהרג? טבלה כזו לא נדרשת. הכלל ברור: אנשי כוחות הביטחון יאוזכרו בשמם, דרגתם, גילם, מצבם המשפחתי (בן של חבר אגד, אב לארבעה) ומעשיהם הטובים (תעודת הצטיינות, עזרה לקשישים), ותמונתם תופיע על השער. כל השאר יצוינו בשמם בלבד. אבל למה, בעצם?

האוטובוס "מכונה אוטובוס החיילים בשל ריכוז לובשי המדים שבו", נכתב בידיעה המרכזית ב"מעריב". אולי לכן מעדיפים הטבלואידים להדגיש את השיוך הצבאי של הרוגי התאונה? העיתונים מספרים כי אחד החיילים ירה בחלונות כדי שהנוסעים יוכלו להיחלץ, אולי זו הסיבה? "על הכביש, בין כתמי הדם וחלקי הברזל, נותרו הצ'ימידנים המיותרים", נכתב בכותרת המשנה על שער "מעריב". הכותרת מנצלת בציניות מגושמת את הרגישות הלאומית למותם של חיילינו כדי לסחוט עוד קצת את הקוראים. אולי זו הסיבה להתחיילות של סיקור התאונה?

ואולי מדובר בתגובה פבלובית של עיתונות פטריוטית, המקדשת את המדים ואת הנופלים העוטים אותם גם כשהללו נהרגו בתאונת דרכים אזרחית לחלוטין? אולי, אבל הנה גם ב"הארץ", העיתון של עוכרי ישראל, נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית בעמ' 2, "בין ההרוגים קצין שב"ס ושני חיילים".

שני ההרוגים האחרים הם אשר נידם, תושב צפת בן 63, ויצחק זוהר זהבי, בן 56. על נידם ועל זהבי לא יודעים העיתונים לספר לנו דבר, מלבד עדותו של חברו של נידם, עוזי שטרית, כי נידם היה "עמוד התווך של משפחתו ושל בית-הכנסת המרכזי ביישוב". אם כן, ייתכן שהעיתונים בחרו להדגיש את שני או שלושת ההרוגים האחרים לא בגלל מדיהם, אלא פשוט משום שהכתבים לא הצליחו לאסוף מידע על ההרוגים "האזרחים"?

זה כבר הסבר מתקבל יותר על הדעת. הוא לוקח בחשבון גורמים חזקים יותר משיקולים עריכתיים והכוונות אידיאולוגיות: את לחץ הדדליין ואת כוחה של מקריות. כאן טמון ההסבר, בעצם הכיסוי. כי הרי הטרגדיה של קו 361 החיפאי אינה באמת טרגדיה לאומית, אלא אסון אישי של משפחות ההרוגים והפצועים, ושל הנהג הכנראה רשלן שהרס גם את חייו שלו.

וכשהעורכים בוחרים, מכוח ההרגל וההתמדה והמסורת, להפוך תאונת דרכים – מזעזעת ככל התאונות, סתמית ככולן – לסיפור החשוב של היום, נכנסת מערכת החדשות למלכוד: כיצד לסקר אירוע מזעזע כל-כך אבל סתמי כל-כך ונטול גיבורים מיידיים, וממילא יוצאים העיתונאים לצוד נקודות אחיזה וקווי מתאר, משהו שאפשר להעלות לכותרת, פרט שיעניק לדיווח את הייחודיות שתבדיל אותו מאלפי תאונות אחרות ואלפי דיווחים אחרים, וממילא נדחקים ועולים אל פני השטח פסבדו-פטריוטיות והיפר-סנסציה, והדדליין זורק את העושים במלאכה אל נהלי פרוטוקול הקלישאה.

ב"ישראל היום" מעטר את הדיווח בכפולה הפותחת, הראשונה מהשתיים המוקדשות לסיקור התאונה, טור צד תחת הכותרת "תאונות אוטובוס" (וביתר דיוק: "!תאונות אוטובוס", ולא ברור אם סימן הקריאה קפץ בטעות לתחילת המשפט או שהטבלואיד מחפש דרכים חדשות להורות לקוראיו להזדעזע). בטור (נתונים: שלומי דיאז, תצלומים: רויטרס) מובאים תצלומים ותקצירים של "אסון הבונים", "אסון ה'פנויים-פנויות'", "תאונת אוטובוס הילדים" ו"אסון התיירים". הנה, בתאונת האוטובוס הבאה שתתרגש עלינו לרעה יוכל שלומי דיאז לכתוב גם על "אוטובוס החיילים".

בררררר

הכותרת הראשית של "הארץ" היא תגובה לכותרת הראשית של "הארץ": "אהוד ברק: התבטאויות פרובוקטיביות של שרים פוגעות באינטרס הישראלי". "בתגובה לדברי שר החוץ ליברמן אתמול ל'הארץ'", נכתב בכותרת המשנה, "קרא שר הביטחון להימנע מהתלהמות הפוגעת ביחסים עם ארה"ב". כותרת הידיעה בעמוד הפנימי היא "ברק: יש לשקול את הרחבת הממשלה למען הנעת המו"מ".

ב"ידיעות אחרונות", כותרת עמ' 6 היא "הקפאת ההריסה"; "האמריקאים לחצו, ונתניהו נאלץ לדחות את הריסת הבתים הלא-חוקיים בירושלים", נכתב בכותרת הגג לידיעה של איתמר אייכנר. ומתחת לידיעה, ידיעה של יונתן גולן: "הממשלה תתבקש לאשר בקרוב פיצוי בסך 100 מיליון שקל ל-3,000 משפחות שנפגעו מהקפאת הבנייה בשטחים [...] המשפחות שיהיו זכאיות לקבל את הפיצוי הן אלה שקיבלו היתרים לבנות את בתיהן עד 26 בנובמבר 2009. כל משפחה תקבל סכום השווה לעלותם של עשרה חודשי שכירות בבית ששוויו מקביל לבית שתיכננה המשפחה לבנות".

"עם כל הכבוד לנתניהו", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "השבוע" של "הארץ", "ישראל לא היתה מתקבלת למועדון ה-OECD בלי מעט עזרה מהידיד אובמה. מאחורי הקלעים, עמל הממשל האמריקאי קשה כדי לשכנע את המתנגדות, ובראשן טורקיה, שיצביעו בעד. נתניהו יידרש לשלם על המאמץ במטבע קשיח". כותרת הכתבה של אלוף בן היא "קח יוקרה, תן ויתורים".

כנופיית העיתונות

"הסערה הבאה", מבטיחה החותמת בראש שער "ידיעות אחרונות". מה היתה הסערה הקודמת? כנראה "משפט החמורים", הגילוי השולי של "ידיעות אחרונות" כי פרקליט מרכזי בצוות התביעה נגד אהוד אולמרט, אורי קורב, התבטא בפורום מצומצם באופן מזלזל כלפי שופטים. גילוי שולי שבאמצעות המגבר של "ידיעות אחרונות" הועצם למקסימום האפשרי.

מהי הסערה הבאה? "הפרקליטה נגד הפרקליטות", לשון ההפניה על השער, "עו"ד אירית באומהורן, שהיתה התובעת בתיק קצב, תוקפת בראיון מיוחד ל'ידיעות אחרונות' את צמרת הפרקליטות: 'ראיתי חובבנות, חוסר מקצועיות וחוסר מקצוענות. בתיקים של אישי ציבור יש חשש שפועלים גם ממניעים אמוציונליים". כותרת הראיון, של עינת פישביין וטובה צימוקי, על שער מוסף השבת של "ידיעות" היא "לחקור!". "בעיני צריך לבדוק את מעורבות הדרג הגבוה המחליט בפרקליטות בתוך התיק עצמו", אומרת באומהורן. בתחילת הפסקה השישית נכתב: "עכשיו היא יוצאת גם נגד התנהלות הפרקליטות מול אישי ציבור אחרים, דוגמת תיקי אולמרט".

כיצד יוצאת באומהורן נגד התנהלות הפרקליטות? "אין פה בעיניה נטייה מראש בעד או נגד בכירי השלטון". מה יש? "מעורבות יתר, לעתים אמוציונלית, של ראשי המערכת המשפטית". האם ייתכן שגם באומהורן מונעת ממניעים שיש בהם מן האמוציונליות? המראיינות מציינות כי באומהורן עזבה את הפרקליטות "אחרי שהבינה שלא תקודם להיות פרקליטת מחוז ירושלים, לצד תחושת מיצוי עמוקה". "הכפשה המונעת מנקמנות אישית", נכתב בראש תגובתו של מני מזוז לדבריה של באומהורן.

אבל טיפת אמון במערכת המשפט עוד נותרה ב"ידיעות אחרונות". הנה בעמ' 5, מיד אחרי סיקור תאונת הדרכים ("החיילים נהרגו בדרך הביתה"), נמצא מקום לידיעה על "כתב אישום", כמאמר כותרת הגג, כי "במשרד החקלאות סידרו ג'ובים למקורבים", כדבר הכותרת, ובמיוחד, כדבר כותרת המשנה, למקורב מסוים: "כפי שנחשף ב'ידיעות אחרונות': אחד המינויים היה של עו"ד דוד שמרון – פרקליטו של נתניהו".

כתב האישום הוגש נגד "שלושה בכירים לשעבר במשרד החקלאות" – מנכ"ל מועצת הצמחים מיכאל אילון, העוזרת מירי אזולאי והממונה על מועצת הלול מרדכי הלפרין – בגין עבירות כמו הפרת אמונים, שימוש במסמך מזויף ורישום כוזב במסמכי תאגיד, באשמה של מינויים פוליטיים; עבירות צווארון לבן פוליטיות קלאסיות. כאלו ש"ידיעות אחרונות" נותן פתחון פה רחב למי שטוען שהם כלי בידי "כנופיית שלטון החוק" לתפור תיקים למי שאינם חפצים ביקרו.

"מה קורה כאן?" היא הכותרת הראשית של המוסף לשבת של "מעריב". כותרת המשנה היא ציטוט ארוך (מאוד) ממאמר של בן כספית. הציטוט, בקצרה: "זוכרים שלפני יותר מחודש סערה הארץ כשהתפוצצה פרשת הולילנד? נו, טוב. עברו כמעט חמישה שבועות. אולמרט חזר, אבל לא נחקר [...] מישהו יודע מה הקשר בין אולמרט להולילנד? [...] אני משוכנע שאלמלא הביא [אולמרט] את דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים, מה שנתפס כאיום ברור על כנופיית שלטון החוק מרחביה, לא היה זוכה לטיפול המוטרף שהוא זוכה לו". לכספית יש מלה טובה גם לליברמן.

ב"הארץ" מפרסמים בהבלטה בעמ' 7 את הכותרת "לדור מתכוון להאריך את כהונת פרקליטת מחוז תל-אביב על אף חלקה בפרשת רמון". תומר זרחין מזכיר כי "מטיוטת דו"ח מבקר המדינה עלו פגמים בהתנהלותה של פרקליטת מחוז תל-אביב, עו"ד רות דוד, האחראית על תיק רמון בפרשת הנשיקה". אם כן, "הארץ" מגיש ללא כחל ושרק ידיעה ש"שייכת" לכאורה למחנה של "כנופיית השלטון" ולא לזה של "כנופיית שלטון החוק". כך מתנהל עיתון שאינו שייך לכנופיה.

זכרונות מדרעי

הראיון עם באומהורן במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מחליף את טורו של נחום ברנע, שלא מתפרסם השבוע. אחרי הכל, ברנע כתב לא מעט בעיתון במהלך ימות השבוע: מלבד מאמר לכבוד יום ירושלים, הוא גם הביא תמליל מחקירה של מנהל בארגון אקים שנעשתה בפרשת ראשונטורס, שבה נאשם אולמרט כי עבר עבירות פליליות בהתקשרויותיו עם ארגוני צדקה למיניהם, וציטט משפט הטוען, לכאורה, כי נתניהו ביקש סכום גדול עבור השתתפותו בטקס התרמה. למחרת, אחרי שארגון אקים טען נגד הפרסום של "ידיעות אחרונות", כתב ברנע שוב על הפרשה.

היום ב"ישראל היום" כותב מרדכי גילת בטורו, תחת הכותרת "שיטת אולמרט, שיטת דרעי": "חסידי אולמרט בתקשורת מתקשים עדיין להיפרד מיקירם רב-המעללים. יחד איתו ועם יחצניו הם מחפשים עכשיו בשבילו חבל הצלה ומתחילים להזכיר לנו שוב ושוב את חברו אריה דרעי. השיטה: במקום לעסוק במעשיו בכתב האישום נגדו ובעדויות הרלבנטיות למשפטו – הם מנסים להסיח את דעת הקהל מהעיקר אל הטפל.

"איך עושים זאת? דולים מתיקי החקירה סיפורים שאינם רלבנטיים לאישומים, עדויות שאינן נוגעות למעשים המיוחסים לנאשמים, תמלילי האזנות סתר שאפשר לדלות מהם קטעים, חלקי שיחות ופליטות פה המשחירים בפן הציבורי גם אחרים ומחלקים אותם לעיתונאים 'נוחים'. חוזרים לימים שבהם נטען כי שחיתות היא נורמה ולא רק דרעי חטא בה.

"אולמרט מתחיל לאמץ את קו ההגנה הזה, וחסידיו בתקשורת ממחישים זאת היטב. מעכשיו נהיה עדים, בכל פעם שהתביעה תחשוף עדויות ומסמכים מפלילים, לשליפת תמליל האזנת סתר של נהנתן זה או אחר מסוגם של ברק ונתניהו (כאנשים פרטיים), של עדים שדיברו בעדותם במשטרה על צד שלישי שלא נחקר ואינו קשור לפרשת אולמרט. שיטת דרעי שיטת אולמרט. הם הרי חברים.

"דרעי היה רב-אמן בשתילת מידע כזה בתקשורת לקראת משפטו ובמהלכו, אבל מקורבי אולמרט צועדים קדימה ושוברים שיאים חדשים. אחד מהם: בניית טענה של אכיפה סלקטיבית. כלומר, קשה לה כבר להתמודד עם ראיות התביעה, ולכן היא מתחילה לדקלם את 'אהוד זכאי להגנה מהצדק'".

קשקוש, טענה עלובה, בדיחה

עוד כותב גילת בטורו ב"ישראל היום" על נציב המדינה שמואל הולנדר, מי שסוחב אחריו לא קופה אחת, אלא בנק שלם מלא בשרצים. גילת מזכיר כי "נתניהו הבטיח לעם ישראל לפני חצי שנה" כי "בסוף יוני הקרוב ילך הביתה אחרי 14 שנה בתפקיד נציב שירות המדינה עו"ד שמואל הולנדר [...] אלא שסמוך מאוד לפרסום ההודעה צילצל עובד מדינה אל מיכל שבת ועוזי דיין וגילה להם שנתניהו מהתל בציבור. מטעים את כולם באמצעותכם אמר, לנתניהו אין כוונה לסלק הביתה את הנציב. תשכחו מזה".

בהמשך הטור צולף גילת בנתניהו שוב ושוב ושוב: "הלשונות הרעות מספרות שנתניהו שבוי בידיו [של הולנדר]. שני עמיתי ביקשו את תגובת ראש הממשלה כבר לפני שבועיים, וזה בחר להתעלם. הם פנו פעם נוספת, ושוב התגובה בוששה להגיע. השבוע הוצגו השאלות של המדור הזה בפעם השלישית, עם תזכורות לפניות הקודמת, ונתניהו בשלו: הוא מצפצף. הוא מתחכם.

"[...] רגע לפני סגירת המדור הזה אחרי שיחה נוספת עם משרד רה"מ נולדה פתאום תשובה. בימים האחרונים, טענו דובריו, החליט ראש הממשלה להאריך את כהונת הנציב עד ל-30 באוקטובר השנה. פתאום משום מקום הוא מקבל עוד מתנה מנתניהו. למה בדיוק? כי לדעת ראש הממשלה אי-אפשר לאשר את התקציב לשנתיים הקרובות בלי שהחבר הולנדר יימצא בתפקיד הזה. הוא ממש חיוני. זה התירוץ. קשקוש, טענה עלובה, בדיחה – הבל הבלים. לא ברור מדוע נתניהו מבקש להתבזות בצורה כזו. גם הוא, אני משוכנע, לא מאמין לנימוק שלו. לא במקרה לקח לאנשיו שבועיים להמציא אותו".

הנה אם כן – חופש מערכתי ב"ישראל היום". אולי בכל זאת נמצא הבדל בינו ובין "ידיעות אחרונות".

האם המרעיבה

פרשת "האם המרעיבה", שהסעירה בזמנו את הרחוב החרדי ואת העיתונים, מגיעה היום לכדי סיום אפשרי של הפרק המשפטי שלה עם הסכמה על עסקת טיעון, אולם רק "ישראל היום" מקדיש לה מקום על השער: "האם המרעיבה לא תשב בכלא; יצחק קדמן: הסדר מביש". "חובה אנושית לדחות את העסקה מכל וכל" היא כותרת טורו של דן מרגלית.

עוד ב"ישראל היום", יהודה שלזינגר מביא במסגרת מיוחדת את גרסת "משפחת האם" ש"תוקפת את העסקה". שלזינגר מצטט האשמות וחרפות של קרובי המשפחה העלומים נגד הפרקליטות ונגד ד"ר מיכאל וינטרוב שהעיד נגד האם.

י' מירושלים, אם לשישה, הודתה שהתעללה בבנה לאורך תקופה ארוכה וגרמה לו נזקים קשים. ההודאה נתמכת בעדויות של רופאים, בדבריו של הילד ובראיות פיזיות של תצלומים ומעקב רפואי. למרות זאת יש קרובים ומקורבים ואולי גם, בעיקר, רחוקים, שממשיכים להטיל דופי במצילי הילד ולקרוא להמשיך לסכן אותו – הכל בשם קנאות מבחילה ולא אנושית, שאף גררה המוני חרדים לרחובות להפגנות אלימות ומיותרות.

לא ברור מדוע צריך לתת לאנשים האלה פתחון פה רחב כל-כך, ועוד כשהם מסתתרים מאחורי מחסה האנונימיות ובלי שיוצגו מול דברי הכזב שלהם העובדות הידועות.

"הרחקה מהילדים ל-5 שנים" היא כותרת עמ' 8 ב"ידיעות". "'האם המרעיבה' החליטה להסכים להסדר טיעון והודתה: התעללתי בבני"; "לפי ההסדר האם תשהה במעצר בית מלא 3 שנים ותפגוש את ילדיה רק תחת פיקוח. זעם בקרב גורמי הרווחה והבריאות: 'זו עסקה מבישה ומקוממת ועוול לילד'" (מיכל גולדברג ודוד רגב).

ב-16.7.09 כתבתי בסקירת העיתונות כאן: "על סקלת הצבעים, 'ידיעות אחרונות', בהנהגתו של העורך שילה דה-בר, עובר לספקטרום אינפרא-צהוב. 'זהו הילד המורעב', נכתב באותיות שמנות על שער העיתון, ולצדן תצלום מטושטש של, ובכן, הילד המורעב. מתחת לידיעה מודפסת כותרת טורו של מטהר השרצים חנוך דאום: 'חובה לראות'. יש לי הצעה לכותרת אחרת: 'כנסו כנסו'". התמונה של הילד העירום מופיעה ב"ידיעות אחרונות" גם היום. ב"מעריב" היא אפילו גדולה יותר. ב"ישראל היום" מופיעה תמונה של הילד כשהוא לבוש. ב"הארץ" אין תמונה של הילד.

המקומיים

הדיווחים על "האם המרעיבה" בעיתונים מלווים בדיווחים על שלל עבירות מין: חזן בית-הכנסת בכיכר המדינה, אפרים יגודייף, נידון למאסר של 25 שנה אחרי שאנס במשך שנים את קרובות משפחתו הקטנות, בנות למשפחה חרדית. נהג הסעות מפרדסייה חשוד כי אנס ילדה בת חמש. המשטרה חוקרת אם נערה בת 13 הותקפה מינית כמה פעמים על-ידי נערים באזור השפלה. בית-המשפט גזר תשע שנות מאסר על מחד חמאמרה, שאנס ילדה בת שש בבית ששיפץ. בית-המשפט העליון דן בערעור של מתקין דודי שמש מהדרום שמואשם בביצוע מעשים מגונים בקטינות.

ב"מעריב" כותרת הידיעה בראש עמ' 11 היא "זאת לא חרדית, זו עובדת זרה". כותרת הגג לידיעה, של יובל גורן, היא "תופעה: עובדים זרים לא חוקיים מתחזים לתושבים מקומיים". לא נכתב בידיעה אם ההתחזות מוגבלת ללבישת שביס, או שהזרים נאלצים גם לאנוס ילדות כדי להיטמע באוכלוסייה.

מה המצב

"האם אתה מצליח להבין מדוע שואלים סופרים על עמדותיהם הפוליטיות?", שואל דוד זונשיין את פול אוסטר במסגרת ראיון המתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". "באמריקה אף אחד לא שואל סופרים על עמדותיהם הפוליטיות", עונה אוסטר. "כשאני מבקר במדינות – כל מדינה שהיא לא ישראל – אנשים שואלים אותי מה קורה באמריקה, אבל אף פעם לא נשאלתי בצרפת מה אני חושב על המצב בצרפת. בישראל, לעומת זאת, כולם רוצים לדעת מה אני חושב על המצב בישראל".

חדשות חוץ

לוב נבחרה למועצת זכויות האדם באו"ם.