שר החוץ ליברמן (משמאל) עם השליח האמריקאי מיטשל, אתמול בירושלים (צילום: קובי גדעון)

עניין של יוזמה

האביב כבר כאן. הפמפלט הפרסומי המצורף לעיתון "הארץ" מציע סוגים שונים של מנגל על גז, מוסף "הארץ" מזהיר מפני מכה של תוכיים ("התוכי הזה אולי נראה לכם תמים"), והכותרות הראשיות כולן אופטימיות (לכאורה. הרי לבלובו של האביב הוא רק כסות לתקופה נוראית של אלרגיה): בעקבות יום הפגישות שערך השליח ג'ורג' מיטשל עם בכירי הממשל כאן, מדווח "הארץ" על "תוכנית השלום של אובמה: משא-ומתן מקביל בין ישראל, סוריה והפלסטינים" (הכותרת אופטימית למי שנהוג לחשוב שהוא קורא "הארץ" אופייני. לאחרים הכותרת היא דווקא פסימית מאוד, והדבר השתקף בהבדלי הסיקור אתמול בין "הארץ" לעיתונים האחרים).

לפי עקיבא אלדר, התוכנית האמריקאית המתגבשת מבוססת על מה שנקרא "היוזמה הערבית", "שמציעה לישראל נורמליזציה עם מדינות הליגה הערבית בתמורה לנסיגה מהשטחים הכבושים והקמת מדינה פלסטינית". אבל האם התוכנית האמריקאית תכלול גם את הדרישה ליישוב מיליוני ערבים בישראל ("זכות השיבה")? על כך לא נכתב היום ב"הארץ".

ב"מעריב", רמז לדבר: כמו ב"הארץ", גם שם נכתב כי דרישתו של נתניהו היא "קודם שיכירו בישראל כמדינה יהודית", אבל ב"מעריב" (מיה בנגל ואריק בנדר) מפרשים: "עד כה, כידוע, הפלסטינים סירבו להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, בין היתר מכיוון שיש בכך ביטול של זכות השיבה". האם הכרה במדינה יהודית פירושה אכן ביטול הדרישה ל"זכות השיבה"? ספק גדול. בכל אופן, ב"מעריב" ממשיכים לדוג משמעויות מתוך הברברת הדיפלומטית: "בירושלים מצאו חיזוק לעמדתם בהצהרות שנתן מיטשל בהן ביטא את צמד המלים 'מדינה יהודית'".

כמו כן נכתב ב"הארץ" כי האמריקאים רואים בתהליך השלום האמור דרך "לרסן את השפעתה של טהרן" ולפעול באפיקים דיפלומטיים. זו גישה אחרת, אולי הפוכה, מזו שהוצגה אתמול ב"ידיעות אחרונות" ("בושאר תמורת יצהר", כלומר, פינוי התנחלויות תמורת עזרה צבאית נגד טהרן). בכל מקרה, היום גם ב"ידיעות אחרונות" כבר אפשר לשמוע זמירות אחרות. בתוככי ידיעה של שמעון שיפר בעמוד הפותח של העיתון: "ובתוך כך הולכת ומתקבעת בירושלים ההערכה שממשל אובמה לא יאפשר לישראל לפעול באופן צבאי נגד איראן".

עוד כותב אלדר כי כבר התגלעה מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן ובין אהוד ברק. שר הביטחון הביע תמיכה במשא-ומתן סימולטני עם הפלסטינים והסורים, ואילו נתניהו וליברמן התנגדו. ב"מעריב" בוחרים בכותרת ראשית שמדגישה דווקא צד אחר בעמדתו של נתניהו: "נתניהו יכיר בעקרון שתי המדינות". האם זו כותרת אביבית? לא ברור. בכל אופן, ב"מעריב" לא תולים את השינוי בעמדתו של נתניהו בהבשלה של תהליכים פנימיים: "לקראת ביקור נתניהו בוושינגטון: הלחץ האמריקאי משיג תוצאות", נכתב בכותרת הגג לראשית.

אם קוראים את הידיעה הראשית, של בן כספית, שממנה נגזרה הכותרת "נתניהו יכיר בעקרון שתי המדינות", מגלים כי היא בעצם עניין של פרשנות (ואצל כספית כמו אצל כספית, יש גם בונוס של הדמיה גרפית של ארשת הפנים וסידור הגבות של כל אחד מהאנשים הנידונים). כספית משער כי כך יהיו פני הדברים בפגישה המיועדת בין אובמה לנתניהו בסוף מאי. המקור הוא "מקור מדיני בכיר בירושלים", והמסקנה של כספית: "הדיווחים [על משבר עם הממשל האמריקאי] מוגזמים ומוקדמים מעט". כזכור, אתמול נכתב בכותרת ב"מעריב": "החשש בישראל: הפערים בגישות יביאו למתח בין המדינות".

הסיפור עם ליברמן

בידיעה הראשית ב"הארץ" נכתב גם כי "גורמים מדיניים", כמו גם סגן שר החוץ דני איילון (ישראל-ביתנו), טוענים כי מתקיימים מגעים לפיוס בין ליברמן למצרים. גם ב"מעריב" כותב היום כספית דברים דומים, מרחיקי לכת עוד יותר. כמו באשר למתח עם האמריקאים, גם באשר למתח עם המצרים סובר כספית כי התקשורת הגזימה: "בחזית המצרית העניינים מתוחים הרבה פחות מהנראה לעין. אמירתו של שר החוץ אבו אל-רייט כי ליברמן 'לא ידרוך במצרים' היתה מתונה בהרבה מהפרסומים על אודותיה. השר המצרי דיבר על קהיר, לא על מצרים, והוסיף התניה, 'אם לא ישנה את מדיניותו'".

"הפרסומים על אודותיה" היו אתמול כותרת ראשית ב"מעריב", וכאמור, גם המתח עם האמריקאים היה כותרת בעמוד הפותח. האם כספית מבצע סיכול ממוקד בידיעות של עמיתתו מיה בנגל? בנגל, בכל אופן, כותבת היום על "תקרית מביכה" שגרם ליברמן אתמול. משהו בקשר לזה שלא ליווה את מיטשל לאוטו.

מי שנותן את הבולטות הרבה ביותר לכיוון האופטימי ביחסי ישראל-מצרים הוא "ידיעות אחרונות", שהעניק אתמול את החשיפה המעטה ביותר לדברים שהטיח שר החוץ המצרי בזה הישראלי. הכותרת הראשית של העיתון היום היא "השר המצרי צפוי להיפגש עם ליברמן". ברם השר, שלא כפי שניתן לחשוב למקרא הכותרת, אינו שר החוץ המצרי, אלא שר המודיעין עומר סולימאן, המוכר לקוראי העיתונים מהדיווחים על המגעים להחזרתו של החייל החטוף גלעד שליט.

ככלל, כפי שנכתב כאן אתמול, "ידיעות אחרונות", וסיבותיו שמורות עימו, נוטה שלא לאמץ את הקו הנהוג בעיתונים האחרים, המדגישים את העוינות שמעורר, לפחות לכאורה, ליברמן אצל שכנינו על פני כדור הארץ.

בשולי עמ' 4 ב"מעריב" כותב אבי אשכנזי על פגישת פיוס בין המפכ"ל לשר לבטחון פנים (בעקבות פרשת בר-לב), ובשולי הידיעה הוא כותב על כך שהשר (אהרונוביץ') מינה למנכ"ל משרדו את חגי פדידה (ובסוגריים נכתב "פלג", אף שהשם הנכון הוא "פלד"), שהוא ממקורביו של ליברמן. כזכור, זו היתה אתמול כותרת ראשית של איציק סבן ב"ישראל היום": "מקורבי כהן: ליברמן מנסה להשתלט על המשרד לבטחון פנים באמצעות הצנחת מקורבים", ועוד לפני כן, ב-14 בחודש, זו היתה כותרת של יהונתן ליס ב"הארץ".

עוז לעמו

כל העיתונים מדווחים על זריקת רימון לביתו של ראש עיריית אשדוד יחיאל לסרי; רק "מעריב" מפנה מן השער לדיווח על פטירתו מן העולם של שלומי עוז (מדוע? הנה הצעה להסבר בכל הנוגע לטיפול של "ידיעות אחרונות" בעניין). "פעיל הליכוד מת על שולחן הפוקר", נכתב בכותרת על השער. בכותרת המשנה הוא "עבריין לשעבר". בכותרת בעמ' 3 הוא "מלך המרכז". איזה מרכז? אם לא הבנתם, צירפו בשבילכם תמונות: עוז עם אהוד אולמרט, עוז עם עמרי שרון, עוז עם סילבן שלום. "עוז התפרסם וצבר כוח רב בזכות הקשר ההדוק שקיים עם עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה אריאל שרון, ועם צמרת השלטון הישראלית באופן כללי [...] צמח בסניף הליכוד ברמת-גן [...] בשנת 1999 אף שימש כראש מטהו של אהוד אולמרט", כותבות מרב דוד ומיכל שפירא.

זהו החלק הפוליטי, ומהו החלק העברייני? "שמו נקשר עם בני משפחת אלפרון. בעבר הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע ובעבירות של סחיטה באיומים [...] ונידון על כל העבירות הללו ל-32 חודשי מאסר בפועל. בין השאר נחקר ואף נעצר בשל מעורבותו בפרשת הטיית המכרזים ברשות שדות התעופה בשנת 2003". ויש עוד איזו פרשת עוקץ בבנק לאומי, ומסגרת שכתבה מיכל שפירא המשרטטת את קוויה המסובכים של "העסקה האחרונה" והמפוקפקת, כך רומזים לנו: עסקת נדל"ן בשכונת פלורנטין בתל-אביב ש"הפכה חמישה מיליון שקלים ל-160 מיליון שקלים". תגובת מינהל מקרקעי ישראל לעלילה המפותלת מסבכת אותה, כמובן, עוד יותר.

אתמול נפטר עוז, כאמור, מדום לב בעת משחק פוקר בבולגריה: "שלומי רצה לברוח מחיי העבריינות אל הפוליטיקה, אבל העבר רדף אחריו לכל מקום, ולא תמיד בצדק", כותב עליו שלום ירושלמי, שמזכה אותו מהחשדות והרמיזות, "בחיים הפוליטיים לא נקט בשיטות עברייניות", רק כדי להוסיף עוד כהנה וכהנה, כולל הזיכוי המוחלט: "'עוז רצה לעשות כסף מהפוליטיקה, זה נכון', אמר אתמול אדם המכיר אותו היטב, 'אבל אי-אפשר לומר שהצליח להפוך איש עשיר'". אם כן, צדיק: נכנס לפוליטיקה לא כדי לפעול בשיטות עברייניות, אלא רק כדי "לעשות כסף", אך כשל בכך, מה שנזקף כנראה לזכותו, ונוסף לכך "היה איש אהוב על רבים", והנה לנו צדיק גמור כהלכתו.

צדק פואטי או אירוניה ניגודית?

ב"מעריב" מדווחת אפרת זמר על עצומה אינטרנטית שנחתמה כבר על-ידי 10,000 איש (ונכון לעכשיו: 11,415) נגד קבלתו של עומר ברגותי ללימודי דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב. ברגותי הוא "מארגן החרם הבינלאומי על האקדמיה הישראלית".

רטרו

כותרת הפניה על שער המוסף "גלריה": "שובו של הלחם". מעניין באמת מה עוד יחזור. אבל יש דברים שלא צריכים רטרו, אפילו לא מדומה: טעם רע למשל. בעמ' 8 של "מעריב" מתפרסמת כתבונת של אמיר בוחבוט על ישראלים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית ומסתכנים. בידיעה, שאורכה כמה מאות מלים, יש משפט אחד האומר: "אך אחרים, לדברי הגורם, נמשכים לשם מסיבות אחרות לגמרי. למשל, פגישה לוהטת עם חשפנית פלסטינית".

מי היא החשפנית הפלסטינית? במה מדובר? מה הסיפור? על כך אין שום מידע. זה לא מפריע (מה לא מפריע, אפילו עוזר) לעורכים הנמרצים ב"מעריב" למרוח כותרת ענק: "חוויה מסוכנת: בילוי בשטחים עם חשפנית", ומעליה תמונה גדולה עוד יותר של נשים עירומות למחצה (לא. לא חשפניות פלסטיניות, אם יש בכלל דבר כזה, אלא "צילום המחשה").

ועוד דבר שלא ישתנה: הבנקים דופקים אותנו. כותרת בעמ' 10 ב"מעריב": "הבנקים הפחיתו את הריבית על פקדונות – לא על האוברדרפט".

אם יש דרמה, הביאוה לכאן

ידיעה גדולה בעמ' 6 של "ידיעות אחרונות" מספרת על שוד בנק בחיפה. כותרת הגג מתחילה במלים "תחת איומי אקדח", הכותרת הראשית מספרת על בן-ערובה (מנהל הבנק), והידיעה עצמה, של ליאור אל-חי, מגוללת באריכות את מהלך העניינים, כולל "הפקידה הערנית", "האזרחים הערנים", ה"תושייה ותחכום של העובדים" ובמיוחד כיצד "הערים מנהל הבנק על השודדים". מה שמובלע בין השורות, וכמעט לא נכתב, הוא שהאקדח היה מפלסטיק, וכי עובדה זו היתה ברורה לאלו שעמדו מהצד של הקנה, וכי "מרדף היריות" היה בעצם, כנהוג באזורנו, חד-צדדי.

ענייני תקשורת

כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" המופיעה היום במוסף "גלריה" עוסקת ב"ספרים אינסטנט" – "מגמה חדשה בעולם המו"לות: הוצאת ספרים אקטואליים במהירות שיא". עיתונאינו הבכירים היו יכולים ללמד את הניו-יורקים דבר או שניים בעניין הזה (ירון אזרחי כתב כאן בעבר על פן אחר של התופעה).

כתבה אחרת באותו מוסף עוסקת בשבועון הצרפתי המצליח "פארי מאץ'": "מה שהופך את המגזין לייחודי בנוף העיתונאי הוא חוסר ההייררכיה המוחלט ששולט בתכנים שלו. קשה לדמיין עוד מגזין שכמעט אינו עושה הפרדה בין החשוב לטפל: בין סיקור אקטואלי של הנעשה בצרפת ובשאר העולם לבין שואו-ביז, סלבס ותצלומי פפרצי" (דנה שוופי).

המקומון "זמן תל-אביב" מוקדש היום כולו לחגיגות המאה לתל-אביב (למעשה אני רק מנחש שכך הדבר, אני אוחז בידי גיליון של "זמן חולון–בת-ים", המוקדש כולו לחגיגות המאה לתל-אביב, ומשום מה לא נראה לי שהעיתון "זמן תל-אביב" מוקדש כולו לחגיגות ה-71 לבת-ים). לאורך הגיליון שוטחים כותבים שונים את הגיגיהם על העיר. מנחם בן הוא האחד לפני האחרון שבהם, לפני גיא מרוז (שמצליח לכתוב טור שלם בלי להשמיץ את מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות") ולפני מדור הספורט.

בן כותב תחת הכותרת "100 שנים של שירה" על שיר של אלתרמן (וזו כנראה הסיבה שהוא מופיע בסוף הגיליון. שירה וספורט: בסוף), אבל הדבר המצחיק הוא התואר שניתן לו – כמו לכל אחד מהכותבים – בסוף הטור שכתב: "הכתב הוא מבקר התרבות של 'מעריב' והמנצח האמיתי של 'האח הגדול VIP'".

כמובן, לא ברור מה יותר מצחיק: העובדה שהשתתפותו של בן בתוכנית בידור פופולרית שידרגה את מעמדו למבקר התרבות בה"א הידיעה של "מעריב", או העובדה שהשתתפותו וכו' היא עכשיו חלק בלתי נפרד מההגדרה התמציתית של זהותו. ואולי זה: ההתרגשות הפרובינציאלית של "מעריב" מכך שבין שורותיו, ממש מבין אותו קהל של אנשים אפורים המתקתקים על מקלדות ואוכלים חומוס והולכים לשירותים, צמח מין מנצח כזה, אמיתי, כוכב של טלוויזיה. שבת שלום.