מגבלות הזמן והמקום של עיתון יומי או שידורי חדשות בערוצי הטלוויזיה והרדיו מאפשרות לעיתונאים להציג תמונות מציאות ופרשנויות שטחיות בלבד. תוחלת החיים של תמונות מציאות ופרשנויות יומיות קצרה מאוד ולכן גם משקלם הסגולי בדרך כלל קטן. יש, לכן, ברכה רבה בכך שעיתונאים מנוסים ובעלי יכולת התבוננות וניתוח כותבים ספרים, המאפשרים להם להציג תמונה מקיפה ומעמיקה יותר של המגמות שהם מזהים בגזרת המציאות שבה הם מתמחים.

הספר, בשונה מהדיווח העיתונאי השוטף, מאפשר לייצר תובנות שאינן נהירות לעיתונאי ולקהל תוך כדי עמידה בלב זרם המאורעות הגועש. כמובן, יש עיתונאים שספריהם אינם אלא עיתונאות מורחבת. אלה הם ספרים המיוצרים במהירות כדי להיות סמוכים לאירועים דרמטיים כמו מלחמה או שיחות שלום שכשלו. ערכם של ספרים מהירים, ולעיתים נמהרים, כאלה, צפוי להיות קטן בהשוואה לספרי עיתונאים הנוצרים בבישול איטי ותוך מאמץ להעניק לכתוב את הערך המוסף של מבט היסטורי ודיון ביקורתי.

ספרים כאלה נוצרים בתפר שבין הפרספקטיבה של העיתונאי, המקדשת את המיידיות כהגנה מפני התיישנות האירועים ואיבוד תשומת הלב של הציבור, לבין הפרספקטיבה של ההיסטוריון שעבורו המיידיות היא אויב הריחוק, המאפשר לייצר את הניתוח והתובנות ההיסטוריות.

אולם באופן פרדוכסלי - דווקא הספרים המעמיקים והמושקעים ביותר של העיתונאי, ספרים המתקרבים לתחום התובנות ההיסטוריות, יכולים להיות למכשלה מודעת או שאינה מודעת לאיכות עבודתו השוטפת. זאת משום שתוחלת החיים של ספר תלויה לא מעט בתוחלת החיים של התיזות והפרשנויות שהוא מעמיד. תוחלת החיים הזו קשורה באופן ישיר באור או בצל שמטילות ההתפתחויות והתובנות שהתגבשו לאחר חתימת הספר. לכן, לעיתונאי שכתב ספר על עזה תחת הכיבוש הישראלי, על מלחמת לבנון השנייה, או על העוני בישראל, וממשיך לדווח על אירועים בחזיתות אלה ולפרש אותם, יש אינטרס להגן על העמדות שנקט בספר שכתב מפני פגיעתם הרעה של עובדות המערערות עליהן ופרשנויות החולקות עליהן. לשון אחר - עיתונאי עם ספר על גבו יכול להפוך בקלות מרפורטר - מדווח שאמור לשמור על מידה סבירה של נייטרליות בשיקוף הזירה - לפרקליט של העמדות החתומות בספרו, אותן הוא מנסה לשמר.

המקרה של תומאס פרידמן

לתומאס פרידמן, בעל הטור המפורסם ב"ניו יורק טיימס", יש כמה ספרים שהתנחלו תקופות ארוכות ברשימות רבי המכר במערב. בין הספרים האלה בולט במיוחד ספרו על מהפכת המחשבים והאינטרנט והשלכותיה הפוליטיות והכלכליות: "העולם הוא שטוח". עתה הוא מסיים ספר נוסף, שבו הוא מביע את עמדותיו הנחרצות על הזיקה שבין התמסרות העולם התעשייתי לנפט (פטרוליום) כמקור אנרגיה, זיהום הסביבה הגלובלית וצמיחתם של משטרים דיקטטוריים, שבהם ההכנסה ממכירת דלק משחררת את השלטון מתלות באזרחים משלמי מיסים.

תומאס פרידמן. משמאל: עטיפת ספרו

כתיבת ספרים כאלה מציגה בפני פרדימן אתגר קשה: כיצד לשמור על הגמישות והפתיחות העיתונאית מבלי להפוך לפרקליטן של התיזות החזקות המפורסמות שלו. הסכנה למי שאינו יכול לעמוד באתגר כזה היא כפולה. המחוייבות לעקביות מקשה על הפתיחות לראיה פרשנית חדשה, וכך עיתונאי יכול להפוך בנקל לבלתי רלוונטי ולאבד את אמון קוראיו. אמון כזה יכול להינזק גם אם בעל הטור יגלה גמישות ויאמץ עמדות חדשות הסותרות את העמדות שנקט בספר רב מכר.

פרידמן, שהיה מתומכיה הנלהבים של המלחמה בעירק בראשיתה, שינה את עמדותיו, אולם עשה זאת בהדרגה, בסדרה ארוכה של מאמרים. נכון, מבקריו יכולים לצטט ממאמריו לפני כמה שנים כדי לערער על פרשנותו בהווה, אך שינוי הדרגתי בעמדות עיתונאי העוקב אחר שינוי הדרגתי בנתוני המציאות, אמין יותר משינוי חד ופסקני.

הסכנה של התמסרות לא ביקורתית לתיזה או תיאוריה קיימת כמובן גם במדע. קל למצוא מדענים המבלים את כל חייהם בהגנה עיוורת, ולעיתים קרובות אף מגוחכת, על תיאוריות שאבד עליהן הכלח. אך דווקא בעניין זה יש הבדל משמעותי בין תרבות השיח המדעי - והעיתונאי. במדע, יש מנגנון מפותח של צמצום הנזק הנגרם למדען בעקבות שינויי עמדה. אחד מביטוייו המובהקים של המנגנון הזה היא הנטייה להציג כל תיאוריה כאמת מדעית זמנית, כהיפותיזה, תוך ציפייה שיבואו תיאוריות טובות יותר אחריה. הקהילה המדעית נותנת מעמד קנוני לאמירות מסוג זו של אלברט איינשטיין, שהצהיר על ציפייתו שבבוא העת תופיע תיאוריה שתגבר על תיאורית היחסות המפורסמת שלו. כפי שאיפיין זאת הסוציולוג הדגול פרופסור מרטון, המדע מבוסס על "ספקנות מאורגנת".

אי אפשר לומר זאת על העמדות האופייניות לעיתונאים. בשיח העיתונאי יש, כמובן, ספקנות בריאה כלפי אמירות של פוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים; אך אין בו תרבות מפותחת של ספקנות והתבוננות עצמית. מסיבה זו, מחיר כל שינוי דרמטי ברקורד העמדות של העיתונאי הוא גבוה יותר. ההערכות האלו אינן חלות, כמובן, על כלל העיתונאים. יש גם כאלה וגם כאלה. אך עיתונאי המפגין ביקורת ומודעות עצמית הוא תופעה נדירה למדי. לפיכך, עיתונאי עם קופה של ספרים על גבו עלול להרגיש, שלא בטובתו ושלא בטובת קוראיו, שרגליו נעשות כבדות ואצבעותיו שעל המקלדת אינן חופשיות לנוע לכיוונים חדשים.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית