מצבה הקשה של העיתונות המודפסת כבר מזמן אינו בגדר חדשות – החל בירידה בהכנסות וכלה בשחיקה בערכים המקצועיים שיוצרת, בין השאר, התחלופה הגדולה בכוח האדם. לא נראה שיש למישהו תרופת קסם למצב: הטכנולוגיה טרפה את הקלפים ועירבבה אותם היטב. כפי שהראינו בכתבה "להתראות עיתונים, שלום עיתונאים", יש יזמים המתמקדים בטיפוח עיתונות אזרחית, הנעשית על-ידי אנשים שהעיתונאות אינה משלח ידם, תוך ניצול יכולות השיתוף והפרסום המהיר שמציע האינטרנט. אבל יש גם מי שמנסים לרתום אותן יכולות כדי לסייע לעיתונות המסורתית להתמודד בעזרת כלים מקוונים עם התמורות שהתחוללו במציאות.
אחד מאלה הוא סקוט קארפ, עיתונאי, הבעלים של הבלוג המקצועי Publishing 2.0 ומייסדו של Publish 2, מעין סטארט-אפ בתחום העיתונות, שמעורר עניין בקרב כלי תקשורת ועיתונאים עצמאים. בראיון ל"העין השביעית" מסביר קארפ שבניגוד לעמיתיו מתחום העיתונות האזרחית, הוא פונה לעיתונאים מקצועיים בלבד.
האתר מציע לעיתונאים דרך לארגן את תהליך העבודה באינטרנט באמצעות יצירת עמוד אישי ברשת חברתית של עיתונאים. "באופן אירוני", אומר קארפ, "למרבית העיתונאים אין זהות מקוונת. כך אנחנו מאפשרים להם לרכז את כל העבודה שלהם ברשת וליצור לעצמם מותג אישי". אבל לא מדובר רק בסביבת עבודה ארגונית או בעוד רשת חברתית, טוען קארפ. "אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני מו"לים הוא הקשר עם האינטרנט בכללותו. כיום עיתונים מעלים לרשת את התוכן שלהם בלבד, ויש לו ערך מוגבל לקוראים. כך שאנחנו מציעים פלטפורמה נוחה למשימות הללו ומאפשרים לעיתונאים להיות חלק מרשת גדולה, בינלאומית, של חדרי חדשות, שכוללת קישורים לאתרי תוכן שונים ולא רק של כלי התקשורת שבו עובד העיתונאי".
ומה בנוגע לתחרות בין כלי תקשורת?
"זו גישה מיושנת, שהופכת את העיתונים ללא רלבנטיים. אפשר להשיג סקופ ועדיין לחלוק מידע עם אחרים. אתרים כמו Digg או גוגל, שמבוססים על קישור בין אנשים, יוצרים רשת ענקית, ובזה טמונה יכולת ההשפעה שלהם על הרשת. גישת האי [Island] המסוגרת של העיתונאים מפחיתה את ההשפעה שיש להם על הציבור. עיתונאים רגילים לקבוע אג'נדה, וברשת זה לא המצב. נכון שהשיתוף הזה מאוד מנוגד להלך הרוח ולאינטואיציה של עיתונות רגילה, אבל מה שהרשת טובה בו זה חיבור. העיתונות לא תוכל לשמר את המקום המסורתי שלה אם היא תתבודד בפינה".
לדבריו, יש לא מעט תחומים שבהם אפשר לשתף פעולה בלי להקריב את הראשוניות או הבלעדיות. "עיתונאים צריכים לשאוף לשילוב של הקהל בעבודה. קחי למשל עיתונאי מקומי שמדווח על משהו אזורי – איכות המים, תקציב החינוך וכדומה. עד היום הוא ישב ועשה תחקיר כדי ללמוד את הנושא המסוים שעליו הוא צריך לכתוב, כשבעצם עיתונאי שעובד באזור אחר על נושא דומה יכול לעזור לו, ואין לו מגבלה של תחרות. יש פוטנציאל גדול לשיתוף מידע בצורה יעילה".
עוד סיבה לצורך בחשיבה רעננה יותר וחששנית פחות על האינטרנט היא עומס עבודה, עניין שלא מרבים להתייחס אליו. "עיתונאים צריכים לכתוב גם למהדורה המודפסת וגם לאתר, ולפעמים הם עובדים גם על אייטמים בווידיאו. עם זאת, רובם לא בוחנים מחדש את שיטות העבודה שלהם. האם הם עובדים בצורה יעילה? האם הם מפיקים את המירב מהטכנולוגיה? צריכה להיות אבולוציה בדרך שבה עיתונאים עובדים".
הידע שיש לבלוגרים לגבי תוכנות ושירותים מקוונים עוזר להם להיות עיתונאים טובים יותר?
"אני חושב שזה נותן להם יותר הזדמנויות. הם מחוברים למידע ולמקורות ומקפידים להיות עם יד על הדופק. אין פתרון קסם שהופך מישהו לעיתונאי טוב. אני חושב שלבלוגרים יש יתרון בהיבט של המדיה ולא במובן של ליבת העיתונות – איסוף עובדות על סיפור".
העיתונאים צריכים להיכנס למשחק
העיתונאי פארחד מאנג'ו טוען בספרו "True Enough" שעודף מקורות המידע מביא לדיס-אינפורמציה. בדיון שערך עם הסופר סטיבן ג'ונסון באתר Slate טען האחרון שעודף המקורות הוא בדיוק הסיבה שקל כל-כך לגלות את האמת. קארפ מצדו סבור שאין כל טעם לשאול אם העובדה שיש כל-כך הרבה מקורות מידע מקוונים שאינם מחויבים לקוד אתי כלשהו טובה או רעה. "העובדה היא שהם לא ייעלמו. השאלה הרלבנטית היא מה עושים עם הדיס-אינפורמציה. העיתונות צריכה להתמודד עם המציאות החדשה ולעזור לקוראים לסנן. האם יש סכנה שיתפרסמו יותר שמועות לא מבוססות? בהחלט. האם יש גם הזדמנות גדולה יותר לאמת להיחשף? בהחלט. אפשר לראות יתרונות וחסרונות בזה ובזה. העיתונאים צריכים להיכנס למשחק ולעזור להפנות את הגולשים למידע שאפשר לאמת".
לשיטתו, זו אחת הסיבות שעיתונאים חייבים להתעניין במרחבים הפרועים של הרשת, "אחרת הם משאירים את הזירה פנויה למי שפועל ללא אתיקה עיתונאית. אם העיתונאים לא במשחק, אין להם זכות לשבת בצד ולומר, אנחנו לא אוהבים את מי שמשחק. תיכנסו למשחק! אני יודע שזה תהליך כואב, ולצערי רוב כלי התקשורת יגיעו אליו רק כשזה יהפוך להיות איום קיומי. צריך פתרון רדיקלי, אבל צריך לזכור שהטכנולוגיה מסוגלת להפוך הכל ליעיל מאוד וחסכוני. כרגע חלק גדול מהכסף שיכול ללכת לתשלום לעיתונאי מקצועי במשרה מלאה מופנה לתשלום עבור דיו או על הדלק של המשאית שמפיצה נייר".
בדומה לעמיתיו, גם קארפ חושב שלא רק אלה המתפרנסים מעיתונות נחשבים עיתונאים. "תוכן גולשים" הוא בעיניו מלת באזז חסרת משמעות, ול-Crowdsourcing יש קונוטציות שליליות של אספסוף אלים וניצול תאגידי. הוא מעדיף את ההגדרה של עיתונאי בולט אחר בתחום, האמריקאי ג'ף ג'ארוויס. "הוא ניסה להטביע את המונח 'עיתונות מרושתת', אני חושב שזה מונח הרבה יותר נכון ושלם, שמרמז על ארגון ומבנה. אני חושב שיהיה ספקטרום שבצדו האחד עיתונאי במשרה מלאה ובקצהו מישהו שתורם לא בשביל לקבל תמורה כספית מיידית. אולי הוא יפיק מזה משהו, אבל לא תועלת מיידית".
לארגן את הרשת מחדש
אין חולק על כך שרמת התוכן העצמאי הזמין ברשת אינה אחידה, אבל קארפ סבור שיהא זה תמים לצפות לכל דבר אחר. "זה נע בין חסר ערך לחלוטין ועד לבעל ערך יוצא מן הכלל. העולם הפך מורכב מכדי לרדד משהו לשחור או לבן. חלק ממה שכתוב בבלוגים הוא דעות של אנשים, אבל אחרים השתמשו בפלטפורמה כדי להשיג הישגים עיתונאיים אמיתיים. כל בלוג עושה זאת? ממש לא, אבל ארגוני חדשות חייבים להתחבר אל זרם המידע הזה. יש המון תוכן שמתפרסם ברשת, ורק חלקים ממנו בעלי ערך, החלק המאתגר הוא למצוא אותם".
אז בעתיד החובבים יאספו את העובדות והמקצוענים יחליטו מה חשוב או יביעו את דעתם?
"לא כל-כך קל לסמן את הגבול. אף פעם לא יהיה תחליף לאיסוף עובדות מקצועי, אבל לארגוני חדשות יש פחות כסף ופחות משאבים זמינים כדי לשלם תמורת זה, כך שאחת הדרכים להסתכל על עיתונות אזרחית היא כעל תוספת. קל לבצע בחירה מזויפת בין 'הכל נשאר כשהיה' או 'הכל משתנה דרמטית'. לא זה יקרה ולא זה יקרה".
למעשה אותם שירותים מקוונים ותוכנות הם חלק מהפתרון.
"עיתונות היא עסק של מידע, ומה שהטכנולוגיה יצרה זה פיצוץ של כלי מידע שמקשרים בין תוכן לאנשים. הרי גם הוצאה-לאור היא סוג של טכנולוגיה. שיטות העבודה משתנות. אם פעם עבודה עיתונאית היתה תהליך ליניארי – דיווח, עריכה, הדפסה והפצה – היום אין קו ישר, אלא רשת מורכבת. עיתונאי יכול לתעל את זה לטובת תהליך הדיווח שלו, והטכנולוגיה עוזרת לו בזה. דרכי ההפצה השתנו גם הן, וכל הטכנולוגיות הללו מסייעות לעיתונאי להיות יעיל. הדינמיקה התקשורתית כל-כך השתנתה, שהעיתונאי חייב ללמוד להשתמש בכלים האלה כדי להמשיך להיות אפקטיבי בעבודתו. המטרה עצמה לא השתנתה, רק הדרך".
לדעתך, עיתונים יוכלו להתאושש מהמצב הנוכחי?
"אני חושב שלהתאושש זו מלה לא נכונה, כי היא משדרת רצון לשוב לדברים כפי שהיו, וזה לא יקרה לעולם. הכל השתנה מהותית. צריך להתעלם מהמדיום של הנייר ולהביט על המותג החדשותי. נכון, הכלכלה השתנתה, אבל השאלה היא איך לשמור על הדברים בעלי הערך: המותג, הסטנדרטים, הניסיון המקצועי".
באחד הפוסטים בבלוג שלו כתב קארפ כי "האינטרנט נמצא במרכז. העיתונות המודפסת חייבת להעניק לו ערך מוסף", ושוב דרש מראשי העיתונות הממוסדת לזנוח את הפרדיגמות המוכרות ולהעז להפגין מעט מעוף מחשבתי. "הדפוס ימשיך לעשות מה שהוא עושה טוב – לספק תוכן מעמיק. כמו מוספי סוף שבוע; אין שם חדשות, אלא סקירה ומגזין מתוך פרספקטיבה. העיתונים צריכים לוותר על דברים כמו מדריכי טלוויזיה או תכנים שירותיים דומים ולצאת מנקודת הנחה שכולם מקבלים את החדשות ברשת. הם צריכים להתמקד במה שמתאים לדפוס ובמה שהמהדורה המודפסת עושה טוב יותר מהאינטרנט", קבע.
לדעתו, "צריכה להיות חשיבה חדשה לחלוטין על מקורות הכסף. אולי מהדורת הדפוס צריכה לוותר לגמרי על חדשות ולהישאר מגזינית. אולי צריך להוציא מהדורה מודפסת בתדירות יותר נמוכה. צריך לומר, בואו נשכח ממה שהיה, ניקח נייר חלק ונביט על המציאות הכלכלית, על הניסיון של הצוות שלנו, ונראה עם מה אנחנו עובדים. יש כאלה שעשו זאת בתור תרגיל, אבל בשלב כלשהו לא תהיה ברירה וכולם יצטרכו להשתנות. אני מקווה שהם יחשבו מחדש על אסטרטגיה מתאימה לפני שהם יפשטו רגל".
קארפ אינו תמים. הוא מודה שתפנית כה רחבה אכן מחייבת אומץ ניכר. "כולם מתלוננים שזה קרה בדור שלהם", הוא אומר בצחוק. "הרי עיתונים תמיד התגאו בכך שהם אמיצים ושומרים על הדמוקרטיה. נדרשת תעוזה כדי לדווח על שחיתות ממשלתית, כעת אנו נתבעים להפגין אומץ מסוג אחר. עיתונות היא פונקציה כל-כך חשובה לחברה, שחייבים מישהו עם אומץ כדי לשמור עליה. העיתונות של המאה העשרים שיגשגה לרגע קצר בהיסטוריה, אבל העובדה שהכלכלה השתנתה אין פירושה שהדברים שעמדו מאחוריה איבדו מחשיבותם. צריך פשוט למצוא מודלים עסקיים כדי לשמר את העיתונות".