שלושה מהחטופים לרצועת עזה, שהתקדמו ללא חולצות, החזיקו דגל לבן ואחד מהם צעק "הצילו" בעברית, נורו למוות על-ידי חיילי צה"ל. זהו אסון ידוע מראש. הרקע שלו הוא, בין היתר, הן האמביוולנטיות של הצבא והממשלה בסוגיית שחרור החטופים והן העיקרון של "יש ספק אין ספק", שלמרות שיש לו לא פעם תוצאות קטלניות, עדיין קיימת לגביו לגיטימציה נרחבת בכוחות הביטחון, בחברה ובפוליטיקה בישראל.
כבר מתחילת המלחמה, עם היוודע היקף החטופים העצום, הממשלה והצבא לא היו ברורים עד כמה שחרורם עומד בראש מעייניהם וכיצד הוא משתלב עם המטרות האחרות של המלחמה למיטוט משטר החמאס או השמדתו.
החמאס חטף מאות במטרה לנהל משא ומתן על שחרור מרבית האסירים הפלסטינים בישראל, ובמקביל כדי לעשות בהם שימוש כמגן אנושי. כלומר, מראש החמאס יצר מצב שבו ישראל תאלץ לבחור בין חיסול בכירי החמאס יחד עם החטופים לבין שחרורם בתנאים שהחמאס יציב. תנאים שכרוכים במחיר פוליטי כבד מבחינת ראש הממשלה נתניהו, בעת שהוא נאבק על הסרת אחריותו ממחדל ה-7.10 וגם מנסה להשכיח מהציבור באמצעות קשקושים על הסכמי אוסלו שהוא זה ששחרר את יחיא סינוואר בעסקת החייל השבוי גלעד שליט.
"חשבנו שישראל לא תירה ירייה - שקודם כל מוציאים אותנו. כשתקיפות חיל האוויר הפכו מטורפות, התחלנו לחשוב שאולי מקריבים אותנו כדי להחזיר את השקט לעוטף"
הסתירה בין מטרות המלחמה גם ברורה לחטופים עצמם, שחלקם העידו לאחר שחרורם ששוביהם נתנו להם לשמוע חדשות מישראל או שהם שמעו והרגישו את ההפצצות הישראליות. כך למשל אמרה בראיון לכאן רשת ב' חן גולדשטיין-אלמוג, שבעלה וביתה הבכורה נרצחו בכפר עזה, והיא ושלושת ילדיה נחטפו לעזה, "חשבנו שישראל לא תירה ירייה - שקודם כל מוציאים אותנו. ככל שעברו הימים, הבנו שזה הסתבך. כשתקיפות חיל האוויר הפכו מטורפות, התחלנו לחשוב שאולי מקריבים אותנו כדי להחזיר את השקט לעוטף".
קשה גם לתאר את האימה שאוחזת בימים אלה בחטופים המוחזקים במנהרות, אם הם שמעו את הדיווחים בתקשורת על ההכנות של צה"ל להצפתם. הדיווח הראשון היה בעיתון האמריקאי וול "סטריט ג'ורנל" מפי מקורות אמריקאים, ובהמשך אושר על ידי צה"ל בתקשורת הישראלית. דובר צה"ל הגיב לשאלת כאן חדשות לגבי החשש מפגיעה בחטופים המוחזקים במנהרות בשל הצפתם, "אנחנו נשענים על מודיעין ואנחנו יודעים ככל הניתן את מיקומם".
אם מטרת ההדלפה והאישור הרשמי שלה היו אמורים לגרום לבכירי החמאס לחשוש ש"בעל הבית השתגע", הרי זו מטרה מופרכת שכן מדובר בארגון ג'יהאד שאכפת לו יותר מהחיים בעולם הבא. לעומת זאת, תוכנית ההצפה עלולה לגרום לחטופים שסובלים מעינויים, הרעבה, העדר טיפול רפואי וחלקם גם תקיפות מיניות, לאבד תקווה.
למעשה, אלמלא הקמפיין המקומי והעולמי המוצלח והבלתי מתפשר שמנהלות משפחות החטופים והמטה שלהן, סביר להניח ששחרורם אפילו היה יורד למקום עוד יותר נמוך בסדרי העדיפויות של הממשלה.
גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים במלחמת עזה (צילום: נועם רבקין פנטון)
דוגמה לכך שהממשלה רק מגיבה ללחץ הציבורי ולא פועלת מתוך תפיסה עקרונית של שחרור החטופים כחובה של המדינה כלפי החטופים ומשפחותיהם וכנקודת מוצא לשיקום אמיתי של מדינת ישראל, ראינו בכך שלאחר ימים ארוכים בהם דווח בתקשורת שאין שום מגעים או סיכוי לעסקה חדשה, רק בעקבות הזעזוע הציבורי מהרג שלושת החטופים על ידי חיילי צה"ל, פתאום נמסר מלשכת שר הביטחון שהוא קיים דיון בנושא המאמצים להחזרת החטופים, יחד עם הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ עוד.
סביר להניח שרוח המפקד האמביוולנטית הזו לגבי שחרור החטופים, מחלחלת לחיילים ברצועת עזה. בכל מקרה, אין שום בסיס לטענה שעד לאסון הזה צה"ל לא העלה על הדעת שייתכן שחטופים יסתובבו בשטח. הרי כבר ב-27.11 נחשף בתקשורת שהחטוף המשוחרר, רוני קריבוי, הצליח להימלט משוביו והסתתר במשך ארבעה ימים עד שנתפס שוב.
יש ספק אין ספק
יש גם להבין את הריגת שלושת החטופים על רקע עיקרון "יש ספק אין ספק", שלפיו מספיק ספק כלשהו של סיכון כדי להצדיק ירי על מנת להרוג. יש הסכמה רחבה לגבי עיקרון זה בכל שדרות החברה הישראלית. מהמשפטנים, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת שתמכו באלאור עזריה במהלך משפטו בו הורשע, מהשופטת חני לומפ שזיכתה את השוטר שהרג את הבחור על הרצף האוטיסטי איאד אל חלאק בנימוק ש"הידיעה שלנו בדיעבד, כי המנוח לא היה מחבל, וכי לא היה חמוש הינה חסרת נפקות בכל הנוגע למצבו הנפשי ולתחושתו הסובייקטיבית של הנאשם בעת האירוע", ועד ראש הממשלה נתניהו שאמר ש"אלו החיים" בתגובה להריגתו של יובל דורון קסטלמן על אף שהרים ידיים והתחנן על חייו.
גם לעיתונאים ישראלים רבים יש אחריות לכך, לאחר שבמשך שנים הם מדווחים באופן אוטומטי על הריגה של מחבלים שניסו או ביצעו פיגועים מבלי להתעניין אם מדובר בענישה, כלומר בהוצאות להורג ללא משפט בניגוד להוראות הפתיחה באש והחוק הישראלי והבינלאומי, או שהירי בוצע כפי שמתירות פקודות צה"ל והמשטרה רק מאחר שהיה חשש ממשי לפגיעה מיידית בחיים או בשלמות הגוף של השוטר, החייל או של אחרים, ולא הייתה כל דרך אחרת למנוע אותה פגיעה. סביר להניח שגם הפעם, אם לא היה מתברר שמדובר בשלושה חטופים ישראלים אלא באזרחים עזתים, כלל לא היו טורחים לברר ולפרסם את המקרה.
חגיגות שחרורו מהכלא הצבאי של אלאור עזריה, שירה למוות במחבל פצוע ומנוטרל בחברון, 8.5.18 (צילום: הדס פרוש)
נראה שהעיקרון של "יש ספק אין ספק" מופעל במלוא העוצמה ברצועת עזה, לא רק לנוכח מספר האזרחים העזתים העצום שנהרגו במלחמה הנוכחית. כך למשל, התקשורת הישראלית ברובה התעלמה ממסקנות ועדת החקירה של האו"ם שבחנה את ההתרחשויות בהפגנות על הגדה בעזה ב-2018 (בין 30.3 ועד 31.12), וקבעה שבעקבות שימושם בירי חי חיילי צה"ל הרגו 183 איש ופצעו עוד 6,106 איש וכן 1,576 איש נפגעו מפגיעות עקיפות של ירי חי (למשל, מריקושטים ומרסיסי כדורים), כאשר רבים מבין ההרוגים והנפגעים מהירי החי היו אזרחים, גברים, נשים וילדים, עובדי בריאות ועיתונאים.
צה"ל טען בהליכים בבג"ץ, בתקשורת ובמדיה החברתית, שהירי החי בוצע באמצעות צלפים לעבר "מסיתים מרכזיים" או "מפירי סדר מרכזיים" בלבד, בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים וכי ידוע לצה"ל היכן פגע כל כדור שנורה. טענות צה"ל על פגיעה מדויקת על ידי צלפים, עוררה חשד לירי ללא הבחנה וזיהוי מראש של כל המשתתפים בהפגנות כפעילי טרור שיש הצדקה לירות בהם. כאמור, התקשורת לא התעניינה.
לכן, מלבד החיילים היורים שנושאים באחריות הישירה להרג שלושת החטופים, יש עוד גורמים ישראלים שצריכים לבצע חשבון נפש. אפשר להמר שהדבר לא יקרה.