השאלה איננה על כתיבה על המלחמה, אלא על החיים והמוות, על הפוליטיקה והמוסר, על הפרטים הקטנים. השאלה היא על פטריוטיות ועל זהות, על ערכים ועל משמעות.
כאשר אתה כותב, אין דבר קל מלהתמקד באמת אחת ולאפשר לעטך להתעופף באופן חופשי מהדיו ומהדף. אין דבר קל מלהיות סמוך ובטוח שהצדק, כל הצדק, איתך. אין דבר קל מכתיבה המתבשמת בשביעות רצון, בגאווה, בתהילה וביהירות. אין דבר קל מלעמוד איתן, מנופף בדגל ממרומי זהותך.
אולם הדבר הקשה ביותר בכתיבה הוא להביט במראה רגע אחד לפני שתרשה לעצמך להתחיל לכתוב.
הנחת המוצא שלי להבנת המתרחש לנגד עינינו היא שישראל, שהחלה כ"בית לאומי ליהודים", ייסדה משטר קולוניאלי, וכי הכיבוש הישראלי הוא הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית. פשעיה קמאיים, והאלימות שלה כלפי הפלסטינים באשר יהיו נושאת פנים רבות, משוכללת עד לדרגת אמנות. הנחת יסוד זו מקבלת אישוש כעת בתקיפות חסרות הרחמים על ילדי רצועת עזה.
כאשר פלסטינים רוצחים אזרחים בצורה כזו, זכותם של פלסטינים אחרים להעלות שאלות, שהרי פעולה זו נעשית בשמם
הסוגיה הפלסטינית צודקת לחלוטין, וכך גם דרישותיהם של הפלסטינים לחירות ולעצמאות בכל מקום, וגם בגטו של עזה. אני יודע שרבים כאן ושם - פלסטינים ולא־פלסטינים - שותפים לדעה זו.
דווקא מתוך בסיס רעיוני מוצק זה אינני פוטר את עצמי מעיון בפעולותיהם של פלסטינים, שאמורות לנבוע מהנחות יסוד אלה. עיון כזה הוא פוליטי, זהותי, מוסרי, היסטורי ופטריוטי. הוא נוגע לחזוני, שאינו משני בחשיבותו, באשר לדרך שתחלץ אותנו מהמצב הקולוניאלי ולשאיפותיי לעתיד המיוחל: פיוס היסטורי בין שני העמים למרות הזוועות שראינו ושעוד נראה בדרך. שאלות כאלו מן הסתם אינן מעסיקות וגם לא יעסיקו את המאמינים ב"אנחנו או הם", ב"ניצחון ודאי" או את הנוהים אחר הכוח או מסתנוורים ממנו.
כוח צה"ל על גבול רצועת עזה 17.10.23 (צילום: יונתן זינדל)
במאבקם בכיבוש, הנכבשים אינם פטורים משאלות מוסריות ומפעולה בהתאם לאמנות בינלאומיות, שמהן המאבק הפלסטיני שואב את חזונו זה עשרות שנים, ושעליהן נשען השיח המשפטי הפלסטיני המתקיים בכל במה אפשרית בעולם. לכן, כאשר פלסטינים רוצחים אזרחים בצורה כזו, זכותם של פלסטינים אחרים להעלות שאלות, שהרי פעולה זו נעשית בשמם. איני צריך ללמוד משפטים עם התמחות בזכויות אדם כדי לסרב לקבל רצח אזרחים בכוונה תחילה, או כדי לדחות על הסף חטיפת ילדים כבני ערובה והתעללות בגופות, יהא זה בהתנחלות או בסוריה או בצ'צ'ניה או בתימן.
כאשר מתחוללת קריסה מוסרית בזהות מסוימת, קיימת חובה לבקר אותה ולהציב לה גבול. כדי להציל את הפטריוטיות שלנו עלינו לעמוד כנגדה גם כאשר הדבר קשה. עלינו לסרב לפעולות נפשעות גם כאשר הן נעשות בשם מאבק צודק כמו שאלת פלסטין.
מה שמכונה "אלימות קדושה" חייב להיות כפוף למגבלות ולשאלות קשות
השאלה הקשה ביותר היא כיצד אוכל לעמוד בפיתוי להידמות לרוצח שלי, לסוהר שלי, לטייס שמטיל פצצות של עשרות טונות על ילדיי ברגע זה. האם מישהו יכול להסביר לי מה המטרה ברצח משפחות שלמות בתוך בתיהן? בחטיפת אישה מבוגרת? בטבח של מאות מבלים במסיבה? האם כל זה נדרש כדי להתרברב ב"ניצחון"?
גם גיבורים אינם פטורים משאלות מוסריות: לא לוחמים מתנועת פתח, שהגיעה לאן שהגיעה, ולא לוחמים מתנועת חמאס שהשליכו את הפעילים הפלסטינים של פתח מהקומה ה-16. מה שמכונה "אלימות קדושה" חייב להיות כפוף למגבלות ולשאלות קשות.
אני מביט סביבי על הזמן ועל ההיסטוריה, על המרחב ועל הגאוגרפיה, ורואה כמה מאיתנו סיימו את חייהם בצינוקים, בבתי מטבחיים אנושיים ובקברי אחים, על מזבח סיסמאות כמו "אמריקה היא ראש הנחש", "שחרור ירושלים" או "מלחמה בישות הציונית".
אני מתנגד עיקש לפרויקט הציוני, שהחטא הקדמון שלו היה גירוש העם הפלסטיני והתיישבות במקומו על האדמה הזו, אולם הפטריוטיות שלי תמיד מסויגת ומותנית במוסר ובהיגיון המבחינים אותנו מהפרקטיקות של המפעל הציוני כלפינו.
כאשר אנו כותבים את המלחמה, עלינו לאזור ולו מעט מן האומץ כדי שלא נהיה עוד בורג במכונה. כאשר אנו כותבים את המלחמה מהכורסה הנוחה שלנו, עלינו להעלות את שאלותיהם של אלה שנמצאים תחת ההריסות.
מרזוק אל־חלבי הוא עיתונאי, סופר ומשורר פלסטיני אזרח ישראל ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. מאמרו התפרסם באתר פורום פלסטין (ملتقى فلسطين) ב־10 באוקטובר 2023. תרגמו מערבית: נטע תלמוד ואסף דוד.
המאמר מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום.