לא היה בתולדות ישראל, ובתקווה גם לא יהיה, פוליטיקאי שהצטיין כל כך בשימור שלטונו כמו בנימין נתניהו – אדם שתאוותו לשררה הייתה לחור שחור שבולע את כל מה שסביבו, עד שכמעט בלע מדינה שלמה. אם המלחמה הנוכחית תהיה הפרק האחרון בקריירה הפוליטית שלו, וישראלים רבים חשים בימים אלה חובה מוסרית לדאוג שכך יהיה, אפשר יהיה לשרטט את קורותיה של קריירה זו סביב עיקרון זה יותר מכל דבר אחר. שכן שימור השלטון של נתניהו הצליח באמצעות מנגנון אחד ופשוט למדי.
המנגנון שאיפשר לנתניהו לשמר את שלטונו בצורה יעילה כל כך – חרף כישלונות ושערוריות רבים ומעט הישגים משמעותיים לאורך השנים, פרט לעצם יכולתו המופלאה להיבחר – הוא פסיכולוגי בעיקרו. הוא התבסס על זריעת פחד ובמקביל ביצור תדמיתו כדמות אב חזקה וסמכותית, כזה שיכול בכוחות העל האישיים שלו להגן על המדינה מפני האיומים האורבים לה ומפני אויביה.
המסר האחד שנתניהו מעביר בעקביות לתומכיו כבר שנים הוא, בתמצית: איתי אתם בטוחים, בלעדיי אתם אבודים. עם ישראל נמצא כפסע משואה שנייה, סכנות קיומיות תמיד אורבות לפתחו, ורק נתניהו עומד בפרץ. לשם כך הוא שימר במשך השנים אויבים המהלכים אימים על הציבור, כמו איראן וחמאס. האופי האמוני-משיחי שהתמיכה בנתניהו קיבלה במרוצת השנים ומאפייני הכת שהביביזם סיגל לעצמו – אלה ראויים לניתוח נפרד.
מקובל לחלק את הקריירה של נתניהו לשני חלקים. הנקודה המדויקת בזמן משתנה, אבל מהות החלוקה תמיד זהה: עד נקודה מסוימת הוא היה מדינאי שקול ומוכשר, ומאותה נקודה הוא "איבד את זה" בגלל היבריס, שיכרון הניצחון או בסבך ההימלטות מהחוק. כך מסבירים גם אלה שהיו שותפיו של נתניהו או עבדו תחתיו, והיום נמנים עם מתנגדיו ויריביו. בניגוד לחלוקה הדיכוטומית הזאת, אבקש להראות שזרעי הפורענות היו קיימים מראשית הדרך. הפיכתו למנהיג מסוכן ומופקר היתה הדרגתית ולא חטופה.
קפד ראשו
המסר הפוליטי-תאולוגי של נתניהו חושל לאורך השנים בזכות שליטתו החד-פעמית בתקשורת ההמונים, ובאמצעות החיסול השיטתי של כל מי ומה שיכולים לאיים על תדמיתו הסמכותית-אבהית או לייתר אותה – כלומר, למנוע מצב של שקט ויציבות שיעקר את רכיב הפחד, שגורם לקבוצות גדולות בציבור להימשך אליו כמו עש ללהבה.
רבות נאמר ונכתב על השיטתיות שבה נתניהו חיסל מבחינה פוליטית את יריביו מבית ומחוץ: הוא קיפד את ראשם של יריבים פוטנציאליים בליכוד והביא לבידודם או להגלייתם מהמפלגה (ליברמן, סער, כחלון), והקפיד להקיף את עצמו ולרפד את צמרת מפלגתו בחדלי אישים, אומרי הן חנפים, מוקיונים נלעגים שלא מאיימים על בכורתו הבלעדית.
הפגנה של תומכי ההפיכה המשטרית בירושלים 7.9.23 (צילום: אריה לייב אברהמס)
ועדת החקירה הממלכתית שתהיה מוכרחה לקום אחרי המלחמה תצטרך לתת על כך את הדעת. זה לא צירוף מקרים שבתקופתו של הקבינט העלוב ביותר בתולדות המדינה נוחת עלינו האסון הגדול בתולדות המדינה, ושבשעת האסון הנורא הזה עם ישראל היה תלוי לגורלו במשך ימים גורליים בקבינט הזה.
בדומה, גם את יריביו הפוליטיים במרכז ובשמאל נתניהו חיסל בשיטתיות באמצעות רצח אופי והצגתם כרכרוכיים, חלשים ומעורערים. לא בכדי, הדמון הגדול של הכת הביביסטית הוא אהוד ברק, מפקדו לשעבר של נתניהו, החייל המעוטר בצה"ל ומי שלנתניהו אין דרך משכנעת להשפיל ולהקטין.
מחסל המערכות
אלא שנתניהו לא הסתפק בחיסול יריבים; הוא חיסל מוסדות, תשתיות, מערכות ומנגנונים, וכרסם עמוקות באמון הציבורי בכל אלה. מערכת הביטחון, מערכת המשפט, התקשורת העצמאית, החברה האזרחית, מערכת הרווחה והשירותים החברתיים, המגזר הציבורי ושירות הציבור, המשטרה, ביקורת המדינה, מערכת הבריאות וגם הכנסת כמוסד עצמאי – קשה לחשוב על מוסד ציבורי אחד שנתניהו לא החליש בצורה שיטתית בשלושת העשורים האחרונים.
גם אם דפוס זה נעשה גרוטסקי ופופוליסטי במיוחד בשנים האחרונות והתמזג בצורה מושלמת עם תאוריות הקונספירציה בימין הביביסטי על ה"דיפ סטייט" ועם מלחמתו האישית להיחלץ מהאישומים, ניתן היה למצוא אותו כבר בימיו הראשונים של נתניהו בזירה הפוליטית. זה, למעשה, החוט האידאולוגי המקשר בין ההיבטים השונים בעמדותיו של נתניהו – מבחינה כלכלית, ביטחונית, חברתית וציבורית.
המגזר הציבורי תואר על ידו בצורה קריקטורית לחלוטין, מסיתה כמעט. אין ספק כי הדימוי הגרוטסקי הזה פגע באמון הציבור במערכות הציבוריות ובשירותים החברתיים
הקמפיין שניהל נתניהו נגד תהליך אוסלו מהווה דוגמה מובהקת. התהליך נוהל ברובו בדגש צבאי-ביטחוני, ואנשי צבא וביטחון מילאו בו תפקיד מרכזי – יש שיגידו מרכזי מדי. לא פעם ההיגיון שהנחה את אדריכלי ההסכם היה צבאי יותר מאשר מדינתי. למרות זאת, ועל אף שהתהליך הלם את קווי היסוד שמנחם בגין חתם עליהם בקמפ-דייוויד ב-1978, נתניהו הציג את ההסכם כסכנה קיומית.
בנאום בכנסת ב-5 באוקטובר, 1995, נתניהו קבע כי ההסכם הוא "פגיעה ביסודות קיומנו וסכנה ממשית לעתידנו בארץ הזאת". במילים אחרות, נתניהו סבר כי במציאות שייצרו ההסכמים גם צה"ל החזק לא יוכל להגן על המדינה, וכי אל לנו לסמוך על הסכמים עם ישויות זרות ועל סידורי ביטחון. מי כן יכול להגן עלינו? רק ביבי.
זה גם המסר שעמד מאחורי נאום "השמן והרזה" המפורסם שלו: המגזר הציבורי הוא טפיל או אבן ריחיים על גבו של המגזר הפרטי (כלומר, על גבם של האזרחים). הוא בלתי יעיל ובלתי יצרני. המגזר הציבורי תואר על ידו בצורה קריקטורית לחלוטין, מסיתה כמעט. אין ספק כי הדימוי הגרוטסקי הזה פגע באמון הציבור במערכות הציבוריות ובשירותים החברתיים, ששוב לא נתפסו כגורם מועיל ומשרת עבור החברה, אלא כפרזיט שחונק אותה וניזון ממנה.
כן, זו אותה רטוריקה ניאו-ליברלית מוכרת, שרואה במדינה את האויב. אלא שבמקרה של נתניהו היא משתלבת היטב עם האדרתו העצמית. בסופו של יום, הוא לא מבקש שנשים את מבטחנו ב"סקטור היצרני" – אלא בו עצמו. הוא יוריד את יוקר המחיה, הוא יציל את הכלכלה, הוא ידאג לנו.
הראשון לזהות
במובנים רבים, אסון השריפה בכרמל בדצמבר 2010, שבו נהרגו 44 ישראלים, הטרים רבים מאירועי העשור האחרון. היעדר מוכנות, תקציבים וארגון במערך הכיבוי, חלקם במשמרת של נתניהו כראש ממשלה, גרמו לאסון הכבד (שכעת מתגמד מול האירועים הבלתי נתפסים של הימים האחרונים). דו"ח מבקר המדינה על האסון הטיל על ראש הממשלה "אחריות כוללת". אלא שבמקום לקחת אחריות, נתניהו התפאר בביצועיו. בנאום שנשא דן כנר בטקס לציון שנה לשריפה, ושככל הנראה נכתב על ידי לשכת ראש הממשלה, נתניהו תואר כמי ש"הבין, יזם, רתם, עודד, הקים, אישר וסייע", וכמובן היה "הראשון לזהות" – האדרה של סגולותיו האישיות של המנהיג, למול אוזלת ידה של המערכת.
מדוע נתניהו פעל בכזו נחישות לשחיקת המוסדות והמנגנונים ולהחלשת האמון הציבורי בהם? מדינה מתפקדת מושתתת על מוסדות שכאלה, על רווחה ציבורית, על שכבה בירוקרטית מקצועית ויעילה, על מערכת משפט עצמאית, על מערכת חוק חסרת פחד עם שומרי סף חדי שיניים, על הפרדת רשויות ברורה, על תקשורת ביקורתית ועל צבא מתפקד – וגם על הסכמים שרירים עם מדינות אחרות.
מדינה שיש בה את כל אלה תהיה, מטבע הדברים, חסינה יותר בפני טלטלות פנימיות ובעלת התנגדות טובה יותר לשינויים פוליטיים. בעיקר – היא תהיה תלויה פחות ביכולותיהם החריגות של אינדיבידואלים ויותר במבנים האימפרסונליים, בכוחם של המוסדות והמנגנונים שאינו קשור לאדם זה או אחר. אזרחיה לא ישוועו לדמות מנהיג אבהית שתציל אותם מאסון.
אסון השריפה בכרמל, 2.12.23 (צילום: גילי יערי)
עבור נתניהו, מוסדות מתפקדים הזוכים לאמון גבוה מהציבור מהווים איום אישי עליו, מקהים את קסמו האלקטורלי, מכרסמים בסמכות האבהית שהוא מבקש להקרין. מזה בדיוק הוא חושש, והיפוכו של מצב זה, שעזר לו להיבחר שוב ושוב, מעניק לו את כוחו. לכן הוא תמיד "מורה" או "מנחה" לצה"ל וליתר המערכות לעשות את מה שהן ממילא עושות. כאילו שבלי אותה הנחייה מלמעלה המערכת לא תוכל לתפקד עוד דקה אחת.
במדינה מתפקדת בנוסח מדינות סקנדינביה, לסחורה כזאת יש הרבה פחות קונים. מנהיגים כוחניים צומחים באווירה של כאוס ושל התפוררות המוסדות, על גבי ההבטחה כי הם לבדם יושיעו את העם או "יעשו סדר". למנהיג כזה, שפורח בזכות דמותו הכוחנית או הצבאית, קוראים בספרדית "קאודיו", והוא משגשג במקומות נטולי מוסדות חזקים. זה גם היה הכינוי של הגנרל פרנקו בספרד.
נתניהו בונה על כך שבכאוס שהוא בעצמו ליבה יהיה ביקוש לדמות סמכותית וחזקה, ואיש לא יהיה סמכותי יותר ובעל בריטון סמיך יותר ממנו. עד היום זה עבד לו כמעט בכל פעם. בגלגול הנוכחי שלו, רק המיאוס של חלקים גדולים בציבור ממנו מתחרה ולעתים גובר על המשיכה של חלקים אחרים אליו.
רה"מ בנימין נתניהו משתתף בישיבת ועדת ביקורת של הכנסת בנוגע לאסון הכרמל, 7.8.12 (צילום: מרים אלסטר)
די לראות כיצד מערכת החוק בארצות הברית מתמודדת עם המחדלים של דונלד טראמפ כדי לעמוד על החשיבות שבמנגנונים והמוסדות האימפרסונליים – ולהבדיל, בתוצאתו של היעדר המוסדות הללו בישראל. רק במקום כזה הטענה כי "רק פלוני יכול להנהיג את המדינה" יכולה להיות שקולה לטענה ההופכית, שכדי שהמדינה תוכל לתפקד נדרש שכל אדם פרט לאותו פלוני ינהיג אותה.
ישראל, שהמערכות הציבוריות בה הוחלשו בשיטתיות במשך שנים, פשוט אינה מוצאת את הכלים להיפרע מהמחלה האוטו־אימונית שנקראת שלטון נתניהו. במציאות כזו אין ברירה אלא להישען על בודדים אמיצים ונחושים מקרב שומרי הסף – אך למרבה הצער, גם כעת אין רבים מהם בנמצא.
חיזוק האויבים נגמר באסון
בתחום הביטחוני, מקובל היה לומר על נתניהו רוב השנים שהוא שמרן מופלג – נמנע מהרפתקאות שיגבו מחיר כבד מדי מהציבור הישראלי (וחמור מכך, מחיר פוליטי כבד מדי עבורו), פועל בצורה מדודה לשימור המצב הקיים ככל שאפשר – גם על חשבון מציאת פתרון יסודי, מדיני או צבאי, לבעיות קרדינליות. כעת נחתה ההבנה שהמודוס ויוונדי של ישראל עם חמאס היה כל הזמן משחק באש.
למעשה, המדיניות של נתניהו בזירה הפלסטינית והאיראנית לאורך כהונתו משתלבת בצורה מלאה בתוך התבנית שהוצגה. נתניהו ניסה כל חייו למנוע הסכם שלום עם הפלסטינים משום שבהיעדר סכסוך או איום ביטחוני קבוע, הצורך בו כמנהיג חזק יפחת. גישת חיזוק חמאס והחלשת הרשות, שנתניהו קידם בעקביות בעשור האחרון, היא הביטוי המובהק לכך.
את התוצאה ראינו כולנו בשבת האחרונה. בדומה לכך, התנגדות נתניהו להסכם הגרעין עם איראן נועדה לשמר את העימות עמה, וזאת בניגוד לעמדת מערכת הביטחון הישראלית, שסברה כי ההסכם ירחיק את האיום האיראני למשך שנים רבות ויפנה משאבים לטובת התמודדות עם בעיות אחרות.
מצעד צבאי בעזה, 29.9.23 (צילום: עבד ראחים כתיב)
באסון עוטף עזה מגמת החלשת המערכות הגיעה לשיאים גרוטסקיים, שגם מבקריו הקשים ביותר של נתניהו לא יכלו לדמיין: ההנהגה הובילה את ישראל בעיניים פקוחות לאסון, צה"ל הכזיב – הן מבחינה מודיעינית (בצפיית התקפת הפתע וכוחו של האויב) והן מבחינה מבצעית (בהיערכות והגעה מהירה לזירות הטבח); המערכות הציבוריות, שנועדו לתפקד ברגעי חירום, נוחלות כישלון חרוץ ולכל הפחות בימים הראשונים לא הצליחו לדאוג לצרכי הניצולים, ליצור קשר עם משפחות הנעדרים, החטופים וההרוגים, לספק פיצויים מהירים למי שזקוק להם; ההנהגה הבלתי כשירה מתנהלת כמו תרנגולת כרותת ראש ומשרדי הממשלה כושלים בעבודתם.
התוהו ובוהו הזה הוא, מראשיתו ועד סופו, יציר כפיו של נתניהו, שבנה כל העת על כך שהמצב יהיה מספיק מפחיד כדי שיזדקקו לו, אבל לא רע מדי עד כדי שייאלץ להוכיח את כוחות העל שלו וייתפס כאחראי לאסון. כעת כבר מאוחר מדי.
האסון הנוכחי הוא בראש ובראשונה ביטחוני, אבל חוסר התפקוד של כלל המערכות בניהול המדינה במשבר זועק לשמים, מוסיף למצוקה ולחוסר האונים. ההתפוררות הזאת היא לא תוצר לוואי בלתי רצוי, נזק אגבי של עבודתו של נתניהו – היא העבודה עצמה. קשה לחשוב על מנגנונים שטופחו תחתיו, זולת הימין הקיצוני בישראל והחמאס. זו מורשתו, כך הצליח להיבחר יותר פעמים מכל ראש ממשלה אחר ולשלוט יותר זמן מכל ראש ממשלה אחר. להיבחר כדי להיבחר, לשלוט כדי לשלוט.
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "תלם"