ההאשמות מוכרות לכולנו: בגלל האינטרנט אנחנו עצובים, בגלל האינטרנט אנחנו עצלנים, בגלל האינטרנט אנחנו בודדים. מכון המחקר פיו (PEW) מתמודד עם התובנות הללו במחקר חדש תחת הכותרת "אתרי רשתות חברתיות וחיינו" – המחקר הארצי המייצג הראשון בארצות-הברית בנושא שימוש של מבוגרים באתרי רשתות חברתיות.

בין שלהי אוקטובר לשלהי נובמבר 2010 ריאיינו חוקרי המכון 2,255 מבוגרים אמריקאים, מהם 1,787 שמשתמשים באינטרנט. קבוצת המחקר כללה 975 משתמשים באתרי רשתות חברתיות כמו פייסבוק, מייספייס, לינקדאין וטוויטר. המחקר עוצב על-פי דו"ח פיו מ-2009, שעסק בטכנולוגיה ובדידות. אותו דו"ח הראה כי אף שחלה ירידה בגודלן ובגיוונן של מערכות יחסים מאז עליית הטכנולוגיה הדיגיטלית, אין קשר בינה ובין האינטרנט.

הממצאים החדשים מאששים זאת. המחקר גילה שמאז 2008 עלתה רמת השימוש ברשתות חברתיות בארצות-הברית פי שניים כמעט, אולם "אין תוקף רב לחשש כי אנשים המשתמשים בהן יסבלו מרשת חברים מצומצמת יותר, אינטימיות פחותה או חשיפה למגוון מועט של אנשים", מסכם הדו"ח.

יתר על כן: "האפשרות שאמריקאי כלשהו יחווה מחסור בתמיכה חברתית, ייחשף פחות לאנשים שונים ממנו, לא יוכל להתמודד עם נקודות מבט שונות, יהיה חשדן או מנותק בכל אופן אחר מקהילתו ומהחברה האמריקאית בכללותה – אינה, בדרך כלל, תוצאה של השימוש שהוא עושה בטכנולוגיה, במיוחד בהשוואה למשתנים נפוצים".

עדיין לגיטימי בעיני לתהות כיצד מבני הרשתות החברתיות משפיעים ברמה התרבותית הרחבה יותר, אך ברור יותר ויותר שפחדי הבלהות המוקדמים שלנו מפני "רשת מבוֹדדת" לא היו מבוססים ברובם. אולי אנחנו משחקים לבד – אבל אנחנו עושים דברים רבים אחרים ביחד, כקהילה, ברשת ומחוצה לה.

אמונה בפייסבוק

ב-2009 שאלו סוקרי פיו את המשתתפים: "באופן כללי, האם היית אומר שניתן לתת אמון ברוב האנשים או שיש להיזהר מאוד ביחסים עם אנשים?". רק 32%, פחות משליש מהנחקרים, העידו כי "ניתן לתת אמון ברוב האנשים". ממצאי 2011, אם כן, מבשרים טובות: הפעם, 41% מהמשתתפים אמרו שאכן ניתן לתת אמון באנשים אחרים.

בשלב הזה ממצאי הסקר מתגלים כמעניינים באמת: מתברר שמשתמשי האינטרנט נוטים יותר לרחישת אמון מאשר אלה שאינם משתמשים באינטרנט: 46% מהאמריקאים "המקוונים" ענו כי "ניתן לתת אמון ברוב האנשים", בעוד שרק 27% מאלה שאינם משתמשים באינטרנט ענו בצורה דומה.

לממצאים האלה יש גם פן דמוגרפי: השכלה וגזע משפיעים על רמת האמון באחרים, בלי קשר לשימוש בכלי תקשורת. עם זאת, גם כשהמשתנים הללו נלקחו בחשבון, מצא מכון פיו כי מספר הנוטים לחשוב שיש לתת אמון באחרים גדול פי שניים בקרב משתמשי האינטרנט מאשר בקרב מי שאינם משתמשים בו.

מבין משתמשי האינטרנט, נראה שאנשי הפייסבוק הם רוחשי האמון הגדולים ביותר. "לאחר פיקוח על משתנים דמוגרפיים וסוגי שימוש בטכנולוגיה", מעיד הדו"ח, "אנו מוצאים שיש קשר משמעותי בין שימוש ברשתות חברתיות ובין רחישת אמון, אך רק עבור משתמשי הפייסבוק – לא עבור משתמשי הפלטפורמות האחרות" (אזכיר שבין האחרות הללו נכלל טוויטר).

המחקר אף גילה מתאם מעניין בין השקעת זמן ברשתות חברתיות ובין נטייה לתת אמון: משתמשי פייסבוק המתחברים לאתר פעמים רבות בכל יום נוטים לתת אמון ב-43% יותר ממשתמשי האינטרנט האחרים, ובערך פי שלושה ממי שאינם משתמשים באינטרנט.

סובלנות במייספייס

עוד טרוניה המועלית נגד האינטרנט היא כי הרשת מבודדת את משתמשיה מהעולם הרחב ועוטפת אותם בחיבוק של המוכר והידוע – מצב הידוע בשם "תיבת ההדהוד" – וכך מונעת קשת שלמה של ביטויי אמפתיה.

כדי לבדוק את תוקפו של הרעיון, בדקו מחברי הדו"ח את מה שפסיכולוגים מכנים "אימוץ נקודת מבט" – היכולת לאמץ את נקודת מבטו של אדם אחר (או, בהקשר הפוליטי, לקחת בחשבון את שני צדדיה של סוגיה) – והעניקו ציונים בטווח שבין אפס ל-100. הם גילו ששימוש ברשתות חברתיות, הגם שאינו מעודד בהכרח אמפתיה, גם לא מונע גילויים שלה. "משתמשי פייסבוק, לינקדאין, וטוויטר אינם מסוגלים יותר או מסוגלים פחות לאמץ נקודות מבט חלופיות", נכתב בדו"ח.

אדם גולש ברשת בבר בוויצ'יטה, קנזס, ארה"ב (צילום: אריק ויטמן, רשיון cc)

 היוצאת מן הכלל היא הרשת החברתית מייספייס. "לאחר נטרול של תכונות דמוגרפיות וסוגים אחרים של שימוש בטכנולוגיה", טוען הדו"ח, "משתמשי מייספייס נוטים ליכולת טובה יותר לקחת בחשבון את היבטיה השונים של סוגיה ביחס לאנשים אחרים". יהיה מרתק לבדוק במחקר נוסף אם יש קשר בין הנתון הזה להבדלים התרבותיים המתועדים היטב בין מייספייס ובין פייסבוק, למשל.

עם זאת, בינתיים מתגלה תופעה דומה של רשתות-חברתיות-שאינן-משנות-התנהגות-אנושית בכל הנוגע להיבטים הבולטים יותר של הון חברתי בעולם האמיתי: חברות בקבוצות מקומיות כמו ליגות ספורט, ארגונים דתיים ומפעלים התנדבותיים.

בעוד שכיום, 74% מהאמריקאים משתייכים לרשתות חברתיות בעולם האמיתי – הרבה יותר מ-65% שהעידו על כך ב-2008 – לקפיצה הזאת אין קשר משמעותי לרשתות חברתיות מקוונות, לפי פיו. למעשה, בין שימוש במייספייס ובין חברות בקבוצות וולונטריות יש קשר שלילי, אפילו לאחר נטרול נתונים דמוגרפיים. "שימוש בכל פלטפורמת רשת חברתית אחרת אינו מנבא השתייכות לקבוצה וולונטרית", נכתב במחקר.

הכל פוליטי

ומה באשר לפעילות פוליטית מובהקת יותר? גורמים דמוגרפיים היו ונותרו בעלי משקל מכריע בניבוי השתתפות פוליטית. אך גם לאחר שאלה מנוטרלים, מצא מכון פיו שלמשתמשים באינטרנט, ולמשתמשים בפייסבוק במיוחד, סיכוי גבוה יותר להיות מעורבים פוליטית מאשר אלה הדומים להם בכל מלבד השימוש באינטרנט.

"לאחר נטרול משתנים דמוגרפיים ובהשוואה למי שאינו משתמש באינטרנט, יש סיכוי של פי 2.5 שאדם המשתמש באינטרנט השתתף בעצרת פוליטית (2.39x), סיכוי של 78% שניסה להשפיע על אופן הצבעתו של אדם אחר, וסיכוי של 53% שדיווח על הצבעה בבחירות או כוונה להצביע בהן", מצא הסקר.

כמו כן, משתמש פייסבוק המבקר באתר כמה פעמים ביום הוא בעל סיכוי של פי 2.5 ממשתמש האינטרנט הסטנדרטי להשתתפות בהפגנה או בכינוס פוליטי. הסיכוי שמשתמש זה ניסה לשכנע מישהו להצביע עבור מועמד מסוים גבוה ב-57% והסיכוי שהצביע או הביע כוונה להצביע גבוה ב-43%.

בסך-הכל, אם כן, בהשוואה למי שאינם משתמשים באינטרנט, הסיכוי שמשתמש פייסבוק הגיע לכינוס פוליטי הוא פי 5.89, הסיכוי שדיבר עם אדם אחר על הצבעה בבחירות הוא פי 2.79, והסיכוי שלמעשה הצביע הוא פי 2.19.

יש לשים לב שמדדי המעורבות שנעשה בהם שימוש במחקר אינם כוללים רק השתתפות פסיבית כמו לחיצת "לייק" על עמוד הפייסבוק של ברק אובמה או "אקטיביזם כורסה" מסוגים אחרים, שאינם מצריכים כל השקעה. מכון פיו מודד פעילויות מכוונות ופיזיות בעולם האמיתי – הפגנה, הצבעה, ויכוח – המרכיבים המתבשלים יחד באופן פיזי ומוחשי ויוצרים דמוקרטיה, ונראה שפייסבוק, יותר מכל רשת חברתית אחרת, מעודדת את הפעילויות הללו.

כדאי לחקור מדוע זה כך, וכדאי לחשוב מה יכולים ארגוני תקשורת – שיש להם אינטרס כלכלי ואזרחי כאחד בעידוד ההשתתפות הציבורית – ללמוד מכל זה.

תרגום: הגר שיזף

המאמר מתורגם על-פי כללי הרישיון מאתר מעבדת העיתונות ע"ש נימן, הפועלת באוניברסיטת הרווארד, ארה"ב