המכון הישראלי לעיתונות, בראשותה של שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, הגיש מסמך בן עמוד אחד ובו מספר הערות ביחס לתזכיר חוק התקשורת של השר שלמה קרעי. כמו כמעט כל הגופים שהגיבו לחוק, גם המכון מתנגד בתוקף לפוליטיזציה של הפיקוח על התקשורת: "בהכפפת התקשורת המשודרת כולה לממשלה יש סכנה חמורה, אפשר לומר ודאות מוחלטת, לחופש הביטוי והעיתונות". למעשה, רוב המכתב מתייחס להיבטים השונים בחוק של שליטה ממשלתית בפיקוח על התקשורת, ודוחה אותם.
מלבד זאת, מתנגד המכון לחיוב תאגיד השידור הישראלי לספק תכנים ללא תשלום לחברות מסחריות ולאיסור (המתוכנן בעתיד) למכור פרסומות. המכון טוען כי ריכוך האיסור על בעלויות צולבות מסכן את עצמאותם של כלי התקשורת, ומנגד - הותרת האיסור רק על פלח מסוים של השוק (אחזקות בעיתונים) מעורר חשש כי מדובר בחקיקה שנועדה לפגוע בבעלי כלי תקשורת מסויימים.
המכון מעיר גם על האופן הבהול שבו גובשה הצעת החוק, ללא עבודה מקצועית או היוועצות במומחים ותוך מתן זמן קצר ביותר לתגובה. "נוכח כל אלה", מסכם המכתב, "המכון בדעה שהחוק המוצע פוגע בזכויות חוקתיות ובאינטרסים ציבוריים באופן לא ראוי, ספק רב אם הוא חוקתי, ודורש לגנוז אותו".
אגב, את מכתב המכון הישראלי לעיתונות פותחת הערה תמוהה, או לפחות יצירתית: המכון מתנגד לאיחוד רשויות הפיקוח לרשות אחת (כפי שהמליצו מספר ועדות מקצועיות), בנימוק הבא: "חוסר האחידות וחוסר היעילות הכרוכים בביזור סמכויות אסדרה בנושאי ביטוי ותקשורת, הוא בעל ערך לשמירה על חופש הביטוי. יעילות יתר באסדרת תחום התקשורת אינה רצויה".
* * *