האם כדי לסקר את ההפיכה המשטרית צריך תואר במשפטים, האם כדי להיות כתב צבאי צריך להיות מומחה ב-AI, האם ראשי מערכות חדשות מצפים מהכתבים והכתבות לדעת כל פרט בתחום הסיקור שלהם, ובאיזו מידה עיתונאים ועיתונאיות יודעים על מה הם מדברים? אלה כמה מהשאלות שמעסיקות בשנים האחרונות את פרופ' צבי רייך מאוניברסיטת בן גוריון. מאמר שפרסם לאחרונה יחד עם הדוקטורנט עודד ג'קמן מתאר מחקר רחב היקף שמנסה לתת מענה, וגם לפתח דיון על עתיד העיתונות.

המאמר, שפורסם ב"international journal of communication", טוען כי על אף מערבולת השינויים הטכנולוגיים והחברתיים מרחיקי הלכת שמתחוללים בעולם, בעולם העיתונות הישראלי סבורים כי היכולת החשובה ביותר עבור עיתונאי היא לדעת להביא סיפור טוב, בפרקטיקות המוכרות, ולא בהכרח ללהטט בפלאי AI או לשלוט בניתוח דאטה.

"רצינו לדעת - מה רוצים מהחיים של העיתונאים עכשיו?", מסביר רייך בשיחה עם "העין השביעית" את הרציונל לעריכת המחקר, שנתמך על ידי הקרן הלאומית למדע. "מה קורה כשהכל מסביב משתנה? האם דיווח עובדתי נשאר כזה ומצריך את אותן מיומנויות ואת אותו מנגנון חיפוש ומערכת הפעלה שהיתה מאז ומתמיד?".

על מנת למצוא תשובה פנו רייך וג'קמן לעשרות אנשי תקשורת, ביניהם ארבעה עורכים ראשיים של מערכות עיתונאיות, כתבים, פרשנים, חוקרים ומבקרי עיתונות. שיטת המחקר בה עשו השניים שימוש מכונה "פאנל דלפי", ובמסגרתה נשאלו המשתתפים שאלות רבות על המיומנויות החשובות ביותר אותן הם מצפים למצוא אצל כתב עיתונות.

"זו התייעצות רבת משתתפים שעשינו באופן מקוון, ובאמצעותה בדקנו האם ניתן להגיע לקונצנזוס בתוך הקבוצה", מסביר ג'קמן את הרעיון מאחורי שיטת המחקר, "הרעיון הוא שלוקחים קבוצה מסוימת, שואלים אותם שלושה סבבי שאלות. הראשון הוא שאלה פתוחה - מה המיומנויות שצריכות להיות לכתבים? קיבלנו מאות מיומנויות שאיגדנו לרשימה של 99. שלחנו את הרשימה בחזרה לקבוצה וביקשנו מהם לדרג עד כמה היא חשובה".

ג'קמן ורייך מסבירים שהיה חשוב להם שהמשתתפים בקבוצת המחקר יהיו מחוברים ככל האפשר לעבודה העיתונאית בפועל. לכל המשתתפים יחד, אומר ג'קמן, "יש 800 שנות ותק, אנשים שמעורים מאוד בעשייה עיתונאית, בהוראת המקצוע, עריכה, מחקר, ורובם אוחזים ביותר מכובע אחד". רייך מוסיף, "רצינו אנשים מחוברים, לא מיושנים, לא מנותקים, חלק גדול מהם חי בסביבות דיגיטליות, ולשמוע מה הם אומרים, מה הם היו מצפים. כדי לעצור ולעשות סדר אחרי כל גיבובי השינויים".

רק תביא את הסיפור

את רשימת המיומנויות חילקו רייך וג'קמן לחמישה סטים של יכולות המכילים קונפליקט: הניגוד שבין מהירות לבין דיוק, פרשנות לעומת דיווח חדשותי, התמחות לעומת כלליות, מיומנויות טכנולוגיות מול אלו המסורתיות, והקונפליקט האחרון - איתור הסיפור לעומת אריזתו, כלומר בניית הנרטיב.

בכל אחד מהקונפליקטים האלה התבקשו המשתתפים להעריך מה חשוב יותר. התשובות שהתקבלו מוגדרות על ידי רייך וג'קמן כ"חזרה לבסיס". המשתתפים העדיפו באופן ברור עיתונאי או עיתונאית שמביאים דיווח חדשותי ללא פרשנות, שאוספים מידע באופן מסורתי ולאו דווקא באמצעות שימוש בטכנולוגיה חדשה.

"מצאנו שבכל מה שקשור לזמן יש אוסף גדול מאוד של מיומנויות - עבודה בדד-ליין, מהירות, זמינות, לחץ, זריזות - לגביו היה קונצנזוס מאוד גדול שהוא חיוני. מהצד השני מצאנו שהציפיה לדיוק היא גם מאוד גבוהה", אומר רייך.

קונצנזוס נמצא גם לגבי החיוניות של מיומנויות מסורתיות כמו איסוף מידע, ריאיון, מחקר וזיהוי עובדות, בעוד לגבי מיומנויות דיגיטליות רק אחת נתפסה כחיונית: היכולת להשתמש במאגרי מידע. כל המיומנויות האחרות שהוצעו על ידי הקבוצה, כמו שימוש ברשתות חברתיות או ידע בסיסי בתכנות, לא נתפסו כחיוניות. לגבי כתיבת קוד אף היה קונצנזוס שמדוב במיומנות מיותרת.

עודד ג'קמן (צילום: באדיבות המצולם)

"בעיניי זה מאוד משמעותי משום שזה מראה שהמקום היחיד שבו יש פתיחות למיומנויות חדשות הוא באיסוף הנתונים", אומר רייך, "אתה לא תישאר איש איסוף ישן, כיוון שנולדו בסיסי נתונים שיכולים להיות מאוד שימושיים לעבודה עיתונאית - זה נכנס פנימה בגלל הזהות האיסופית של הריפורטר. זה המקום היחיד שבו הם לא קופאים על השמרים".

לגבי סט היכולות של פרשנות לעומת דיווח חדשותי, אומר ג'קמן, "שאלנו את עצמנו האם בעקבות העלייה של התפקיד הפרשני של עיתונאים, מה שמכונה בספרות 'המפנה הפרשני', נראה שינוי במיומנויות המצופות. התשובה היא שלילית. הנחקרים ציפו מהעיתונאים לדבוק בתפקיד הקלאסי שלהם כמי שמתווכים את המידע ולא מפרשים אותו. כל המיומנויות שקשורות להקשר, ניתוח והסקה נדחקו לסוף והפכו ללא רלוונטיות מבחינת המומחים שלנו".

ומה באשר להתמחות לעומת כלליות? איזה סוג ידע מצפים שיהיה לכתבים? "התשובה שקיבלנו היתה חד-משמעית: מצפים כמעט אך ורק לידע בתחום הסיקור. ידע שאינו בתחום הסיקור כמו ידע כללי או שליטה בשפה שנייה אינם רלוונטיים", אומר ג'קמן.

הקונפליקט האחרון קשור לזיהוי ואיתור הסיפור לעומת סיפורו בפועל, "סטוריטלינג". גם כאן, נמצא כי האקסקלוסיביות של הסיפור הרבה יותר חשובה ממיומנויות שקשורות לכתיבה, נרטיב, כושר ביטוי והעלאת טענות. אלו עוברות לשלבים מאוחרים יותר של העשייה עיתונאית, אל העורכים.

"עורכים ראשיים אמרו לי את המשפט הבא: 'אני אגיד לך משהו שיפיל אותך - מצדי שכתב לא יידע לכתוב', יש פה תפיסה מאד רדוקציונית של העיתונאי. המינימום - שיביא את הסיפור. אם הוא כותב פחות טוב - יש מי שיתקן את זה בהמשך"

"כשהסתכלנו על הממצאים ראינו סוג של שמרנות מאוד גדולה", אומר ג'קמן. "נראה שהם מבקשים להביא את העובדות, ללא פרשנות וללא נרטיב. הם רוצים עיתונאים עם כישורים מסורתיים ואם צריך מיומנויות דיגיטליות אז רק באזורים ספציפיים שמשרתים את העבודה. השמרנות הזאת מבחינתנו היא איזשהו ניסיון לחזרה לבסיס המסורתי של הריפורטינג".

"עורכים ראשיים אמרו לי את המשפט הבא: 'אני אגיד לך משהו שיפיל אותך - מצדי שכתב לא יידע לכתוב'", מספר רייך על תהליך בניית המחקר, "המשפט הזה כבר לא מפיל אף אחד אבל זה מתבטא בהעדפה הברורה הזאת - אני צריך אותו כמגלה סיפורים. יש פה תפיסה מאד רדוקציונית של העיתונאי. המינימום - שיביא את הסיפור. אם הוא כותב פחות טוב - יש מי שיתקן את זה בהמשך".

לדברי רייך, יש בתפיסה זו גם קבלה של אנשי המקצוע את המציאות העגומה: "הם יודעים שמגיעים עיתונאים עם יכולות כתיבה לא מרשימות ועורכים מרימים ידיים. הם אומרים - אם אני צריך לבחור אז שיביא את הסיפור, אנחנו כבר נסדר את הכתיבה. לך זה סוד גלוי אבל לאנשים זה לא ברור".

המשתתפים במחקר, אומר רייך, "הם אנשים בליבת העשייה, מטובי המוחות בעיתונות בישראל, והם אומרים - עזבו אתכם מרעשים וחזרו לבסיס - ריפורטינג טוב, מדויק, מהיר, ללא פרשנות וללא אמצעים דיגיטליים. הם מצביעים באופן מאוד ברור - בואו נחתוך דרך כל הרעשים וכל הגיבובים וכל הטכנולוגיה ונזכיר לכם איפה העיקר. הפרשנות שלי - מבחינתם חבל ההצלה של העיתונות הוא החזרה לבסיס, לגרעין הכישורים המסורתי".

קריאה חתרנית

לצד זאת, מבקשים השניים להציע זווית נוספת להסתכלות על הממצאים, חתרנית יותר מבחינתם, וגם לטעון שייתכן שהדעה שנשמעה במחקר שלהם היא שמרנית מדי. "אנחנו רוצים לפתוח את הוויכוח על הנתונים האלה ולומר שבאותה מידה אותו חבל הצלה יכול להיות גם חבל התלייה", אומר רייך.

לדבריו, חוקרים טוענים שבעלי מקצועות שונים תופסים בצורה שמרנית מדי את השינויים הטכנולוגיים המתרחשים בעולם: "טענה נוספת היא שכל המקצועות לא מספיק פתוחים ומהפכניים בהבנה של השינויים שנמצאים מכל עבר. למשל הפציינט המיודע שמגיע עם מידע מוקדם לרופא. לכן אני מציע את המסגור הזה לכל הממצאים שלנו - יש למקצועות נטייה להיות שמרניים מדי ואולי גם פה אנחנו קצת לוקים בזה".

פרופסור צבי רייך (צילום: קייל קסידי)

טענה דומה נוספת של חוקרי תקשורת ממוקדת במקצוע העיתונות, ש"מסונדלת" בשלושה עוגנים שבעבר הניעו אותה והיום עלולים דווקא לבלום אותה. הראשון הוא ההסתמכות על מקורות המידע המוסמכים מתוך האליטה; השני הוא "נורמות אליטיסטיות" כדוגמת נורמה של אובייקטיביות, שלדברי אותם חוקרים לא קיימת עוד במציאות העכשווית; והשלישי הוא החיבור לקהל, שבעבר כמעט ולא היה קיים.

"מהזווית הזאת שוב ניתן לומר שהעיתונות היא שמרנית", אומר רייך. "שלושת הצירים האלה גרמו לקיבעון בתוך עולם העיתונות. ואם רוצים להשתחרר מהקיבעון אפשר ללכת או לרפורמה או למהפכה".

ברפורמה מתכוון רייך למצב שבו, למשל, פונים לרשתות מקורות שונות או מגוונות יותר. מהפכה לעומת זאת משמעותה "לשבור הכל ולהתחיל מחדש. העיתונות האלטרנטיבית פועלת קצת בצורה הזאת. הממצאים שלנו באיזשהו מקום פותחים את הדיון הזה בקונטקסט הישראלי. אני חושב שהסתכלות כזאת היא תרגיל בדמיון מודרך, איך אפשר להמריא מפה לעולם אחר ואיזה מטענים עודפים נצטרך לזרוק כדי להמריא".

"חשוב בעיניי לפתוח את הדיון", מסכם רייך. "יכול להיות שבתפקיד הגרעין של העיתונות כדאי באמת להיצמד לעקרונות ישנים. אבל יכול להיות גם שיש פה בעיה. אני חושב שהפרשנות הכפולה הזו של הממצאים, שמצביעה על החזרה לבסיס אך גם מזהירה מתוצאות שליליות של השמרנות, היא שירות טוב לקהילה העיתונאית".