כבר שבועות וחודשים ארוכים אני מצפה לקרוא מאמר דעה מנומק, מדוע העיתונאי קלמן ליבסקינד סבור שסדרת החוקים שמעבירה הממשלה היא כל כך טובה ודרושה כעת למדינת ישראל, עד כדי כך חיונית שגם אם חצי העם חושב אחרת, גם אם החקיקה הפרועה הזו תוביל למלחמת אחים - זה עדיין הנושא הכי חשוב לקיום מדינת ישראל.

בינואר האחרון תקף ליבסקינד ב"מעריב" את התקשורת הישראלית, וקבע כי היא מתמסרת למחאה נגד החקיקה ומועלת בכך בתפקידה העיתונאי. "בישראל", הוא כתב, "אין באמת עיתונות. יש כאן חבורה של פעילים פוליטיים שנאבקים כדי לקדם את האג'נדה שלהם ואת המחנה הפוליטי שלהם, ומנצלים לשם כך את כלי התקשורת שלהם. זה נכון לטלוויזיה, לרדיו ולעיתונים, זה נכון לעיתונות הפרטית, וזה נכון לשידור הציבורי".

ליבסקינד הרשה לעצמו לקבוע קביעה כוללת כזו ביחס לתקשורת הישראלית למרות שהוא עצמו בעל טור שבועי ב"מעריב", מגיש תוכנית אקטואליה יומית בכאן ב' ומשתתף בתוכנית אקטואליה בכאן 11. אני גם מניח שבקביעה הזו שלו הוא אינו כולל לא רק את עצמו, אלא גם אוסף של אנשי תקשורת ועיתונאים פופולריים, מעמית סגל ועד ינון מגל ויעקב ברדוגו, שדווקא תומכים בחקיקה, וגם לא ערוצי תקשורת שלמים כאלה, מערוץ 7 ועד ערוץ 14.

על זה נאמר - הפוסל במומו פוסל. במקום דעה מנומקת, הוא מתגולל על עמיתיו העיתונאים שאינם כותבים את דעתו אלא את דעתם. אני איני עיתונאי, ואין זה מתפקידי להגן על עמיתיו של ליבסקינד מלזות שפתיו. אלא שהחודש כתב ליבסקינד עלי ועל חבריי, ועל מאות אלפי מפגינים היוצאים כבר חצי שנה לרחובות כדי למחות נגד החקיקה של ממשלת נתניהו.

מלחמת יום כיפור היא חלק ממני. כשאני משתתף בהפגנה למען שמירה על הדמוקרטיה, החולצה היא "כרטיס הביקור" שלי - זה אני

באותו טור התעלה ליבסקינד על עצמו כשכתב על "ההצגה המטופשת של כל אותם 'אחים לנשק' עם החולצות של 'לוחמי כיפור'". "בואו נעשה סדר", הוא התנדב להסביר לנו בסבלנות, "כל מי שחי פה בשנת 73' והיה אז בין גיל 18 לגיל ארבעים ומשהו, הוא 'לוחם כיפור'. ולכן ללכת בהפגנה עם חולצה של 'לוחמי כיפור' זה בערך כמו ללכת עם חולצה שכתוב עליה 'אני בן 70'. המונים כאלה מסתובבים בינינו, והניסיון להציג את המחאה הזאת כ'מחאת לוחמי כיפור', רק בגלל שכמה מהם הצטרפו להפגנות, היא ילדותית ומטופשת".

ובכן, אני חלק מאותה מחאה ילדותית ומטופשת. אני משתתף בקביעות בהפגנות ולובש חולצה עם הכיתוב "לוחמי כיפור 73' נאבקים על דמותה של המדינה", כיתוב שלפי ליבסקינד, כל מה שאפשר להסיק ממנו הוא שאני חטיאר. איני מכחיש, אני אחד מיני רבים שהשתתפו במלחמה. ולא, איני חושב שכל הלוחמים אוחזים בדעתי. אינני מייצג אף אחד מלבד את עצמי ואיני מנסה לשכנע בצדקת טיעוניי באמצעות החולצה. אבל, וזה אבל גדול, מלחמת יום כיפור היא חלק ממני. כשאני משתתף בהפגנה למען שמירה על הדמוקרטיה, החולצה היא "כרטיס הביקור" שלי - זה אני.

הנשים מ"צעדת השפחות" או מארגוני נשים אחרים לא טוענות שהן מייצגות את כלל הנשים בישראל (בוודאי שלא את השרות מאי גולן וגלית דיסטל-אטבריאן או את חברת הכנסת טלי גוטליב). הלהט"בים הצועדים עם דגל הגאווה אינם מתיימרים לייצג את כלל ההומוסקסואלים (בוודאי שאינם מייצגים את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה). רופאים המניפים שלט "אין רפואה בדיקטטורה" וטוענים שההפיכה המשטרית תהרוס את מערכת הבריאות, אינם מתיימרים לייצג את כלל הרופאים.

הכותב בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית (צילום: מיכל אפרת)

כך גם עובדים סוציאליים המסתובבים בהפגנות עם חולצות של עובדים סוציאליים למען הדמוקרטיה, אקדמאים הטוענים שאין אקדמיה בדיקטטורה ועוד מגוון גדול של בעלי מקצועות והשתייכויות: אף אחד מהם לא טוען שהוא מייצג את כלל עמיתיו. כל אחד מציג ומייצג את עצמו. גם שורד השואה שצילמתי אמש עם השלט הפונה לביבי ואומר: "אתה מעלה לי זכרונות נוראיים, בוא נדבר לפני שיקרה אסון" – גם הוא מייצג את עצמו בלבד.

מפגינים המוצאים לנכון להדגיש כי הם לוחמי כיפור, נשים, להט"בים, רופאים, אקדמאים ומה לא, אינם עושים זאת כדי להגיד משהו על ישראלים אחרים, אלא כדי להגיד משהו על עצמם. ועל החשש ממה שתעולל החקיקה להם ולשכמותם.

יושר אינטלקטואלי - יוק

הזלזול התהומי של ליבסקינד במפגינים נמשך גם כשהוא ממשיך ומסביר לנו מדוע יצאנו לרחובות. כן, ליבסקינד סבור שהוא יודע יותר טוב מכל מאות אלפי המפגינים מדוע הם יוצאים לרחובות: "כל מי שקורא את הציטוטים של הטייסים האלה בכלי התקשורת מבין שלא עילת הסבירות מביאה אותם אל המקום הזה, אלא הרכב הממשלה הזאת, שאיננה אלא תוצר הבחירות וסך רצונותיו של הבוחר".

איזו יוהרה, איזה עיוורון וחוסר יכולת להבין את הזולת. כל המפגינים כולם הם עדר בהמות המובל על ידי התקשורת, שעליה אנחנו כבר יודעים מה ליבסקינד חושב, ואין ולו אחד מבין המוחים שבכנות מודאג מעתיד המדינה ומסוגל לחשיבה ולניתוח עצמאיים.

כשמי שסירבו אחזו בדעתו, המתנגדים להם לקו ב"אמונה נאיבית בקדושת הצבא", בעוד היום, כשהוא אינו מסכים עם מחאת המילואימניקים, הרי שצה"ל ש"מחבר בינינו" הוא "יותר חשוב מהכל"

"'אחים לנשק' אינם אלא חבורה צינית שפוגעת בצה"ל", ממשיך ליבסקינד, "בסך הכל רוצים לקדם את עמדותיהם הפוליטיות. 'מחאת המילואימניקים' היא מחאת המילואימניקים המתנגדים לממשלה […] ממש כמו ההצגה המטופשת של כל אותם 'אחים לנשק' עם החולצות של לוחמי כיפור".

באוגוסט 2007 ליבסקינד דווקא גילה הבנה מופלאה לסרבנות, כשכתב בטורו על חיילי הציונות הדתית שסירבו לפנות יהודים מחברון. "אין עוד ציות עיוור", כתב אז ליבסקינד, "יש פקודות שגם חייל במדים לא מבצע". הסרבנות היא "צעד לא פשוט, שקשה להסכים איתו, אבל אי אפשר שלא להבינו". ובכלל, הדגל השחור מתנוסס מעל עקירת המתנחלים מגוש קטיף ולא מעל הסירוב הלגיטימי המצפוני שלהם. "סרבנות אינה מילה גסה", הוא מסכם.

לקרוא ולא להאמין. כשמי שסירבו אחזו בדעתו, המתנגדים להם לקו ב"אמונה נאיבית בקדושת הצבא", בעוד היום, כשהוא אינו מסכים עם מחאת המילואימניקים, הרי שצה"ל ש"מחבר בינינו" הוא "יותר חשוב מהכל, אפילו מהשאלה אם עילת הסבירות שאיתה נישאר בעוד שבועיים תהיה במתכונת של נעם סולברג או במתכונת של שקמה ברסלר". יושר אינטלקטואלי כבר אמרנו?

לבסוף, כותב לנו ליבסקינד כי "חשוב לזכור" שהמפגינים הם "מיעוט שרק במציאות ההפוכה שאנחנו חיים בתוכה, זוכה לכבוד עיתונאי רב יותר מזה שזוכה לו הרוב שמגיע למילואים בלי תנאים". המחאה נגד ממשלת נתניהו מוציאה אנשים לרחובות בכמויות עצומות כבר שנים, והמחאה בחודשים האחרונים נגד החקיקה היא הגדולה והמתמשכת שהיתה אי פעם בישראל. כל מחאה אחרת, כולל זו של מתנגדי ההתנתקות, מתגמדת לידה.

לא רק אומדני המספרים העצומים של מפגינים היוצאים שבוע אחרי שבוע, ולפעמים כמה פעמים בשבוע - קוראים תיגר על קביעתו של ליבסקינד כי מדובר ב"מיעוט", גם הסקרים הרבים המראים שוב ושוב כי לחקיקה אין רוב בעם וכי היא פוגעת בסיכוייו הפוליטיים של גוש נתניהו, לו היו הבחירות מתקיימות לאחר שנתגלתה כוונתו האמיתית.

אבל ליבסקינד, שקובע כי עמיתיו אינם עיתונאים משום שהם אוחזים בדעה אחרת משלו, שכח בעצמו מה זה להיות עיתונאי. להביא עובדות, ולא משאלות לב. במוצאי השבת בה התפרסם טורו נגד המפגינים, הפגינו מאות אלפים מהם בכ-150 מוקדי מחאה בכל רחבי הארץ. בתוכנית האקטואליה של ליבסקינד ואסף ליברמן ששודרה למחרת בבוקר לא הייתה כל התייחסות לכך. לעומת זאת נערך דיון רציני בשאלה המרתקת "האם יש להגות 'קלמן' בהטעמה מלרעית או מלעילית?". מי אמר שאין עיתונות בישראל.

עמרם אפרת הוא פעיל במחאה נגד החקיקה המשפטית של ממשלת נתניהו