ב-17 במאי 2020, חודשיים לתוך מגפת הקורונה, קיבלה ממשלת ישראל ה-35 את אישורה של הכנסת. זו היתה הממשלה הראשונה בתולדות ישראל שכוננה במודל של ממשלת חילופים: בנימין נתניהו מונה לראש ממשלה ובני גנץ לראש ממשלה חליפי. כשב-17 בנובמבר 2021 אמור היה גנץ להחליף את נתניהו בתפקיד ראש הממשלה.

באותו יום ממש, ה-17 במאי 2020, עמדה הכתבת הפוליטית של חדשות 12, דפנה ליאל, במשכן הכנסת וכשהיא מישירה את מבטה למצלמה אמרה כך: "אז ראש הממשלה נתניהו אומר בנוגע לטענות האלה שהוא עדיין עומד מאחורי האמירה שלו שהוא יעביר את השלטון, בלי טריקים בלי שטיקים, בתאריך שנקבע, הכל על פי ההסכם הכתוב, הוא מתחייב להעביר את שרביט השלטון לבני גנץ".

מיד לאחר שליאל סיימה את דבריה חיפשתי הקלטה של הדיווח ושמרתי אותה. היה ברור שהיא תחזור ותנשוך את כולנו בישבן והסיבה לכך פשוטה: בכל פעם שנתניהו מבטיח משהו, בכל פעם שהוא מתחייב למשהו, בכל פעם שהוא נשבע בנקיטת חפץ שהפעם הוא אומר את האמת סטופ-כדור-הארץ-נגעתי-באדום, אתה יכול להיות בטוח שהוא משקר.

בשביל לדעת את זה לא צריך להיות פרשן פוליטי מדופלם או להכיר לעומק את נפשו המסוכסכת של נתניהו, מספיק להיות אדם עם דופק שחי במדינת ישראל. ואכן, באופן שלא הפתיע אף אחד במערכת השמש, בני גנץ מעולם לא כיהן כראש ממשלת ישראל, כי נתניהו מעולם לא העביר לו את שרביט השלטון. למרות שהוא חזר והתחייב על כך, "בלי טריקים ובלי שטיקים", גם שנה מאוחר יותר.

למרות שהתרמית היתה צפויה כמו גל חום ביולי, ליאל לא מצאה לנכון להצביע באותו מעמד חגיגי על הרקורד של נתניהו כשקרן מושבע, לא רק בקרב יריביו, או אפילו שותפיו, אלא אפילו בקרב מצביעיו. זה לא מפריע להם לבחור בו – וזו בחירה לגיטימית – אבל רק מעטים מהם יכחישו שנתניהו, כדברי שר האוצר שלו, הוא שקרן בן שקרן.

מאז חלפו שלוש שנים. דקות אחדות אחרי שעבר החוק לביטול עילת הסבירות שנתניהו הוביל ודחף בכל כוחו, ולמרות שלא ניתן – גם אם ממש רוצים – להאמין למילה שיוצאת לו מהפה, פרסמה דפנה ליאל את הציוץ הבא:

אל תטעו - יש גורמים בקואליציה, כולל ראש הממשלה, שחשים אי נוחות גדולה עם הנוסח הסופי של חוק עילת הסבירות ולא רוצים להמשיך לחוקק חד צדדית. אבל צד אחר מוכן להשתמש בכח שלו על הסוגיה הזו וללכת עד הסוף ולכן הוא זה שניצח ואולי גם ימשיך לנצח".

ליאל היא כתבת פוליטית. כשהיא מוסרת לנו שנתניהו "חש אי נוחות גדולה", היא מעבירה מידע מוצק שהשיגה, לא פרשנות פסיכולוגית. אבל רגע, מאיפה ליאל יודעת מה נתניהו חש? מה מקור המידע, מה המהימנות שלו ומה האינטרס מאחורי הפצתו?

מאחורי השקר של "העיתונות הישנה והטובה"

בשנים האחרונות התקשורת הישראלית, בדומה לחברה הישראלית, התפצלה בין "עיתונאים מימין" ל"עיתונאים משמאל", בין אנשים שמשרתים את נתניהו ככלבלבי דשבורד מהנהנים, לאנשים שנלחמים בנתניהו כאילו היה השטן. אף אחד מהצדדים לא יוצא נשכר מהפוזיציה שאליה הוא נקלע (מרצון או שלא), אבל זה המצב. מצד שני, אתה לפחות יודע איפה הם עומדים.

אתה יודע בדיוק מאיפה מקבל עמית סגל את הידיעות שלו ומה הוא רוצה להשיג. גם אין ספק במי תומך ינון מגל ואת מי הוא מתעב. מאידך, ברור לגמרי מה חושב רביב דרוקר על נתניהו, או מה חושב עליו אמנון אברמוביץ'.

כשליאל מספקת לציבור את המידע שברשותה לגבי "מה חש נתניהו", תוך כדי שהיא מסתירה ממנו את המידע לגבי "מה המידע הזה שווה", היא לא מתפקדת כשליחת ציבור אלא כשליחה של נתניהו

לכאורה, הפוזיציה שדפנה ליאל מנסה לשמר היא זו של טרום הפיצול הגדול בתקשורת הישראלית. ליאל היא עיתונאית של פעם: היא מדברת עם גורמים בכירים משני הצדדים, היא לא מחויבת אידיאולוגית לאף צד, היא מספרת לצופים מה אומרים לה "המקורות", את הדברים כמו שהם. אבל רק לכאורה. בפועל, דפנה ליאל היא המחשה חיה לאופן בו התקשורת המשודרת מועלת בתפקידה באופן שיטתי.

לכאורה, ליאל מקפידה פשוט "לעשות את העבודה שלה", בלי טריקים ובלי שטיקים, ולכן היא מעבירה אינפורמציה לציבור. כמו שהיא. האינפורמציה היא שראש הממשלה "חש אי נוחות גדולה" (אני לא ממשיך לצטט את המשפט כי מדובר באוסף חסר משמעות של אותיות). אבל ליאל חוסכת מהציבור אינפורמציה אחרת: העובדה שלאורך הקריירה שלה היא דיווחה פעם אחר פעם אחר פעם מה נתניהו חש, חושב או יעשה, ושפעם אחר פעם אחר פעם היא גילתה שהוא שיקר.

בנימין נתניהו מתחייב לקיים הבטחה שלו "בלי טריקים ובלי שטיקים", חדשות 12, 17.5.2020 (צילום מסך)

יש עוד פרקטיקה עיתונאית שליאל משתמשת בה כדי לעשות אנטי-עיתונות. אני די בטוח שנתניהו לא התפנה בערב ההפיכה לשוחח עם ליאל, אבל זה לא משנה אם קיבלה את ה"מידע" ממנו עצמו או ממישהו בקרבתו. כך או כך, לנתניהו יש אינטרס שליאל תספר לציבור שנתניהו "חש אי נוחות גדולה", אבל שתעשה זאת בקולה, כמספר יודע-כל, מבלי לספר שהמקור הוא נתניהו עצמו. ברור שליאל לא תספר לנו מי העביר לה את המסר. הרי עיתונאי לא חושף מקורות!

זה לא עניין פוליטי. זה לא עניין של דעה או עמדה. זו פשוט האמת המרה. אבל את האמת הזו ליאל לא מספרת. זה ההבדל בין פרקטיקה עיתונאית פשוטה ובסיסית, לבין אנטי-עיתונאות פשוטה ובסיסית. כשליאל מספקת לציבור את המידע שברשותה לגבי "מה חש נתניהו", תוך כדי שהיא מסתירה ממנו את המידע לגבי "מה המידע הזה שווה", היא לא מתפקדת כשליחת ציבור אלא כשליחה של נתניהו.

דפנה ליאל מדווחת בחדשות 12 על כוונתו של בנימין נתניהו לקיים התחייבות "בלי טריקים ובלי שטיקים", 17.5.2020 (צילום מסך)

באותו האופן, ליאל גם לא תחשוף מה לדעתה האינטרס שעומד מאחורי המסר האידיוטי שהיא פרסמה, וממילא לא תודה שמשתמשים בה כצינור חלול. אם כן, תחת הכסות של "עיתונות ישנה וטובה" ש"רק מדווחת על העובדות", ליאל מסתירה את מה שהיא יודעת על מהימנות המידע שהיא מוסרת (אפס), מקורו (נתניהו או סביבתו) והאינטרס שמאחוריו (לטשטש ולערפל את משמעות התנהלותו של נתניהו).

דפנה ליאל לא תעשה שום דבר מזה כי לתפיסתה תפקידה הוא לדווח את מה שאומרים לה הגורמים השונים בזירה שאותה היא מסקרת. היא לא צריכה לחוות דעה, היא לא צריכה להביע עמדה והיא אפילו לא צריכה לדווח על האמת. האמת? מי יודע מהי האמת. יש את האמת שלו ואת האמת שלה. לכל אחד יש אמת. אני יודעת מהי האמת? מאיפה לי לדעת מהי האמת. אני רק יודעת שמישהו אמר לי שנתניהו חש אי-נוחות גדולה.

והרי הקלטה: נתניהו חש אי נוחות גדולה

נניח שליאל לא מעוניינת לספר מי אמר לה שנתניהו "חש אי נוחות גדולה", או להגיד מה דעתה על זה. נניח שבעיניה מדובר בניו-ג'ורנליזם חתרני ופסול, והיא נחושה להישאר נאמנה לעיתונאות הישנה והטובה. גם אז, יש לליאל אפשרות נוספת. היא יכולה לא להעביר את המידע. פשוט לא לפרסם אותו.

לעיתונאים שמדווחים על נתניהו מתוך עמדה אידיאולוגית, יש חסרונות ברורים ובולטים. אבל אנחנו יודעים במה הם מאמינים. ליאל לא מאמינה בכלום, חוץ מלשמש תיבת תהודה

למה? כי אני, דפנה ליאל, עיתונאית, לא צינור. אני לא מעבירה הלאה כל מידע שניתן לי, כשברור לי שמדובר בכזב אינטרסנטי. אני חיה במדינת ישראל ויש לי דופק ומשום כך אני יודעת שנתניהו הוא שקרן. אבל גם אם פוליטיקאי שאינו שקרן מועד היה לוחש לי באוזן שהוא "חש אי-נוחות גדולה" מחקיקה של חוק - רגע אחרי שהשקיע את כל כוחו הפוליטי וקרע את המדינה לשניים כדי לחוקק אותו, אני אומרת לו "אח שלו, תפסיק לבלבל במוח, אני עוסקת בעובדות, לא בספינים".

אבל דפנה ליאל היא לא עבד נרצע של נתניהו, היא לא חושבת שהוא השטן, והיא גם לא עיתונאית. היא "עיתונאית". רשמקול. טייפ-רקורדר. מכשיר הקלטה. היא קמה בבוקר על מנת לדווח על המתרחש בתחום הכיסוי שלה, כלומר, מה שבעלי האינטרס השונים אמרו לה שמתרחש. כרגע מה שמתרחש: נתניהו חש אי נוחות גדולה.

לעיתונאים שמדווחים על נתניהו מתוך עמדה אידיאולוגית, יש חסרונות ברורים ובולטים. אבל אנחנו יודעים במה הם מאמינים, והם יודעים שאנחנו יודעים. חלק מאיתנו מכבדים חלק מהם משום שאנחנו חולקים איתם את אותן עמדות אידיאולוגיות. הם מאמינים במשהו שאנחנו מאמינים בו. ליאל לא מאמינה בכלום, חוץ מלשמש תיבת תהודה. יותר ויותר אנשים מבינים שבשביל זה לא צריך את דפנה ליאל. אפשר פשוט לזפזפ לערוץ 14.