התקווה ש"וועדת החקירה הממלכתית לעניין כלי השיט" בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אשר גרוניס, תסיר סוף סוף את מעטה הערפל הסמיך מעל פרשת הצוללות, נתונה כרגע בעצמה תחת ערפל כבד.
שורת אנשים שנשאו באחריות ובפטריוטיות בתפקידים בכירים במערכת הביטחון קיוו לקבל תשובה לשאלה שעדיין מדירה שינה מעיניהם – למה אישר ראש הממשלה נתניהו לקנצלרית מרקל למכור צוללות מתקדמות למצרים מאחורי גבם, אבל כלל לא בטוח שיזכו לכך. לא כי הם לא זכאים – כמוהם ככל אזרחי ישראל – לקבל תשובה לשאלה הזו ולעוד שאלות קשות, בלשון המעטה, שעולות מהמגעים שניהלו ישראל והמאכערים שפעלו בשמה לרכש צוללות אסטרטגיות וספינות מגן מהתאגיד הגרמני טיסנקרופ.
אבל למרבה התדהמה, ועדה שנועדה להרים מסך מעל התנהלות במחשכים בוחרת לפעול באותה פרקטיקה. תקפותו של עיקרון פומביות הדיון גם לגבי נושאים ביטחוניים, אושררה לא פעם בפסיקות שונות, לרבות בידי נשיאי ביהמ"ש העליון בדימוס אהרן ברק ודורית ביניש – עמיתיו של גרוניס. למרות עיקרון יסוד זה, הפומביות של של ועדת הצוללות לא היתה מובנת מאליה. ממשלת בנט היתה אמיצה דיה להקים את הוועדה, אבל לא מספיק כדי להורות שדיוניה יהיו שקופים.
היה ברור שאי אפשר שצמד המילים הקדוש "ביטחון המדינה" ישמש קרדום ציני לחפור בו המשך איפול וערפול אנטי דמוקרטיים על אחת הפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר בתולדות המדינה
ההחלטה על פומביות הושגה רק תודות למאמצים ניכרים של התנועה לאיכות השלטון, בכירים לשעבר במערכת הביטחון, ח"כים בוועדת חוץ וביטחון בכנסת הקודמת, בהם מיכל רוזין, מוסי רז, מאיר פורוש ומשה טור-פז, והח"מ בשם מכון "זולת". יו"ר הועדה רם בן ברק היטה אוזן קשבת לטיעונינו ולא נכנע ללחץ הכבד של הממשלה והממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב): הוועדה הסכימה לאשר את הקמת ועדת החקירה, כנדרש בחוק, רק בתנאי שדיוניה יתקיימו בדלתיים פתוחות. הסכמה גורפת של הח"כים, מקיר אל קיר, נרשמה בעניין.
אף אחד לא רצה חלילה לפגוע בביטחון המדינה, ולכן הוחלט עוד שבמקרים נקודתיים בהם יתעורר חשש לפגיעה כזו בשל עדות או מסמך ספציפיים, יוטל איפול על הדיון. אבל בה בעת היה ברור שאי אפשר שצמד המילים הקדוש "ביטחון המדינה" ישמש קרדום ציני לחפור בו המשך איפול וערפול אנטי דמוקרטיים על אחת הפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר בתולדות המדינה, אם לא החמורה שבהן.
לא בכדי נוצלה שעת החסד הקצרה של ממשלת השינוי להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומשזו הוקמה, חובה עליה להיות עצמאית ובלתי תלויה, לפעול ללא מורא ולפזר את ענני הפייק-ניוז והקונספירציה שאופפים את הפרשה.
הפגנה בקריאה לחקירת פרשת הצוללות, ירושלים, יולי 2020 (צילום: יונתן זינדל)
אחרי שצלח המאבק לשקיפות, התמהמהה מאוד תחילת עבודת הוועדה. משהחלה לפעול לבסוף לא הותירה שום חותם פומבי, ולא במקרה. העיתונאי מרדכי גילת חשף לאחרונה ב"הארץ" כי הוועדה שמעה כבר יותר ממאה עדים, כולם בדלתיים סגורות על-פי החלטתה שלה. "לא נמצא אפילו עד אחד שהיה אפשר לשחרר את עדותו לפרסום, או לפחות חלקים ממנה?", תהה גילת, "אפילו אחד לא?".
כידוע, המאבק כבר מזמן אינו רק על שקיפות, אלא על עצם הדמוקרטיה במדינת ישראל. כרגע ממש צלח, בשיטת הסלמי הידועה לשמצה, הניסיון של קואליציית נתניהו להסיר מעל הדרך אחת ולתמיד את עילת הסבירות המעיקה. ובאמת, למה שהציבור ידע אם ראש הממשלה שלו נהג בסבירות במתן האישור המסתורי? ואם הכול היה סביר, מה כל כך בוער להסתיר? אין בכלל ספק – זכות הציבור לדעת חייבת לגבור כאן על כל שיקול אחר.
באחת מישיבות ועת חוץ וביטחון אמרתי, "מונה שופט לעמוד בראשות הוועדה. אם יאושר כאן האיפול, אנחנו מעקרים מתוכן את הפעלת שיקול הדעת שלו ולא מאפשרים לו לקבל החלטות". אבל מה עושים כשהשופט מוותר, כנראה, מרצון ובאופן וולנטרי, על היכולת הקריטית הזו להפעיל שיקול דעת?
כבר התרגלנו מזמן, למרבה הצער, לצפצוף של רה"מ הנצחי וממשלותיו על החוק ועל החלטות חלוטות היכן שרק מתאים להם. לצפצוף של ועדה ממלכתית בראשות נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר על החלטה מחייבת של הכנסת קשה יותר להתרגל, ובעיקר אסור להשלים. תשוקף מיד ועדת החקירה הממלכתית לעניין הצוללות.
עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון זולת