בכל המשטרים הסמכותיים, וגם במדינות שהדמוקרטיה בהן בסכנת התפוררות, הפחד מפני אויבים אמיתיים ובעיקר מדומים מנוצל על ידי השליטים כדי להצדיק פעילות נגדם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם ולהשעות זכויות אדם. גינויים וביקורת מצד ארגונים בינלאומיים או מצד מדינות ליברליות - נדחים על הסף ואף נתפסים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים.
זה הרקע - יש יאמרו שהוא לעתים רלוונטי גם לימינו אלה - להופעתו של שבועון ההסתה האנטישמי "דר שטירמר" ("המסתער"), שנוסד לפני 100 שנה והתמיד בהופעתו עד פברואר 1945. העיתון שם לעצמו למטרה לשרת את המנגנון הנאצי נגד מי שסומנו כאויבים, ובראשם היהודים.
ספר חדש שכתבה חוקרת הרייך השלישי נירה פלדמן, "השטירמר - כוחו של שבועון שטנה" (הוצאת כרמל), בודק את תכניו של השבועון ואת תרומתו הייחודית להכשרת הקרקע לביצוע "הפתרון הסופי". הספר מתבסס על מחקר אקדמי שערכה פלדמן באוניברסיטת וינה על תכניו האנטישמיים והמסיתים של "השטירמר" ובעיקר הקריקטורות הארסיות שלו.
מטרתו המוצהרת של "השטירמר" היתה למקד את כל הבעיות של גרמניה ב"שאלה היהודית": היהודים והיהדות העולמית הם האשמים הראשיים בכל תחלואי החברה והמדינה. תוכנו של העיתון היה רווי כזבים, עלילות, השמצות וביזוי של היהודים כיחידים ושל "היהדות העולמית" כקולקטיב. עורכו של השבועון, יוליוס שטרייכר, היה היחיד שנידון במשפט פושעי המלחמה בנירנברג למוות בתלייה בעוון הסתה נגד היהודים.
עטיפת הספר "השטירמר - כוחו של שבועון שטנה", הוצאת כרמל
השטירמר לא היה שופר רשמי של השלטון הנאצי, ואף על פי כן ההנהגה הנאצית נעזרה בו, כיוון שהוא פנה אל שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות ולנפגעי המשברים הכלכליים. ההסתה הגסה, הוולגרית והפרימיטיבית סחפה בעיקר איכרים, כפריים ו"בלתי מאורגנים", שהפכו לתיבת תהודה, הסכמה ותמיכה במה שייעשה ביהודים.
סיקור חיובי לליל הבדולח
העיתון, כותבת פלדמן, התפאר בתרומתו לחקיקת חוקי הגזע ב-1935, איסור פעילותם של עורכי דין יהודים ב-1938 ואיסור מכירתם של עופות ליהודים ב-1939. קוראי "השטירמר" הודו במכתביהם הרבים שהתפרסמו מעל דפיו, כי העיתון "פקח את עיניהם" והציעו דרכים משלהם ל"פתרון השאלה היהודית". קוראים רבים שלחו למערכת מאמרים פרי עטם, שירים וקריקטורות על "שאלת היהודים".
"השטירמר" הרבה להתפאר אף בתגובות שליליות נגדו. גם אלה נועדו להראות מה רבה היתה השפעתו. "באוסרה על הפצת 'השטירמר' חשפה ממשלת פולין את פניה לחיוב", כתבו קוראים לא מעטים. והיו קוראים מבריטניה שתקפו את התיאור האוהד בעיתון של ליל הבדולח.
כל גיליון של "השטירמר" ביקש לחשוף מיהו היהודי "לאמיתו של דבר" ועסק בתיאור שלו כדי שיזוהה ויהיה ניתן להתגונן מפני פעילותו המסוכנת. סימני ההיכר של היהודי, על פי העיתון, היו מקצועו, מקום מגוריו וגם התנהגותו המינית. חיבה מיוחדת גילה העיתון בשיוכם ליהודים של נושאים כמו שחיתות כלכלית וניצול מיני, לעתים גם רצח, של נערות גרמניות.
תמצית האידיאולוגיה הנאצית - בציור
אך מה שהפך את "השטירמר", לפי פלדמן, לשם דבר יותר מכל היו הקריקטורות שלו, אותן צייר פיליפ רופרכט (שכינויו היה Fips) ושהופיעו כמעט מדי יום החל מ-1925.
הקריקטורה מציעה שיפוט ממוקד, ביקורתי ומגמתי על אנשים, אירועים פוליטיים והתנהלות חברתית. היא נועדה לשחרר צחוק או לעג ושימשה תכופות ככלי נשק נגד יריבים פוליטיים, בעיקר בעיתות משבר. העוצמה העיקרית של הקריקטורה היא יכולתה לרכז רעיון מורכב לתמונה אחת מרשימה, ולצמצם שרשרת של רעיונות לדימוי הרה משמעות אחד. במקרה של השטירמר, הקריקטורה נועדה להפוך את מה שתואר בטקסט המילולי - הסטריאוטיפ היהודי, תמצית האידיאולוגיה האנטישמית הגזענית - לחזותי.
קריקטורה אנטישמית ב"השטירמר" (מתוך הספר "השטירמר - כוחו של שבועון שטנה", הוצאת כרמל)
בהתאם לכך, הקריקטורות ב"השטירמר" הפליאו לתאר את היהודי כהיפוכו של הארי, שהוא "האדם החדש", החיובי. מטרתה של הקריקטורה היתה ליצור דה-הומניזציה של היהודי על ידי דמוניזציה שלו. הדמוניזציה העניקה את הרציונל להשמידו.
ב-1934 הוציא "השטירמר" חוברת ובה 24 איורים של רופרכט בשם: "יהודים מציגים את עצמם". במבוא לחוברת כתב העורך שטרייכר ש"אין זה משנה מה שם המקצוע שבו מרוויח היהודי את כספו, כי תמיד ובכל מקום הוא נשאר יהודי [...] מטבעו, בשל חולשתו הגופנית, אין היהודי כשיר לעבודת כפיים. לבד מכך, אין הוא רוצה כלל לעבוד. בעבור היהודי ספקולציה היא שוות ערך לעבודה, שהרי הוא מעיד עצמו: 'העשיר נם את שנתו והריבית צומחת'".
"במה יוכר היהודי?" שאל "השטירמר" לאורך גיליונותיו, וענה בו זמנית על רבות מפניות הקוראים: "בשפתו העילגת, מגובבת במילים עבריות, שהיא 'לשון הגנבים' - יוכר היהודי"; "על פי שמותיהם תוכלו לזהותם"; "לפי רגליהם תוכלו להבחין בהם". למעשה קל מאוד לזהות את היהודי, אבל מאחר שהוא מנסה להסוות עצמו תדיר, "זוהי חובתו הגורלית של העם הגרמני המתעורר לקרוע את מסכת מפיסטו הצוחקת שלו מעל פניו, כדי שהעולם יידע שרומה ונבגד".
פאר ולכלוך מתערבבים
ולא רק איורים: פלדמן מתארת כיצד תצלומים שהופיעו ברבים מגיליונות העיתון הראו לקוראים את פנים דירותיהם של היהודים לכאורה: כאן מתערבבים פאר ולכלוך. יופיין של הווילות אינו נובע מן היהודים: הן "נשדדו מהעם". צילומים אחרים הראו את ייהוד בתי הקפה בווינה. גם כשהפכו היהודים למהגרים, הם "מסתדרים היטב".
מקום לא מבוטל הקדיש "השטירמר" כדי להזהיר נשים גרמניות מפני היהודים "המשחיתים אותן". "איך יכול היהודי המתלונן במבט ובמחוות המגלמים את שיא הכיעור, להוות סכנה לנשים הגרמניות?", נכתב בעיתון, "היהודי רואה רק ביהודיה אישה. בלא יהודיה הוא רואה חיה. כדי לפתות את הלא יהודיה, כל אמצעי נכון בעיניו. בעזרת כספו הוא יכול להציע לה חיי פאר: חדר שינה מהודר, בגדים יפים, תכשיטים יקרים, קברטים ומאכלים יקרים. כך קרה למשל בהוליווד: השולחנות הועמסו בעושר, לנערות הוגשו משקאות ומיד הן הגיעו למצב של אורגיה".
חוברת "יהודים מציגים את עצמם" ב"דר-שטירמר" (מתוך הספר "השטירמר - כוחו של שבועון שטנה", הוצאת כרמל)
נושא אחר שתפס מקום בולט ב"השטירמר" היה דחיקת רגליהם של היהודים מן החינוך והתרבות. "הסטודנטים היהודים נדחפים בהמוניהם לאוניברסיטאות ותופסים את מקומם של הסטודנטים הלא יהודים", התלונן שטרייכר. בגיליון אחר הוא טען, בין השאר: "כאשר בסיום לימודיו היהודי ממשיך להציג את עצמו כמדען פעיל הוא אינו אלא רמאי. לדוגמה 'יהודי היחסות איינשטיין', שהיהודים מרבים כל כך להתפאר בו".
לאורך עשרות גיליונות, "השטירמר" טען כי בעזרת כוח הממון והעיתונות, "הפרזיטים של חיי התרבות הלאומיים" מייהדים גם את עולם הקולנוע, תחום שיש לו השפעה רבה על ההמונים. העיתון הצביע על "יהודי הוליווד" ועל "היהודי הגזעי צ'פלין" שהשתלטו על ענף הקולנוע העולמי, בסיוע מרבית הבמאים והשחקנים שהם יהודים.
מהי דמוקרטיה
בתקופות שונות טען "השטירמר" כי היהודים נעשים מסוכנים ביותר כשהם מנתצים את אחדות העם בעזרת סיסמאות של "חירות, שוויון ואחווה". "בעזרת הסיסמא 'זכויות אדם' הציתו היהודים את אש המהפכות ומלחמות האזרחים בכל מקום: אילו לא היו היהודים, לא היתה המהפכה הבלתי רצויה של 1848 מאיימת להחריב את אירופה".
יוליוס שטרייכר במעצר במשפטי נירנברג 1945/6 (צילום: נחלת הכלל)
על השאלה "מהי דמוקרטיה", "השטירמר" ענה: "דמוקרטיה היא ממלכת היהודים. בדמוקרטיה קיים רק סוג אחד של אנשים, גזע אחד הנשבר ממשחק החילופין של כוח המפלגות: זהו היהודי. ומהו ליברליזם? זו יצירה יהודית עבור בורגנות שוטה".
"השטירמר" הקפיד להעלים מקוראיו את המידע על רציחתם של היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל ב-25 בדצמבר 1941 שטרייכר כתב בעיתונו כך: "אם יוחלט סוף סוף לשים קץ לסכנת הריבוי הטבעי של הדם היהודי המקולל, או אז קיימת רק דרך אחת: הכחדתו של עם זה שאביו הוא השטן".
סופו של "השטירמר", ובעצם נפילתו של המשטר הנאצי, עוררו תקווה לעולם חדש, דמוקרטי וליברלי. ואולם כיום רק חמישית מאוכלוסיית כדור הארץ זוכה לחיות במדינות דמוקרטיות המכבדות זכויות אזרח. מרבית בני האדם נתונים לשלטון סמכותי שמבקש לנגוס עוד ועוד בחופש הפעולה שלהם. ושום מקום עלי אדמות, ממש שום מקום, אינו חף מסכנה זו.