אמון הציבור

על-פי ממצאי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2003 רק 49% מן הציבור נותנים אמון בתקשורת, בהשוואה לרמות אמון גבוהות יותר בצה”ל (83%), בבית-המשפט העליון (70%), בנשיא המדינה (68%), במשטרה (66%), בפרקליטות (58%), בממשלה (55%), בראש הממשלה (53%), בהסתדרות (52%) ובכנסת (51%). רק הרבנות (43%) והמפלגות (32%) זוכות לרמות אמון נמוכות יותר מזו שהיא מנת חלקה של התקשורת. בדירוג היחסי של דרגת אמון הציבור במוסדות השונים, ירדה התקשורת ב- 4- 5 שלבים בהשוואה לנתוני 2002 - נפילה תלולה אפילו יותר מזו של הפרקליטות, שעמדה בפני ביקורות קשות במהלך השנה האחרונה.

כדי שהתקשורת תוכל למלא את תפקידה בתהליך הדמוקרטי עליה לפעול כשהיא נהנית מאמון הציבור: ירידה באמון עלולה לגרום לציבור לחוש מנוכר לתהליכים הפוליטיים ולצמצם את מעורבותו. אך מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מלמדים שלמידה מסוימת של אי אמון בתקשורת יש השפעה חיובית. “זה לא בהכרח דבר רע שאנשים לא מאמינים לתקשורת”, אומר ד”ר יריב צפתי מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה. “אי אמון בתקשורת אינו מצביע בהכרח על סקפטיות, ולרוב אלה שמאמינים פחות יכולים אף להיות דווקא אלה המעורבים יותר פוליטית”. ד”ר צפתי מבסס את דבריו על מחקרים שלימדו שצרכני תקשורת ספקנים נוטים לחפש עוד מידע וצורכים אותו ממקורות רבים יותר. הצרכנים האלה גם ישתתפו יותר בתהליכים הפוליטיים. ד”ר צפתי עושה הבחנה בין ספקנות לציניות, ואומר שספקנות וביקורתיות כלפי התקשורת אופייניות דווקא במדינות מפותחות.

גם בראייה השוואתית מתברר שמצבה של ישראל גרוע פחות משנדמה: רק בשבע מדינות, מתוך 21 דמוקרטיות שנתוניהן נבדקו על-ידי עורכי המחקר, נמדדה רמת אמון גבוהה יותר של הציבור בתקשורת מאשר בישראל. עיתונאים במדינות רבות עשויים, למעשה, להתקנא עד מאוד בעמיתיהם מישראל: נתוני “מדד האמון בתקשורת” - מחקר שנערך במכון לתקשורת, חברה ופוליטיקה ע”ש חיים הרצוג באוניברסיטת תל-אביב, בראשות ד”ר יורם פרי - מצביעים על כך שבאוסטריה ובגרמניה הביעו יותר מ-80 אחוזים מהנשאלים אמון נמוך בתקשורת, ובארצות-הברית הגיע מספרם של אלה ליותר מ-70 אחוזים מהציבור. גם סקר שערך הפורום הכלכלי העולמי העלה ממצאים דומים. “מדד הדמוקרטיה הישראלית” מצביע גם על כך שהציבור הישראלי מודע לחשיבותה של התקשורת לדמוקרטיה. התקשורת דורגה שנייה (אחרי בית-המשפט העליון) כמוסד השומר על הדמוקרטיה הישראלית.

בחינה מפורטת יותר של מידת האמון בתקשורת מצד קבוצות שונות באוכלוסייה הישראלית חושפת תמונה מעניינת. באופן כללי, דומה שניתן לומר במידה רבה של ביטחון שקיים מתאם ישר למדי בין מידת הייצוג התקשורתי של עמדות מגזרי החברה הישראלית לבין מידת האמון שכל אחד מהם רוחש לתקשורת. כך, למשל, ניתן לראות כי בקרב המגזרים הסובלים מתת-הייצוג הבולט ביותר - הערבים והחרדים - נמצאה גם רמת האמון הנמוכה ביותר כלפי התקשורת. בקרב הציבור היהודי נמצא כי ככל שעולה רמת הדתיות של צרכני התקשורת (על-פי הצהרתם), כך יורדת המידה שבה הם מאמינים לה. בקרב יהודים דתיים, מידת האמון בתקשורת נמוכה עד כדי כך שהיא דורגה במקום האחרון. פרופ’ אלי פולק, יו”ר “האגודה לזכות הציבור לדעת”, אינו מופתע מהממצאים. “האגודה לזכות הציבור לדעת” מקיימת מעקב אחרי כלי התקשורת ונשיאה הוא ח”כ יובל שטייניץ. “הלקוי בתקשורת הישראלית הוא שהיא אינה משקפת את מגוון הדעות בציבור”, מסביר פרופ’ פולק. לדעתו, אותם ציבורים שאינם מיוצגים בתקשורת יחושו שאינה אמינה.

ממחקר “מדד האמון בתקשורת” ניתן ללמוד שחברות הנמצאות במצב של משבר מתאפיינות לרוב באמון גבוה במוסדותיהן. מצבי משבר מתאפיינים גם ברמות צריכה גבוהות של חדשות, שגם הן מתואמות לרוב עם עלייה ברמת האמון כלפי התקשורת. על-פי “מדד האמון בתקשורת”, נתוני צריכת החדשות בישראל אכן גבוהים למדי: 65 אחוזים מצהירים על צפייה בחדשות בטלוויזיה מדי יום ו-40 אחוזים מאזינים למהדורות החדשות ברדיו פעמים אחדות ביום. מבין אמצעי התקשורת השונים, ערוצי הטלוויזיה נתפסים בעיני הציבור כמקור האמין ביותר לחדשות, כאשר 38 אחוזים בחרו בהם למדיום האמין ביותר. 19 אחוזים בחרו ברדיו כאמין ביותר, 12 אחוזים העדיפו את אתרי האקטואליה באינטרנט, ורק תשעה אחוזים השיבו כי העיתונים הם אמצעי התקשורת האמין ביותר. לנתונים בדבר מידת האמון שרוחש הציבור לערוצים ספציפיים, במיוחד בטלוויזיה, כדאי להתייחס בזהירות מסוימת, שכן - במפתיע או שלא - הם דומים במידה רבה לשיעורי הצפייה בערוצים השונים. כך, ערוץ 2 דורג על-ידי הנשאלים כאמין ביותר, ערוץ 1 אחריו, ורק אחוז אחד בחר בערוץ 10 כמקור המידע האמין ביותר. בעיתונות הכתובה התמונה מעט מורכבת יותר: “ידיעות אחרונות”, הנפוץ ביותר, דורג גם כאמין ביותר (על-ידי 32 אחוזים מהנשאלים), אך אחריו עקף “הארץ” (16%) את “מעריב” (8%) הנפוץ יותר. בעוד שבממצאים הנוגעים לכלי התקשורת האלקטרוניים אפשר לראות קשר בין מידת החשיפה לרמת האמון, את הנתונים הנוגעים לעיתונים אפשר להסביר אולי בהשפעת גורמים אחרים, כמו למשל תדמיתם הציבורית.

נתון מעניין נוסף הוא הקשר שנמצא במחקר בין אמון נמוך בתקשורת לבין צריכת חדשות ממקורות חלופיים. אותם קהלים שעל-פי המחקר מאמינים פחות לתקשורת - דתיים, חרדים, ערבים ועולים מחבר-המדינות - צורכים יותר חדשות מכלי התקשורת המגזריים, כגון ערוץ-7, ערוץ “אלג’זירה” וערוץ “ישראל פלוס” בשפה הרוסית. המחקר בדק גם למי מאמין יותר הציבור - לתקשורת או לפוליטיקאים. לנשאלים הוצג מקרה היפותטי, ובו מתפרסמת בתקשורת סדרת כתבות החושפות פרשת שחיתות של איש ציבור המוכחשת על-ידו. נשאלים ערבים, מזרחיים ואנשי ימין נטו להאמין יותר לאיש הציבור מאשר לתקשורת. הבדל מובהק נוסף נמצא בין בעלי עמדות מדיניות ימניות לבין תומכי מחנה השמאל: הראשונים נטו לחשוב שהתקשורת שמאלנית מדי, האחרונים גרסו שהיא דווקא מגויסת ופטריוטית מדי.

הביקורת על אמצעי התקשורת, כפי שנחשפה במחקר, לא הצטמצמה לשאלות של אמון ועמדות אידיאולוגיות. 80 אחוזים מהנשאלים הביעו הסכמה עם המשפט: “התקשורת פועלת פחות מדי על-פי שיקולים מוסריים ויותר מדי על-פי תחרות ורייטינג”. ל-65 אחוזים הפריע שהתקשורת אינה מדווחת מספיק על חדשות טובות, ו-50 אחוזים סברו שבדיווחים החדשותיים יש טעויות עובדתיות ורשלנות בדיווח.

הנתונים אינם צריכים להפתיע את אנשי התקשורת. על-פי סקר “העין השביעית” על עיתונאי ישראל שפורסם במרץ 2003, גם העיתונאים עצמם אינם מייחסים רמת אמינות גבוהה לתקשורת, כפי שניתן ללמוד מכך ש-55 אחוזים מהמשתתפים בסקר היו סבורים שהדיווח העיתונאי רשלני ומלא בטעויות. גם רמת ההסכמה הגבוהה של הציבור עם הטענה שהתקשורת פועלת יותר מדי לפי שיקולי רייטינג לא צריכה להפתיע את העוסקים במקצוע: 52 אחוזים מהעיתונאים שהשתתפו בסקר השיבו שהקהל מתעניין רק בסנסציות. כפי הנראה, העיתונאים מנסים לספק את הצורך הקיים, לפי אמונתם, בקרב צרכני התקשורת.

שחר אבירי הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית

גיליון 45, יולי 2003