הממזרות שינו את הכללים, והממזרות צריכות להבין איך חיים איתם. סדרות הטלוויזיה "חאנשי" ו"קורדרוי", שתיהן שודרו לאחרונה ב"הוט", כוללות מבול גאה של סצנות מין חרמניות. אבל כשלוקחים בחשבון את המקום של המין בתוך הסיפור, נראה ששתיהן לא מערערות את הנראטיבים שמסדירים את התשוקה שלנו: ההגדרות הפורמליסטיות ביותר להטרדה מינית יישארו על כנן, כמו גם התפיסה שמאחורי התנהגות מינית אקססיבית נמצאים טראומה, ניכור עצמי, היסטוריה משפחתית בעייתית וכו'. יכול להיות שאנחנו עוד לא בשלים לבדיקת פרדיגמה.

גם אם לרגעים נדמה כאילו חולף בשתי הסדרות הרהור תועה – אולי הלכנו רחוק מדי, אולי אנחנו ממהרות לשפוט סיטואציות דרך פריזמה צרה מדי, אולי אנחנו מקלקלות לעצמנו את הכיף, וכו' – מהר מאוד מתברר שלא זה העניין. התשוקה הנשית לא שורדת כאן כאקט של שחרור ועונג, שחורג מהניסיונות לחשוד בה, למשטר אותה ולנרמל אותה, והיא נשאבת אל הסיפורים הרגילים שאנחנו מספרים לעצמנו על מיניות שנראית לנו מוגזמת או חריגה.

העולם ההפוך של חאנשי

הפתיחה, בשתי הסדרות, היא במפגן ראוותני של יוזמה מינית מהצד הנשי. "חאנשי", שיצרה עליזה חנוביץ' (שגם מגלמת את הגיבורה), נפתחת בפנטזיית אונס מיליטריסטית חסרת בושה. היא מדמיינת את עצמה על טנק, בשמלה לבנה ומחשוף, מתנשקת כל הדרך לקרקע עם שורה של חיילים נושאי נשק, כל אחד מהם שולח אותה אל הבא בתור. אבל היא לא כדור המשחק שלהם – הם האובייקטים שלה. את הסצנה הזאת היא מדמיינת במטוס לישראל, כשהיא יושבת עם ספר תהילים על ברכיה, ושיערה קלוע בצמות. היא חדורת מטרה: להזדיין עם כמה שיותר גברים מזרחים מסוקסים, בעיקר חיילים.

עם הגעתה לעיר הקודש, חאנשי פותחת במתקפת חרמנות שיטתית. היא עוגבת, מפלרטטת, מעפעפת ומצחקקת, ולא בוחלת גם בחיילים פצועים, אחריהם היא יוצאת לחפש בבית חולים. הממד הקומי נובע מהעולם ההפוך שלה: מצחיק לראות את חאנשי חסרת המעצורים וחסרת הפחד מזמינה את עצמה לביתם של שלושה גברים זרים, מנסה לפתות אותם בכל דרך, והם – שומרי נגיעה חסודים, חובשי כיפות – נבהלים, מנסים להימלט מציפורניה. זה מצחיק אותנו כי זאת תמונת מראה של ידע המציאות שלנו וגם של החרדות הכי גדולות שלנו. "חאנשי" לא מוליכה את הפנטזיה בדרכים נסתרות: היא כותבת את אותה סצנת ציד מוכרת, רק בשינוי תפקידים.

מתוך הסדרה "חאנשי" (צילום מסך)

שיאה של הפנטזיה הזאת מגיע כשהדמות של חאנשי כותבת מחדש את סצנת האונס בסמטה אפלה. היא מוצאת את הקורבן שלה, חייל מנושק, ומלהקת אותו על המקום לתפקיד האנס. היא מבקשת ממנו שיחדור אליה בלי לשאול אותה אם היא מעוניינת. "לא חייבים בכוח", הוא אומר לה, אבל היא עומדת על שלה: "פשוט קח אותי. כאילו אני לא רוצה ואתה רוצה. פשוט לך על זה. אל תשאל אותי". כשהוא חושש שהוא מכאיב לה היא נוזפת בו, "תשתוק! תעשה יותר חזק. פשוט תחנוק אותי". הוא מציית. היא יוצאת משם כשפצע מדמם מפאר את לחייה, וצורחת מאושר.

ואולם, אם בשלב הזה נראה כאילו "חאנשי" מציגה כאן התפרעות מינית לשם ההתפרעות המינית של הגיבורה הצנועה לשעבר (אבל עדיין דתייה), בפרקים שיבואו תיפול על ראשינו משקולת של מציאות. כלומר, של נראטיב. חאנשי תגיע להכרה שגם ההתנהגות המופקרת שלה עצמה לא באה רק מתוך תאווה מינית אלא היתה תוצאה של אונס שעברה בברוקלין על ידי גבר מזרחי ישראלי, שחילל את בתוליה, הפך אותה ל"סחורה פגומה" במונחים של שוק הדייטים החרדי וחרץ את גורלה לחיים של נידוי, בדידות וחוסר מימוש מיני. במקביל, יתברר שלפחות מנקודת המבט של גבר דתי, המעשים המיניים שהיא כופה עליו כשומר נגיעה נחשבים לאונס, כפי שהטיח בה באחד הפרקים.

מסע התענוגות בארץ הקודש מצטייר בדיעבד כמסע של ייאוש והרס עצמי, והחרמנות המשוחררת של הפרקים הראשונים משוכתבת לכדי פרק נוסף בסיפור המוכר לעייפה על השעתוק של פגיעה מינית, זה שבמסגרתו הפגוע פוגע באחרים ובעצמו בדרכים שמקודדות בתוכן את הפגיעה שלו. הממד הקומי של הפרקים הראשונים קורס אל הדרמה, ובמבט לאחור, המיניות משולחת הרסן של הפתיחה מובנת בעצם כפתולוגיה.

ממדיו המכווצים של האקט הפיזי

גם ב"קורדרוי", של היוצרת הדס בן ארויה (תסריט ובימוי), הפתיחה היא מפגן של מיניות משוחררת לכאורה – אבל כאן ה"לכאורה" נוכח בצורה הרבה יותר ברורה מההתחלה. דניאל קפון ההייטקיסטית הזוטרה יוזמת ומוציאה אל הפועל שלישייה עם דני רופ, אליה היא מלהקת גם את הבסטי שלה, ליאור. זה מגניב אותה מאוד, והיא סוחפת אחריה את כל הנוגעים בדבר, אבל היא לא שם בגלל המין. ברגע האמת היא בכלל נעלמת, משאירה את ליאור להשלים את הצד הטכני. היא עצמה ממשיכה הלאה, לדייט הבא. למחרת בבוקר היא תיכנס אל הבוס שלה ותרצה שהוא יידע בדיוק מה היא עשתה אתמול, וכשהוא לא יקשיב, היא תחזור על זה פעם נוספת. אחר כך היא תשים את דני רופ בספיקר, כשהבוס שלה שומע את השיחה, ותעיף אותו מחייה באכזריות רבה. העונג שלה, שנעלם מהאקט עצמו, מופיע לראשונה בסיפור שהיא מספרת לבוס שלה על השלישייה שהיא עשתה עם דני רופ ובהשפלה הפומבית שלו בבוקר שאחרי.

במובן הזה, התשוקה בנקודת הפתיחה של "קורדרוי" היא יותר בסיפור על המין מאשר במין. דניאל מתחילה את הסדרה כדמות שהאלמנט ההרסני באופייה הוא בתשוקה לשלוט בסיפור – שמחליפה את התשוקה להשתתף בו. עד שזה לא יתחיל להשתנות, במחצית השנייה של הסדרה, היא לא תיגאל. בינתיים, למרות שהיא מאוד פעילה מבחינה מינית, נדמה שרק מילים מצליחות לזעזע את ליבה. בפרק הראשון, קצת אחרי ההתענגות שלה על סיפור השלישייה עם דני רופ, היא נפגעת עמוקות מאמירה אומללה על המיניות שלה. זה קורה כשעידו הקולגה הנשוי, שעוד מעט יהפוך למאהב, יפלוט הערה מגעילה על היחסים שלה עם הבוס ("אה, אז הוא עדיין לא ראה לך את הציצים?"). זה פוגע בה עד עמקי נשמתה. בפעם הראשונה בפרק הזה הצופים פוגשים ברגש החשוף שלה.

מתוך הסדרה "קורדרוי" (צילום מסך)

המישורים הנפרדים, היריביים, של האקט והטקסט מצטלבים בצורה מבריקה באחד השיאים התסריטאיים של הסדרה, בפרק השלישי, כשדניאל מזדיינת עם איזה דוש אקראי. הדוש הוא מאלה שמפציצים את הפרטנרית שלהם במשפטי שקר מופרכים על כמה היא יחידה במינה, ומתפקידה לשתוק ולהעמיד פנים שהיא מאמינה להם. הוא ודניאל מחליפים שלל משפטים כאלה: "אני כל הזמן חשבתי שהלב שלי סגור ועכשיו הוא נפתח", "אני לא חושב שהרגשתי ככה עם מישהי כל החיים", "אני מרגיש שאת רואה אותי באמת", והגדול מכולם, וכנראה גם האמיתי מכולם: "אני מפחד שאני אתאהב בך".

הפרטנריות של הדוש יודעות מן הסתם שאלו כזבים סדרתיים, רק שבדרך כלל הן לא ירצו להביך, לפוצץ, לקלקל. אלא שדניאל היא לא אחת שתשתוק; היא שם קודם כל בשביל הסיפור של המין, והיא לא תיתן לדוש לקחת בעלות עליו. היא לא מפסיקה את האקט, אלא מביימת אותו מחדש. היא אומרת לו, תשקר לי, מדקלמת בעצמה משפטֵי־דוש, ודורשת ממנו להמשיך עם כמה משלו. הם כבר ערומים, אבל היא חייבת להפשיט אותו מהבולשיט שלו. על פני השטח הכל נשאר אותו דבר: הדוש ממשיך לפלוט את משפטי־הדוש הנבובים. אבל הקרב על הסיפור הוכרע בעוד ניצחון של דניאל, והאקט הפיזי חוזר לממדיו המכווצים.

המהלך העלילתי של "קורדרוי" הוא של זליגת המין מחוץ לאחיזה של הסיפור שדניאל מספרת עליו. לא בגלל שהדיאלוגים נעשים פחות מיניים או שמדברים פחות במהלך האקטים, אלא בגלל שהתשוקה של דניאל, ככל שהיא מתאהבת בעידו ומוותרת על השליטה במה שקורה לה, כבר פחות זקוקה למסגור טקסטואלי. במחצית השנייה של הסדרה יש כבר סצנות מיניות שלא זקוקות כמעט לתיווך סיפורי. כך, יחד עם השינוי הפרטי שעובר על דניאל, גם "קורדרוי" כיצירה טלוויזיונית עוברת שינוי.

חיי המין נחנקים בתוך שדות השיח

המהלך של התשוקה בשתי הסדרות האלה הוא אפוא הפוך. "חאנשי" מתחילה בתשוקה מתפרצת, חסרת קונטקסט ומצחיקה נורא, ובהמשך ממסגרת אותה בתוך תבנית של טראומה, שקוטעת את מסע התענוגות ומחזירה את הגיבורה הביתה לאבא, לברוקלין. המין המתפרץ מקבל לגיטימציה ומנורמל לתוך נראטיב ההחלמה: הוא היה אמצעי להתוודעות אל הטראומה, וכעת חאנשי יכולה לחזור ולהמשיך בחייה. ב"קורדרוי" הגיבורה עושה תחילה מין מנוכר וקר בלי באמת להיות שם, משתמשת בו כדי לספר על עצמה סיפור של שליטה, עד שהיא מוצאת אהבה חדשה ומין חדש, ומבינה שהמשך הסיפור – או שמא האין־סיפור של השממה הזוגית ההטרו־נורמטיבית – כבר לא בידיה.

צפיתי בשתי הסדרות האלה עמוק מתוך השממה ההטרו־נורמטיבית של האין־סיפור; זו שדניאל רואה לרגע, באופק, בפרק האחרון של "קורדרוי", ומתעלפת. שתי הסדרות עִניינו אותי לא רק בתור בדיון טלוויזיוני, אלא גם כשיקוף של הלכי רוח עכשוויים. היוצרות חנוביץ' ובן ארויה, שתיהן בשנות ה־30 של חייהן, שתיהן צעירות ממני בקצת יותר מעשור – עשור שבמהלכו הספיק השיח המיני לעבור שינויים מאסיביים. שתיהן פועלות וכותבות בעידן שאחרי מי-טו, כשעומדים לרשותנו כלים מושגיים נגישים שמאפשרים לנו לתת שם למצבי פגיעה, הטרדה וניצול, גם מתוך הערפל של מה שמתרחש בסיטואציה מינית בזמן אמת.

בשתי הסדרות, כמו במציאות שבה אנחנו חיים, חיי המין מוצבים בתוך שדות שיח רוויים וחונקים. בשתיהן, כמו מחוץ לטלוויזיה, מדברים על המין בכל מקום, גם כשהמין עצמו נותר מחוץ לשיח – ואולי אלה שני פנים של אותו הדבר. מישל פוקו כתב בספרו תולדות המיניות I: "המאפיין המהותי של החברות המודרניות אינו בכך שגזרו על המין להיוותר בחשיכה, אלא בכך שהועידו את עצמן לדבר עליו לאינסוף, תוך שהן מבליטות אותו בתור הסוד בה"א הידיעה" (תרגום: גבריאל אש). ב"חאנשי" אלה הנורמות של החברה הדתית שרואות מיניות מאיימת בכל תחומי החיים, מקביעת אורך השרוול ועד ליציאה של האישה לעבודה, ובתוך כך הופכות אותם למושא לגיטימי לפיקוח. "קורדרוי" יוצאת מגבולות החברה הדתית אבל השיח סביב המין נותר רווי, והוא בא לידי ביטוי במיוחד בעיסוק הבלתי פוסק בהטרדות.

שאלת ההטרדה המינית

השאלה מה נכלל בגדר הטרדה מינית ומה לא, מלווה את "קורדרוי" לכל אורכה. כמעט בכל אחד מפרקיהּ יש דוגמה לאירוע פוגעני שיכול היה להיחשב כהטרדה מינית, אבל רק על חלקם הגיבורות מגיבות – בין שבתלונה או בשיימינג. דוגמה בולטת ניתנת בפרק 3, כשדניאל וליאור יושבות בבר והבעלים של המקום מניח יד כבדה על הכתף של דניאל, משך דקות ארוכות. זה לא מפריע לה, אבל כשהוא עובר לדבר עם ליאור, עוד לפני שהוא נוגע בה, ליאור מזהירה אותו: "אל תיגע בי". מתפתח דיאלוג עצבני, היא מסולקת מהבר ובתגובה כותבת פוסט שהופך ויראלי. דניאל חושבת שהיא מגזימה ולא עושה לה לייק או שייר; למעשה אף אחד באירוע לא צידד בליאור. בעקבות זאת ליאור מנתקת קשר עם דניאל. התגובה הקוּלית של דניאל, שלא משתפת פעולה עם חברתה הטובה, תיזקף לזכותה במקרה הגבולי הבא – רק שהפעם דניאל תהיה הנפגעת.

זה קורה בפרק 6. בן ארויה הולכת בו במודע אל הגבול התחתון של ההטרדה, אל מקרה הסף שכמעט כולם מצפים מהאישה להבליג עליו; אל המקרה שאומרים עליו שהוא "מזיק למאבק". אבל היא לא הולכת לשם כדי לטשטש את הגבול אלא דווקא כדי לאשש את התקפוּת שלו. לסמן בטוּש זוהר את הקו התחתון שלו.

בפרק, דניאל ואהובה הנשוי, עידו, נעדרים לכמה ימים מהעבודה לחופשה משותפת, וכשהם חוזרים, היא מגלה שאחד העובדים תפס לה את הכיסא. אין יותר ילדותי מזה, "הוא תפס לי את הכיסא!", אבל דניאל מתעקשת, היא רוצה את הכיסא שלה בחזרה, היא רוצה לשבת ליד עידו. בן ארויה לא מרחמת עליה ולא בוחרת בקיצורי דרך שיְיַפּוּ את הדברים: הגיבורה שלה מגלה כאן צד מכוער וכוחני. קשה מאוד לסמפת אותה.

מתוך הסדרה "קורדרוי" (צילום מסך)

העובד הפולש – שעשוי מהחומר השקוף ביותר (אומרים עליו שהוא "אספרגר" ו"אַפְסוּס") – לא נכנע. כמו מין בארטלבי עלוב נפש, עם ה"הייתי מעדיף שלא" המפורסם שלו, הוא מתעקש על זכותו להישאר במקום. הוא מסרב לפנות את מקומו גם כשהיא רושפת עליו, מעיפה לו את הדפים לרצפה ומנסה (ללא הצלחה) לגייס את הבוס לטובתה. "למה את כל כך רוצה לשבת פה? כדי שתוכלי ללטף לו את הזין?", הוא אומר לה לבסוף. היא רותחת. אף אחד משניהם לא יוצא טוב מהסצנה הזאת, אבל לדניאל יש נשק חירום באמתחתה, והיא פותחת בהליך של תלונה על הטרדה מינית, למרות שגם הבוס שלה לא תומך בה. בסופו של דבר, אחרי תהליך ארוך של גביית עדויות, מוצגים הממצאים בישיבה שאליה מתכנסים כל הגברים הנוגעים בדבר וסתם בכירים (דניאל היא האישה היחידה בחדר). העובד ננזף אך מסרב להתנצל, דניאל בוכה. ככה נראה הניצחון שלה.

דניאל מגיעה לאותו מקום חברתי דחוי כמו חברתה, ליאור. שתיהן מגיבות במלוא כוח הארטילריה שמקנה היום המונח "הטרדה מינית" על מקרי גבול, שגם כאשר הם נכנסים לגדר החוק מבחינה פורמלית (כמו במקרה של דניאל), ממד ההשפלה המרכזי שבהם לא בהכרח קשור במין. בן ארויה מראה היטב את המורכבות הזאת, אבל בסופו של דבר נותנת לדניאל השיכורה לשאת בפרק הבא, במסיבה של המשרד, נאום דידקטי שבו היא מוכיחה לכולם שהמקרה נופל מבחינה משפטית בגדר העבירה של הטרדה מינית, כי לפי סעיף 3 לחוק, הטרדה כוללת כל "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחד למינו או למיניותו".

"זה מאוד מאוד קל לדעת מתי הכוונה היא להשפיל ומתי לא, תופתעו לגלות", אומרת דניאל מעל הבמה. לנאום הזה יש השפעות דרסטיות: אלעד (הבארטלבי) והבוס ערן, שניהם עוזבים את החברה. מאחורי הצדקנות המנצחת של דניאל מתחולל הרבה הרס. בן ארויה רואה את המורכבות, רואה את ההרס, אבל התסריט ממשיך הלאה.

המין כעוגן להתערבות

העניין איננו אם זה מהלך נכון או לא נכון מצד בן ארויה להבליט את ההגדרה הפורמליסטית של הטרדה מינית על חשבון התייחסות יותר מהותית. אלא נדמה שהבחירה הזאת היא חלק מרוח הזמן. התוצאה היא שהדיון הפורמלי, הביורוקרטי כמעט, בהטרדות מיניות נותר על כנו – מה שגם מותיר לעבירה טווח חלוּת טכני רחב מאוד – במקום לשאול לָמה בעצם אנחנו מעדיפים להכניס מקרים עמומים תחת ההגדרה של עבירת מין, במקום לפתח שיח אחר, לא בהכרח ממוקד מין, על ממדי ההשפלה, הכוחנות, הניצול ואפילו חוסר הנימוס באירועים מהסוג הזה.

נדמה לי שאנחנו מסמנים אירועים שלדעתנו דורשים פיקוח והסדרה כ"מיניים", כי המין נותן לגיטימציה להתערבות. המין מעניק יתרת חומרה לאירוע. על המין אנחנו רגילים לפתוח עין חשדנית. אם היינו ממשיגים את מה שקרה לדניאל מחוץ לשיח הההטרדה המינית, כאירוע שמערב הקשרים מגוונים אחרים של פגיעוּת (למשל, של עובדים זוטרים שהתחרות ביניהם היא מבנית וחלק מהאינטרס של התאגיד, של אנשים שחיים בחברה עם קיבעון של בעלות על טריטוריה, וכו'), היינו עלולים להיוותר בערפל מוסרי מעיק מדי.

ההשוואה בין "קורדרוי" ל"חאנשי" חושפת דמיון מסוים בין הרשת המסועפת של הֵסדרים ואיסורים המקיפה את המין בחברה הדתית, ובין רשת ההסדרים המשפטיים סביב הטרדות מיניות בחברה בכלל. בשתי הסדרות המין האקססיבי מתנסח כחלק מנראטיב "פגום" שבסופו מנצנצת האפשרות של חזרה לתלם, ובשתיהן המין מספק עוגן אפקטיבי להתערבות במקרים שבלעדיו יכול להיות שהיו נותרים חופשיים מהסְדָּרה. זה לא אומר שצריך לזנוח את שיח ההטרדות המיניות, חלילה. אבל נאום הניצחון של דניאל ש"פותר" סיטואציה מורכבת בהסבר הפשוט שהיא נכנסת לגדר החוק למניעת הטרדות מיניות, הוא לא חלק ממהלך השחרור של הסִדרה, ששואף על פניו להרחיק את המיניות מהאחיזה החונקת של הנראטיבים שמסדירים אותה, ובמובן הזה היא פועלת, במידה מסוימת, נגד עצמה.

ד"ר קרן דותן היא מבקרת וחוקרת ספרות. ספרה "צורה עושה צורה", שעסק בסופרים מזרחים בארץ ישראל בסוף התקופה העות'מנית ותחילת המנדט הבריטי, ראה אור בהוצאת משגב ירושלים ופרדס. המאמר פורסם לראשונה ב"תלם"