בעשור השלישי של המאה ה-21, האתמול נראה רחוק מאי פעם. הנוף התקשורתי ששרר כאן לפני עשרות שנים ספורות, נראה כעת כמו זיכרון פרה-היסטורי: טלוויזיה ובה ערוץ אחד המשדר בשחור-לבן, יומני חדשות בבתי הקולנוע ועשרות עיתונים, רובם מפלגתיים, מעטרים את הקיוסקים בפינות הרחוב. ובכל זאת, בישראל עדיין פועלות חנויות ספרים, וניתן לקנות בהן מגוון מגזינים, ובסופי שבוע אנשים עדיין קוראים עיתונים מודפסים. מה פשר ההתעקשות שלנו להותיר חלק מהאתמול איתנו?
ספר חדש של של ד"ר דוד לוין, מרצה בכיר במכללה למינהל ובאוניברסיטה הפתוחה, "זה נוגע בנו" (הוצאת כרמל), מצביע על כך כי חרף העידן הדיגיטלי אליו נכנסו כלי התקשורת כבר בשלהי המאה הקודמת, המדיה הוותיקה, המבוססת על נייר, לא נעלמה מחיי האזרחים והאזרחיות של המאה ה-21. לדבריו, סביר מאוד כי המדיה הוותיקה תוסיף לעמוד לרשות מי שאינו רוצה לכלות את כל יומו בסמארטפון ולחיות בצל הערכים שהוא מפיץ.
לטענת לוין, כיתוב על גבי נייר מסמל יציבות ומשדר אמינות, לעומת הכתוב בסמארטפון המסמל חוסר אבחנה בין הגות לדברי בלע, והעולם הדיגיטלי לא יצליח ליצור תחליף לאמינות שמסמן הנייר. "פורמט ה-PDF נכשל בבואו להפוך את מסמכי הנייר לאנקדוטה הסטורית", הוא כותב. מדוע? כי את ה-PDF אי אפשר לאחוז ביד. לא ניתן לתייק או לתלות מסמכי PDF, אלא אם כן מדפיסים אותם על גבי נייר.
בסוף העשור השני של המאה ה-21 בילו אנשים ברחבי העולם 7.5 שעות ביום בממוצע בקריאת תכנים באמצעי התקשורת. מתוך סך זה, שמרביתו מוקדש למדיה הדיגיטלית, לא נפקד מקומם של שני אמצעי תקשורת מבוססי נייר המסרבים להיעלם גם כעת: ספרים ועיתונים.
הספר המודפס לא נפגע מהופעתה של הטלוויזיה באמצע המאה הקודמת. בניגוד לחששות, אנשים לא ראו בצפייה בטלוויזיה תחליף לקריאת ספר. הספר המודפס נכנס לתקופת אי ודאות דווקא כשקם לו מתחרה בדמות הספר הדיגיטלי. העתידן האמריקאי ריי קורצווייל, במאמר שכותרתו "סופו של הספר", חזה כי הספרים יתיישנו בתחילת המאה ה-21 ותוך כמה עשורים יהפכו לשריד ארכיאולוגי. ניקולס נגרופונטה, מייסד מעבדת המדיה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ניפק תחזית קיצונית עוד כשהצהיר ב-2010 שהספר המודפס ימות בעוד חמש שנים. עינינו הרואות וידינו המדפדפות, כי הנבואות הללו עודן רחוקות מלהתגשם.
בניגוד לספר, הטלוויזיה כן פגעה בקריאת העיתונים, שכן הצפייה בחדשות שימשה כחלופה סבירה למידע שאלו סיפקו. מרבית העיתונים שראו אור בישראל בשנות החמישים והשישים אינם עוד איתנו, אך גם אחרי שהטלוויזיה המסחרית הגיעה לישראל החד-ערוצית, עיתונים עדיין היו דומיננטיים בקביעת מחזור החדשות. האיום המשמעותי יותר על עיתון הדפוס היה העיתון הדיגיטלי, שהלך והתבסס עם חדירת האינטרנט.
למוצר החדש כמה יתרונות בולטים: מהירות התגובה שלו גדולה הרבה יותר שכן הוא אינו תלוי בהליך הפקה והפצה מסובך הכולל הדפסה ומשלוח; כמות התוכן שהוא כולל יכולה להיות גדולה לאין שיעור משום שהוא אינו מוגבל במספר הדפים; הקוראים מצידם חשים שחווית הצריכה שלהם יעילה יותר.
ואכן, העיתונות הדיגיטלית שגשגה. מספר גליונות העיתונים המודפסים נמצא בירידה מתמדת, וכך גם מספר הקוראים. לפי האתר "סטטיסטה", מתוך ארבעה מיליארד קוראי עיתונים ברחבי העולם בשנת 2015, 1.3 קראו עיתונים דיגיטליים ועל פי התחזיות תעשייה זו תגדל ב-9.8 אחוזים בשנה. לעומת זאת, הוסיפו אנשי האתר, היקף השוק של עיתונים מודפסים יצטמצם בשלושה אחוזים מדי שנה. בראייה עולמית, ההכנסות מהפצת עיתונים אמורות לרדת מ-108 מיליארד דולר ב-2019 ל-86 מיליארד דולר בלבד בשנת 2024.
נגיעה בחפץ, החזקתו סמוך לגוף תוך שליטה מוחלטת עליו, מבטאת בעלות. עיתון דיגיטלי, לעומת זאת, הוא לעולם מוצר שאינו שייך לאיש
סקר מ-2016 של מכון המחקר האמריקאי "פיו" לימד שרק חמישה אחוזים מבני 18-29 בארה"ב מקבלים את המידע שלהם מעיתוני דפוס. גם בקרב המבוגרים, 38 אחוז דיווחו שהם מקבלים את המידע החדשותי שלהם מהרשת - כפול מאלו שצורכים חדשות בעיתוני דפוס.
לוין מזכיר שמגיפת הקורונה הוסיפה ופגעה בעיתונים המודפסים. הנייר הפך מוצר שהמגע עמו לווה בחשש, עד כדי כך שמומחים המליצו לגהץ נייר עיתון או לאחסנו בתנור מחומם למשך עשר דקות, כדי לנקות אותו מהנגיף. רק בהמשך החלו להישמע קולות מרגיעים ולפיהם מוצרי הנייר כמעט ואינם מידבקים.
שלא כמו בתחום הספרים, שם הספרים הדיגיטליים לא הצליחו להחליף באופן משמעותי את אלו המודפסים, תמונת המצב בכל הנוגע לחדירתם של העיתונים הדיגיטליים אל השוק שונה והנתונים מצביעים על כך שמדובר בהצלחה גדולה. אך גם כאן, חדירתם של אלו אינה מוחלטת. הדעיכה של עיתונות הדפוס איטית יותר מהמצופה. מדוע?
עונג גופני ומנטאלי
לפי לוין, קסם הישרדותם של עיתונים מבוססי נייר נובע מכך שהעיתון המודפס אינו רק אמצעי להעברת ידע, אלא אובייקט לקריאה שהאינטראקציה איתו נעשית גם באמצעות מגע בכל דף ודף ולא רק על ידי העין שמשוטטת וצדה מילים. העיתון המודפס פונה ליותר חושים: למגע, לראייה ואף לשמיעה (רשרוש הדפים). "בעוד שהעונג המופק מקריאת מדיה דיגיטלית הוא אינטלקטואלי בלבד, העונג המופק מקריאת עיתון (או ספר) מודפס הוא גופני ומנטאלי כאחד".
ויש סיבות נוספות המסייעות לשרידותם של עיתוני הדפוס. לוין מצביע על תחושת "הבעלות" ממנה נהנה הקורא המחזיק בידו עיתון מודפס. נגיעה בחפץ, החזקתו סמוך לגוף תוך שליטה מוחלטת עליו, מבטאת בעלות. עיתון דיגיטלי, לעומת זאת, הוא לעולם מוצר השייך לגוף מדיה או למרחב האינטרנט ואף עותק ממנו אינו בבעלותו של איש. אפילו גניבת סיסמה ופריצת חומת התשלום אינן משולות למקרה שבו השכן גונב את העיתון שלך ממפתן הדלת. רק בהקשר של עיתונים (וספרים) מודפסים אפשר לומר משהו כמו "אני לא אכניס דבר כזה הביתה".
(צילום: נתי שוחט)
חדשות הכזב ("פייק ניוז"), הן לפי לוין הסבר נוסף לנאמנות לעיתונות הדפוס. התגברות תופעת חדשות הכזב היא תוצר של היעדר פיקוח, מובחנות וסינון המאפיינים, לדברי לוין, את העיתונות הדיגיטלית.
הסבר נוסף טמון בכך שעיתון הדפוס, לפי לוין, מאותת מעצם מהותו על יציבות, סופיות, אותנטיות ותיקוף של הכתוב. עצם ההופעה בדפוס מאותתת כי אלו "כל החדשות הראויות לדפוס". למול מהדורת הדפוס עומדת צורתה הגמישה של העיתונות הדיגיטלית המאותתת כי מה שמתפרסם בה "נכון לעכשיו".
במילים אחרות, בעוד העיתונות הדיגיטלית מנסה לקיים תחרות עם מקורות לא מקצועיים ברשת ושמה דגש על מהירות הדיווח, העיתונות המודפסת ממותגת כמי שמקפידה על אימות המידע באמצעות הצלבות או גיוון המקורות.
יציבותו של המידע שמופיע בעיתון המודפס גם מגבירה את האמון בו. התוצר הסופי חשוף פחות ללחצים פוליטיים ואחרים שפועלים מאחורי הקלעים של העיתונות הדיגיטלית כדי לסלק מידע שכבר עלה לאוויר, או לדרדר אותו לתחתית האתר ובכך להקנות לו חשיבות פחותה ובדרך זו לשנות או לערער את סדר היום הציבורי.
סרטון "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי" של נתניהו באתר "וואלה", 17.3.15 (צילום מסך)
דוגמא אופיינית היא פרשת בזק-וואלה, הידועה בכינוי "תיק 4000". לטענת התביעה בתיק, בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין בעל השליטה בבזק וב"וואלה" שאול אלוביץ', נרקמה עסקת שוחד. לנתניהו הובטח כי אתר "וואלה" יירתם לשירותו ואילו נתניהו יעניק בתמורה הטבות רגולטוריות לבזק.
על פי התביעה, אלוביץ' הינחה את מנכ"ל "וואלה", אילן ישועה, כי ידיעות שאינן לרוחו של נתניהו יופיעו בדף הבית של האתר זמן קצר בלבד, לפני שידורדרו מהכותרת הראשית לשולי הדף (באופן המחייב את הקוראים לגלול את המסך כדי להגיע אליהן), או ייעלמו לגמרי מדף הבית. באותו האופן, ידיעות שנתניהו חפץ בהן זכו להופיע זמן רב בדף הבית, כמו אזהרתו של נתניהו ולפיה שלטון הימין נתון בסכנה בשל נהירה של מצביעים ערבים לקלפיות, שסייעה לו לזכות בבחירות 2015.
טקס קריאת העיתון
"תיק 4000" חידד אפוא את המודעות לגבי "אי-יציבותו" של המידע בעידן הדיגיטלי. בעיתון המודפס, היעדר היכולת לשנות מידע הופך לא למגרעה, אלא לסימן איכות. הפרסום בעיתון מודפס הוא המילה האחרונה גם מבחינת היכולת להטיל לחצים פוליטיים ואחרים על הכותבים והעורכים באתר. זאת, בניגוד לאתר אינטרנט, הפועל כשבשבת ונתן לדיאלוג מתמיד מאחורי הקלעים, דיאלוג שקהל הקוראים כלל אינו מודע לו.
ייתכן, סבור לוין, שזו אחת הסיבות לכך שהעיתונות הדיגיטלית לא רכשה לעצמה מוניטין העומד בפני עצמו ובמידה רבה היא נשענת על המוניטין של העיתונות המודפסת בקביעת מידת הנכונות של הקוראים לשלם על המוצר. במילים אחרות, למרות הירידה במספר הקוראים, עיתונות הדפוס עדיין יכולה למתג את עצמה כשקולה ואחראית.
(צילום: נתי שוחט)
מאפיין אחר שלוין מצביע עליו הוא הטקסיות שבקריאת עיתון מודפס. כפי שאדם דתי מקפיד להתפלל עם ההשכמה בבוקר, כך קורא של עיתון מודפס יכול לערוך לעצמו בכל בוקר טקס, שבו הוא לוגם קפה יחד עם עיתון הבוקר אותו אסף ממפתן ביתו. הטקס הזה מסייע לאדם לחוש את היציבות וההמשכיות של חייו שלו וכמו כן לחזור ולאשר את השתייכותו לקהילה קוראת.
בקריאת העיתון בבוקר יש רכיבים חזרתיים המסמלים טקסים: העיתון הנקרא הוא תמיד אותו עיתון. בשעה קבועה אוספים אותו מפתח הבית או הולכים בדרך קבועה לדוכן או לחנות; על פי רוב מוקצה מקום קבוע לקריאת העיתון, למשל ליד שולחן המטבח או בבית קפה מסוים. שתיית הקפה מספקת לכף היד ולגוף כולו תחושת חום. מכלול הפעולות מייצר תחושת התייחדות אישית ואינטימית בעת הקריאה. בניגוד לקריאה בעיתון מקוון, המלווה בתחושת לחץ ומתח, העיתון המודפס משרה רוגע.
למרות העובדה שלמרבית הטקסטים שעל גבי נייר יש מקבילות דיגיטליות, לנייר יש עדיין מקום חשוב בחייהם של בני אדם. בעולם שבו אפשר לצפות בכל על גבי מסכי מחשב, הנייר שומר על תכונותיו הייחודיות כאמצעי תקשורת בעל משמעויות פרקטיות, סמליות ואף טקסיות, והוא לא הולך, כך נראה, לשום מקום.