מטלטלים
מכונת הכביסה של העיתונות הישראלית שוב הגיעה לשלב הסחיטה. על כמחצית משער גליון "ידיעות אחרונות" הבוקר מודפס תצלום של ילד המחופש לליצן. בשבריר השנייה שלפני בירור זהות הילד מתעוררת שאלה לגבי ההצדקה להדפסת תצלום גדול ממדים של ילד המחופש לליצן על שערו של העיתון הנפוץ במדינה. מה יכול להיות מצב עניינים שיביא תצלום שכזה לשער העיתון ויהפוך אותו לחדשה המרכזית של היום?
הסטמפה הצהובה שהטביעו העורכים על התצלום מבטלת כל מקום לספקות: "גלעד שליט, פורים 1988". הכותרת הראשית של העיתון קובעת עמדה: "ליצן עצוב" (בתצלום הוא דווקא נראה די שמח). תחתיה קוראת כותרת המשנה: "לפני 21 שנה: גלעד הקטן בתחפושת. פורים 2009: 991 ימים בשבי".
עכשיו הכל ברור. שילוב בין מועד קלנדרי, מסע תקשורתי פרטי שמגיע בימים אלה לשיאו והעובדה כי העיתון מבקש ראשית לכל לטלטל את רגשות קוראיו ולא ליידע אותם הביא למצב שבו יש הצדקה לפרסום תצלום של ילד המחופש לליצן כחדשה העיקרית של היום.
למען האמת, לא רק הצדקה; שאיפה. ב"ידיעות אחרונות" בוודאי רואים בשער העיתון שלהם הבוקר הישג. מנקודת מבט של טבלואיד הם צודקים לחלוטין. בעוד כל יתר העיתונים מדפיסים בשעריהם תצלומים של יובל ארד, בתו של רון ארד, שהגיעה לביקור אצל הורי שליט, להם יש גישה בלעדית לקרביים של הציבור הישראלי.
הקורא (אולי נכון יותר להתחיל להשתמש בתיבה "הצופה") של "ידיעות אחרונות" כבר רגיל לטלטולי רגש. העיתון שלו, כמו מרבית אמצעי התקשורת שסביבו, מנענעים אותו לאורך כל ימות השנה בין שכול לזעזוע, בין רחמים לזעם. אחת לכמה שבועות, בהתאם לנסיבות, מעצימה התקשורת את טלטוליה, במטרה לסחוט כל שארית של תגובה רגשית שעוד נותרה בקרב הנחשפים לה. לקראת ציון אלף ימים בשבי חמאס, צפו להתעצמות המסע התקשורתי של משפחת שליט.
בסופו של דבר, זהו המכשול העומד בימים אלה בפני המשפחות השכולות המבקשות להתריע מפני שחרור רוצחים תמורת החייל השבוי. אפשר לדמות בנפשנו עיתונות המתגייסת באופן מלא גם למענם, ומציגה לראווה את סיפורי קורבנותיהם ונסיבות מותם, אך הסיפור של המשפחות הללו, סיפור של מוות ושכול (תוך אזהרה מפני הבאות), אינו בעל פוטנציאל לעורר את רגשות הציבור באותה מידה כמו סיפור על אדם חי שעוד ניתן להשיבו לביתו.
אותו התצלום של שליט ואותה הכותרת ("ליצן עצוב") מופיעים שוב בעמ' 4 של העיתון. "גלעד הפסיק להתחפש כבר בכיתה א'", אומרת אמו לכתב "ידיעות אחרונות" גואל בנו, המוסיף כמה שורות משלו: "הילד העליז שבצילום הפך 18 שנים מאוחר יותר לחייל עצוב שיושב לבדו במרתפי החמאס".
עם כל הכבוד לתיאורו הדרמטי של בנו, העיתון מגייס את כשרון הכתיבה של יגאל סרנה לחליבה נוספת של רגשות הקוראים. "יש רגע", פותח סרנה את רשימתו המופיעה תחת התצלום, "כשזר או כתב יושב בבתיהם של חיילים שנפגעו או אבדו או נחטפו, והוא מתחיל לדמוע. זה הרגע שבו נפתח אלבום הילדות, ושמו של החייל הנעדר מתמלא בחייו. והוא שב להיות תינוק שזה עתה נולד".
סרנה מנסח כאן בפשטות את מטרת חשיפת התצלום מבחינת משפחת שליט – הפיכת החייל הישראלי שנשבה תוך כדי משימה צבאית שגרתית ל"תינוק שזה עתה נולד". מטמורפוזה כזו אמורה לסייע ללחץ ציבורי שיקרא לשחרורו. אחרי הכל, מי יכול להתנגד לשחרור תינוק? בהמשך רשימתו של סרנה, עבר והווה מתערבבים לחלוטין. "זה שלוש שנים אין הוריו של הליצן אדום הלחיים מוצאים אותו", הוא כותב. המהפך של שליט הושלם – מחייל שנשבה לפעוט שאבד.
הבחירה של עיתון פרטי להתגייס למען מאבקה של משפחת שליט לשחרור בנה משבי חמאס לגיטימית לחלוטין. האופן שבו מתבטאת התגייסות זו מעורר אי-נחת וספק לגבי טיב המניעים – האם באמת מדובר בעמדה מערכתית הרואה בהצלת חייל שבוי ערך עליון לעומת החזקת אסירים פלסטינים בבתי-כלא ישראליים? או שאולי זו פשוט הרדיפה אחר הריגוש הבא שמכוונת את "ידיעות אחרונות".
בינתיים, ביקום מקביל
בעמ' 20 של גליון "ידיעות אחרונות" תמונת ראי מעוותת של מסחטת הרגשות מעמוד השער של העיתון. גם פה מופיע תצלום של ילד בתחפושת ליצן, אך תצלום זה קטן בהרבה ומופיע תחת הכותרת "פורים בלי ההורים". לתצלום זה לא מוצמדת רשימה רהוטה מאת סרנה המתארת את מראהו ומלבושיו. "מוישי הולצברג", מדווח בקצרה ישראל מושקוביץ ליד התצלום, "הפעוט שניצל מפיגוע התופת בבית חב"ד במומבאי, שבו איבד את הוריו, התחפש לליצן".
פירוז העיתונות מנשק גרעיני (ישראלי)
דוגמה נאה לסטנדרטים הכפולים, שלא לומר הצביעות, של התקשורת הישראלית בכל הקשור לנושאי ביטחון מספק הבוקר עיתון "מעריב". בכפולת האמצע שלו מופיעה ידיעה מאת אבישי בן-חיים על מכתב ששלחו עשרים צעירים, מנפגעי אסון צ'רנוביל, לנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, ובו הם מבקשים ממנו "לחדול מהמשך השאיפות לפתח ולהשתמש בנשק גרעיני". לפי הדיווח, המכתב הועבר ללשכת הנשיא האיראני בבריסל.
כיוון ששולחי המכתב למדו על בשרם את הסכנות שבאנרגיה האטומית, הם מצדיקים את פנייתם גם בכך שפיתוח פצצה גרעינית "עלול לפגוע גם באזרחי איראן". הכוונה ברורה – פצצת אטום מסכנת את אויבי המדינה; דליפה מכור גרעיני מסכנת את אזרחי המדינה עצמה. זו יוזמה מבורכת, שכן כורים גרעיניים אכן עלולים להזיק קשות לסביבתם, ולא רק במקרים של דליפות חמורות כפי שאירע בצ'רנוביל. אך הפרסום הבולט שהידיעה זוכה לו מדגיש את ההשתקה הנמשכת של הסכנות האורבות לציבור הישראלי מהכורים הגרעיניים שבתחומי מדינתו.
בידיעה של בן-חיים אין זכר לכך שבשל מדיניות העמימות הישראלית בכל הקשור לנושא הגרעיני, לא מתקיים כל פיקוח חיצוני מטעם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הכור הישן מאוד בדימונה. בידיעה אין כל התרעה מפני הסכנות האורבות לתושבי האזורים הסמוכים לכור בימים כתיקונם, ולכל אזרחי מדינת ישראל במקרה שאכן תתרחש בו תקלה משמעותית. הדליפה מהכור בצ'רנוביל, יש להזכיר, הזיקה לאזור ששטחו גדול פי כמה משטח מדינת ישראל.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי שתי פגישות חתימה על הרפורמה ברשות השידור בוטלו ברגע האחרון, בשל דרישות שונות של עובדי הרשות.
במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח [אריק סילוורס, "הראלד טריביון"] כי ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני מקדם חוק לחסימת אתרי אינטרנט מעוררי מחלוקת ואף "מחפש דרכים להאזין לשיחות טלפון המתנהלות דרך האינטרנט ומטפל ביד כבדה באתרי שיתוף קבצים".
כרמית ספיר-ויץ משוחחת במוסף "המגזין" של "מעריב" עם האמנית נעמי שלו, האוספת ומציגה מדי יום את מודעות האבל המתפרסמות בעיתונות הדפוס, כדי לעקוב אחר גוויעתו של המדיום. לדבריה, "לעיתון 'הארץ' יש הכי מעט מודעות אבל, ולכן הוא ימות ראשון, השני – 'מעריב', ו'ידיעות' ישרוד אחרון".
בשולי עמ' 19 של "מעריב" מתפרסמת הבהרה לגבי נסיבות מותה של העיתונאית לשעבר רחל פרימור: "הגב' רחל פרימור ז"ל לא נפטרה מסרטן, בניגוד לדיווח קודם. אנחנו משתתפים בצער המשפחה ומצטערים על הפרסום".