אין ספק, זיהום האוויר במפרץ חיפה כבד. אין ספק, הוא גורם לתחלואה ולתמותה באינספור מחלות, ביניהן מחלות נשימה וריאה, דם, לב וסרטן. אין ספק, התעשייה היא גורם עיקרי לזיהום, לצד הנמל והתחבורה (שגם הפעילות המזהמת שלהם קשורה במידה רבה לתעשייה). לכן אין ספק שצריך להפחית את זיהום האוויר במפרץ חיפה ויש לסגור את התעשייה הפטרוכימית המזהמת במפרץ (ולא רק בגלל הזיהום).
על עצם הימצאותו של הזיהום, הנזק והפגיעה שהוא גורם להם למדנו בזכות בדיקות ומחקרים מדעיים. המדע הוא הכלי באמצעותו הגורמים הממשלתיים אמורים לאתר זיהום ולהבין את השלכותיו ומקורותיו. הוא גם כלי חשוב בהחלטות על אופן הטיפול בזיהום. לבסוף, המדע הוא גם אמצעי ראשון במעלה כדי להסביר לציבור את המשמעות של זיהום ומי אחראי לו.
עוד דבר שאין ספק לגביו הוא כי מדע צריך להיות נטול פניות, נאמן רק לממצאים ולעובדות. אם המדע מוטה, ומעצב את מסקנותיו בהתאם לתוצאה הרצויה, לא מדובר במדע אלא בתעמולה. התנהלות כזו מזיקה ומסוכנת. לא רק למטרה שלשמה עוותו המסקנות המדעיות, אלא גם נזק רוחבי לאמון הציבור במדע ובמדענים ולתועלת ולתרומה האדירים של המדע לחברה.
לכן, לצד העובדות הקודמות שאין ספק לגביהן, אין ספק גם שמשרדים ממשלתיים חייבים להיות מדוייקים והגונים כשהם משתמשים במחקרים מדעיים, בין אם לצרכי מדיניות או לצרכי הסברה. אולם האופן בו הציגו לאחרונה במשרד להגנת הסביבה מחקר חדש שבחן נוכחות של מתכות כבדות בדם אנושי, במטרה להעריך את הקשר בין ריכוזי המתכות לחשיפה לזיהום אוויר ובהשוואה בין תורמי דם ממפרץ חיפה לתורמים מכל הארץ, לא היה בדיוק כזה.
אני מסכים בהחלט עם השרה שיש להוציא את התעשייה המזהמת ממפרץ חיפה. אך האם המחקר המדובר באמת מגיע למסקנה עליה הצהיר המשרד?
בעוד המחקר עצמו נערך כיאות ואין סיבה לערער על מסקנותיו, הדרך בה הוצג לציבור על ידי דוברות המשרד היתה מקולקלת. המשרד להגנת הסביבה נטל את הממצאים וערך קפיצה לוגית לא משכנעת בינם לבין הצהרותיו התקשורתיות. זוהי התנהלות שאינה משרתת את המאבק החשוב מאין כמוהו בזיהום, אלא פוגעת בו ונותנת נשק בידי מי שמעוניינים להמשיך ולזהם, את האוויר ואת התודעה.
בהודעה לעיתונות שפירסם המשרד להגנת הסביבה התבשרנו על מחקר חדש מטעם המדענית הראשית של המשרד, "שמצא בתורמי דם מחיפה רמות נמוכות של ארסן וקדמיום בדם ורמות גבוהות יותר של כרום ועופרת – בהשוואה לתורמים משאר הארץ".
בידיעה צוטטה השרה הטרייה להגנת הסביבה, עידית סילמן, כאומרת: "המשרד להגנת הסביבה מקדם מחקרים בתחום בריאות וסביבה שתוצאותיהם תורמות ליצירת תמונה עדכנית ולהבנת ההשפעה של גורמים סביבתיים על הבריאות. יש להוציא את התעשייה המזהמת מריכוזי האוכלוסייה, כדי לשמור על הבריאות של התושבים ועל איכות החיים והסביבה, ואנו פועלים לשם כך בין היתר ביישום החלטת הממשלה לפינוי התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה".
כאמור, אני מסכים בהחלט עם השרה שיש להוציא את התעשייה המזהמת ממפרץ חיפה. אך האם המחקר המדובר באמת מגיע למסקנה עליה הצהיר המשרד? בדיקה של דו"ח המחקר עצמו לעומת ההודעה לעיתונות של המשרד מעלה פערים וחוסרים בעייתיים.
השרה להגנת הסביבה עידית סילמן (צילום: יונתן זינדל)
במחקר נבדקה נוכחות בדם של ארבע מתכות המוכרות כמסרטנות: ארסן (As), קדמיום (Cd), כרום (Cr) ועופרת (Pb). קדמיום ועופרת - כיוון שהן יכולות לשמש כאינדיקציה לזיהום תחבורתי, אך כפי שמצוין בדו"ח המחקר, הימצאות קדמיום בדם אופיינית גם למעשנים. ארסן - לזיהום תעשייתי. בעוד שכרום הוגדר כמזהם אפשרי במפרץ חיפה.
דרך אגב, מבט על דיווחי הפליטות לסביבה של מפעלי התעשייה המרכזים במפרץ חיפה, דיווחים המחויבים על ידי המשרד להגנת הסביבה, לא מראה כמעט פליטות של מתכות כבדות ובפרט לא אלה שנבדקו.
בהודעת המשרד ובדו"ח המחקר מצוין כי "הריכוזים של כל המתכות שנמדדו בדמם של הנבדקים בישראל נמצאים בקצה התחתון של הסקלה, ולפעמים אף נמוכים יותר מהריכוזים המדווחים ממדינות האיחוד האירופי", אך אין מעבר לכך אף התייחסות לעובדה החשובה הזו.
שאלה נוספת שחייבת להישאל כשמדובר במחקר מדעי היא בנוגע לשתי המתכות שהריכוז שלהם בדגימות מתרומות הדם שניתנו במפרץ היו נמוכות משאר הארץ, ארסן וקדמיום. מדוע הריכוז הזה נמוך? הרי הבחירה במתכות אלו הייתה צפויה ללמד אותנו משהו. האם ההבדל הזה גם יכול ללמד אותנו משהו על אופי מקורות הזיהום האפשריים? לשאלה זו אין כלל תשובה במחקר.
אין עוררין על העובדה שהריכוז של כרום ועופרת בדגימות מתרומות דם שנלקחו במפרץ חיפה גבוה מזה שבדגימות מתרומות בשאר הארץ,השאלה המרכזית היא האם ניתן לשים את האצבע על מקורות הזיהום והאם ניתן לקשר באופן ישיר וחד-ערכי בין הימצאות המתכות בדם לבין התעשייה במשרד, כפי שנרמז בהודעת המשרד (ודרך אגב, למרות שרוב התורמים במפרץ חיפה הם גם תושבי מפרץ חיפה, החוקרים טורחים להבחין בין תורמים ממפרץ חיפה לאלו שתרמו במפרץ אך לא בהכרח מתגוררים בו, ומוצאים כי דווקא בקרב האחרונים ריכוזי העופרת אפילו גבוהים יותר).
בתי-הזיקוק בחיפה (צילום: מאיר ועקנין)
בהודעה של המשרד מצוין ש"נמצא כי בקרב התורמים קיים מתאם חיובי בין ריכוזי העופרת בדם לריכוזים בסביבה של המזהמים CO ,PM10 ו-SO2". עם זאת בפרק המסקנות המופיע בתקציר המחקר כתוב כי "תורמים עם ריכוזי Pb גבוהים נוטים להתגורר קרוב יותר למחצבות ולהיות חשופים לרמות גבוהות יותר של PM10 ,CO ו-SO2", ולהזכירכם, לפי עורכי המחקר עופרת אופיינית בכלל לזיהום תחבורתי. בדו"ח המחקר מצוין גם כי הזיהום החלקיקי ועמו ריכוזי העופרת משויכים בעיקר למחצבות, שפחות רלוונטיות למפרץ חיפה. אך נושא המחצבות בכלל נשמט מפרסומי המשרד.
זאת ועוד, בדו"ח כתוב במפורש שאין קשר שלילי בין רמות ארסן וקדמיום למגורים בסמיכות לתעשייה. אך לא נמצא גם כל קשר בין רמות הכרום בדם לחשיפה תעשייתית וכך גם עבור עופרת, בעוד שקרבה למחצבה מעלה את ריכוז העופרת בדם פי 1.47.
לא רק מחצבות. המזהמים שנמצאו כקשורים ברמת יתר של עופרת בדם לפי המחקר ולפי הפרסום של המשרד (CO, PM10, ו-SO2) אופייניים גם לתחבורה. כותבי המחקר אמנם מציינים בדו"ח שהקשר לזיהום תחבורתי נשלל בשל השוני בין הממצאים בחיפה ובתל אביב, בה יש גם זיהום תחבורתי. אך זיהום תחבורתי יכול להיות גם מהנמל בחיפה, הן מהאוניות והן מהתחבורה הכבדה שעושה שימוש בדלק כבד ומזהם יותר.
המחקר החדש שמימן המשרד להגנת הסביבה מראה תוצאות ראשוניות לגבי רמות גבוהות של כרום ועופרת בדם של תורמי דם במפרץ חיפה, אולם אין בו ודאות לגבי המקור של רמות אלו. על כן הוא מחייב המשך בדיקה והרחבה, אולי למתכות אופייניות יותר לתעשייה ובפרט לבית הזיקוק, וכן השוואה לערים שגם בהן זיהום תעשייתי וזיהום מנמל כמו אשדוד ואשקלון.
אבל המשרד מיהר לפרסם את הנתונים ולהגיע למסקנות חותכות מהן משתמע כי יש רמות גבוהות של כרום ועופרת בדם של תושבי מפרץ חיפה ממקורות תעשייתיים. שימוש מוטה ומטעה זה במידע מחקרי לא משחק לטובת הציבור או המשרד להגנת הסביבה. הוא פוגע באמינות של המשרד ושל המחקר ומשחק לידם של המזהמים.
ומילה אחרונה וחשובה לשרה סילמן ולאנשי המשרד: זו לא חוכמה רק לזעוק שיש לסגור את התעשייה המזהמת במפרץ חיפה. חייבים בכל יום ויום לפקח על התעשייה ולאכוף בכל מקרה של חריגה ותקלה, כדי להרתיע וכדי להבטיח את בריאות הציבור במפרץ חיפה. בשביל זה אפילו לא צריך מחקרים.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)