ד"ר גדי טאוב צייץ אתמול כי ב"הארץ" הודיעו לו שיפסיקו לפרסם את טוריו. "הסיבות הרשמיות: 1. הדמוקרטיה מתגוננת ואין מקום למאמרים בעד הרפורמה. 2. אני סוכן של אורבן", כתב טאוב, אבל "הסיבה האמיתית: אסור לומר את האמת". האמת, צודק.
כלומר, הוא לא צודק בשום דבר. הכתיבה שלו הפכה כבר לפני שנים למחזה אימים מכאיב לעיניים, למח וללב. אבל הוא צודק של"הארץ" קשה לומר את האמת בכל הנוגע להפסקת פרסום כתבי הפלסתר שלו בעיתון. הדמוקרטיה שלנו אולי נמצאת כעת בסכנה גדולה יותר מלפני שנה או שנתיים, והקשר בין טאוב למוסדות השלטון האוטוריטרי בהונגריה אולי נעשה רשמי רק כעת, אבל כתיבתו של טאוב לא השתנתה. טאוב פירסם הבלים השנה, לפני שנתיים ולפני שלוש.
גם הרומן הסוער שלו עם תיאוריות מבית המדרש שויקטור אורבן הוא חסיד אדוק שלו, לא החל אתמול ולא שלשום. ההבלים שטאוב פירסם, בסגנון מתקרבן אופייני, היו מתובלים תמיד בתעתועים והטעיות. זו היתה צריכה להיות הסיבה להפסיק לפרסם את הטורים שלו. לא היום ולא אתמול, אלא שלשום. בדיוק כמו שאף עיתון רציני בעולם לא היה מפרסם מדור של תיאוריות קונספירציה - גם אם הדמוקרטיה במחוזותיו היתה יציבה ושוקטת והקונספירטור לא היה סוכן של מנהיג דמוקרטיה א-ליברלית עם שפה מוזרה.
אבל אצלנו? כבר ב-2020 פירסם כאן ד"ר אסף צימרינג ניתוח שהדגים כיצד קידם טאוב, בין השאר ב"הארץ", את תיאוריית הקונספירציה "אובמה גייט". אבל הדמוקרטיה לא היתה מתגוננת אז כנראה.
את הטור שב"הארץ" סירבו לפרסם, פירסם טאוב באתר "מידה" הביביסטי. הנה תקציר הפתיחה שלו: בישראל שולט שלטון מיעוט של אליטת שמאל אנטי-דמוקרטית שחבריה "מתזמרים" הונאה של כלל הציבור. טאוב גם מספק שמות, למקרה שתרצו לדעת לאן לשלוח את חוליות החיסול. בחונטה (כן כן, תפס הביטוי של אלי ציפורי, שנטבע על ידו כשעוד היה משרת של מועדון ההון, לפני שראה את האור והיה לביביסט) חברים הפרופסורים ברק מדינה, יניב רוזנאי ומרדכי קרמניצר ושופטי העליון אהרן ברק, יצחק זמיר ואסתר חיות, כולם אידיאולוגים מובהקים של השקפה אנטי-דמוקרטית שפועלים ללא ליאות כדי לבצר את הריבונות מחוץ להישג ידם של האזרחים, כדי שהיא תישאר נחלתם של 15 אנשים בלבד - שופטי העליון.
אם זה נשמע לכם כמו משהו שהיה יכול לככב בכל קלאסיקה אנטישמית (תחליפו "שופטים" ו"שמאלנים" ב"יהודים"), אז מה שיש לי להגיד לכם הוא רק שגם לי זה נשמע ככה בדיוק. טוב נו, אולי יהיה מי שיגיד, אז הוא קצת נסחף, משתמש במטאפורות. בדיוק בשבילכם מדגיש טאוב: "זו אינה הפלגה וגם לא מטאפורה; זו עובדה מתחום מדעי המדינה". נזכיר: ה"עובדה" היא שבישראל (שהימין שולט בה כמעט ברציפות מאז 2009, אבל נעזוב את זה) שולטת חונטה אליטיסטית שמאלנית אנטי-דמוקרטית שכל רצונה הוא לשלוט ולשעבד אך ורק לסיפוק תאוות השליטה שלה. ואם זה נשמע לכם מוכר, כנראה אתם קוראים "הארץ", ספציפית את המאמרים של גדי טאוב.
רק השבוע חבט "הארץ", בצדק גמור, בחדשות 12 על כך שיצרו את הגולם שנקרא בועז ביסמוט, שעכשיו קם על יוצרו עם החוק לאיסור פרסום הקלטות. חדשות 12 לא היו צריכים להפוך לחבר מן המניין עיתונאי שבאופן עקבי משרת פוליטיקאי ספציפי, משדר תעמולה ומקדם ספינים. הנזק כפול: מזהמים את התודעה הציבורית במניפולציות והטעיות ונותנים לגיטימציה גם להם וגם לנשאים שלהם. כמו ביסמוט ב-12, ככה טאוב ב"הארץ".
לא שאי אפשר להבין, אפילו להעריך, את המוטיבציה הבסיסית של העורכים ב"הארץ". הם רוצים, בצדק גמור, לא לחיות בתיבת תהודה אלא לחשוף ולהיחשף למגוון דעות ותפיסות עולם. אבל עם כל הכבוד למוטיבציה הראויה להערכה הזו, האופן שבו הוצאה לפועל היה רשלני. במדינת ישראל ניתן למצוא אנשי ימין שאינם חסידים שוטים של פוליטיקאי שקרן וחסר מעצורים, שלא מקדמים תיאוריות קונספירציה מהימין הקיצוני בארה"ב ושלא מתבלים את כתיבתם דרך בקבע בהטעיות ומניפולציות.
העובדה שב"הארץ" לא מצאו אחד כזה, ובחרו במקום זאת לפרסם את הטורים של ד"ר טאוב, מציעה שאולי מוטיבציית הגיוון והפתיחות לא היתה המוטיבציה האמיתית כאן, או לפחות לא המוטיביציה היחידה. במקומה, או לצידה, פעמה כנראה בלבבות העורכים ב"הארץ" גם התשוקה לתשומת הלב, לטראפיק ולקליקים שמביאה עימה כתיבה מהסוג של טאוב. ולפרסם קונספירציות, מניפולציות והטעיות כדי להביא עוד גולשים לאתר, זו לא עיתונות פלורליסטית - זו ההגדרה המילונית של אנטי-עיתונות.
אגב, קארמה איז א ביץ'. ב"הארץ" רצו להרוויח את הכניסות של ההמון המשולהב, וקיבלו אותו עכשיו ביציאה. עם האשמות בצנזורה וסתימת פיות. לא משנה שזה קשקוש - טאוב לא היה עובד ב"הארץ" וממילא לא פוטר, ואין חוק בישראל שקובע שעיתון צריך להקדיש משבצת במדור הדעות שלו לכותב ביביסט (כלומר, עדיין אין). אבל אם ב"הארץ" היו מחליטים מלכתחילה שיש סטנדרטים מינימליים אבל קשיחים לפרסום מאמרים, גם אם הם "דעות", הם לא היו נקלעים לברוך הזה מלכתחילה.
נחזור למאמר של טאוב שנחסך מקוראי "הארץ". הוא כותב על בג"צוקרטיה ומצטט את שלמה אבינרי ומזכיר פסקי דין ומקדם בלהט את הטיעון שהרשות המשפטית לקחה לעצמה זכויות יתר ולכן יש לעודד את יריב לוין שצריך להעביר רפורמה אפילו עוד יותר אגרסיבית. זו דוגמה מצוינת לאופי המניפולטיבי של כתיבתו של טאוב. הוויכוח על ה"אקטיביזם" של בג"ץ ארוך שנים ולגיטימי, אבל הוא קשור לרפורמה של לוין כמו שכאב שיניים קשור למסור חשמלי.
אם נתניהו את לוין את רוטמן ושות' יוציאו לפועל את תוכניתם - המוצהרת! - לא רק שיניו של בג"'ץ תקהינה: השופטים בכל הערכאות והיועצים המשפטיים בכל המשרדים ימונו באופן בלעדי על ידי חברי הממשלה. הגבלת כוחו של בג"ץ הוא רק הציפוי על העוגה. הקמח והמים הם חיסול כל ביקורת שיפוטית על השלטון (על הדרך, במקביל, באחריות שר התקשורת, גם כל ביקורת תקשורתית).
נוח לטאוב לכתוב על חוקי יסוד ואהרן ברק, אבל הוא יודע היטב (אני יודע שהוא יודע היטב, משום שאני בטוח שהוא יודע לקרוא) שה"רפורמה" של נתניהו ושליחיו מכוונת לחסל את מוסד הייעוץ המשפטי ולהחליף את היועצים המשפטיים באומרי הן מטעם; ולתת לשלטון שליטה ללא מיצרים במינוי שופטים - לכל הערכאות כולם. זאת לצד ביטול עילת הסבירות ושיטת הסיניוריטי ועוד ועוד. צבר החוקים הזה ינטרל את הרשות השופטת, במדינה שאין לה חוקה וגם לא ממש פרלמנט.
הסוגיה האחרונה היא עוד דוגמה מצוינת לאופי המתעתע של הכתיבה של טאוב. הנה ההסבר שלו מדוע האמירה שהכנסת בישראל חלשה אינה נכונה: תראו את סילמן. כלומר, חברים בקואליציה יכולים לאיים על שלמותה. מה לעשות שכשמדברים על חולשת הכנסת מדברים בדיוק על זה: הקואליציה היא כל יכולה, ולאופוזיציה אין כמעט כוח לבצע את תפקידה - ביקורת על הרשות המבצעת. תעתוע קטן, אבל יעיל. ואופייני כל כך.
אלו אינם דקדוקי עניות. זו שיטה. זו השיטה של טאוב, וזו השיטה של פובליציסטים אחרים מהמחנה שלו. יעקב ברדוגו הוא אולי הבולט שבהם. בניגוד לטאוב, אני לא מתיימר לדעת מה מניע אותם. אבל אני כן יודע שמה שהם כותבים הוא לא נכון, הוא מטעה, והוא לא נכון ומטעה באופן עקבי. ומי שבאופן עקבי מטעה את הקוראים שלו, לא רק שמותר לא לפרסם את מה שהוא כותב, אלא חובה לא לעשות זאת. אז בוקר טוב "הארץ", ותודה.