בועז ביסמוט ידוע בלשונו המתגלגלת, המהירה כל כך עד שפעמים רבות היא משיגה את עצמה. במקרים כאלה, כידוע, נוטה הלשון להיכשל וליפול. אם בעבר, כשהיה עורך "ישראל היום" והנציג הבכיר ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעיתונות, נהג לנצל את כשרונו זה במופעים שנתן בפאנלים במהדורות חדשות 12. גם כעת, כחבר כנסת טרי יחסית מטעם הליכוד, משתמש ביסמוט בזריזות הלשון שלו, אולם לרוע מזלו ומזלנו, חברי כנסת נדרשים לעסוק גם בפעילות צדדית נוספת, מלבד הופעות בתקשורת ונאומים במליאה: חקיקה.
במלאכה זו, כפי שלומד כעת שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי, החיפזון הוא לפעמים מהשטן. הצעת החוק הראשונה של ביסמוט, תיקון חוק הגנת הפרטיות, נועדה לאסור על פרסום הקלטה של אדם שנעשתה ללא ידיעתו או רשותו. בפועל, מי שמפרסמים הקלטות שנעשו ללא ידיעתו או רשותו של המוקלט הם בדרך עיתונאים. זוהי הרי פרקטיקה שגרתית העומדת במרכז חשיפות עיתונאיות רבות. לכן, בצדק, מותגה הצעת החוק ככזו שנועדה להגביל את חופש העיתונות.
למיתוג הזה היה על מה לסמוך גם מבחינת ההקשר הפוליטי וההיסטורי: ביסמוט, כאמור, נאמן מובהק של נתניהו ומי שנתניהו אף הציע לו בזמנו לשמש כיועצו (בזמן שהיה עיתונאי), ממשיך בכך מסורת של ניסיונות חקיקה של נתניהו או מי מטעמו.
ב-2018 היו אלה חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ודודי אמסלם שהציעו לאסור על הקלטת נבחרי ציבור ובני משפחותיהם. הצעת החוק כונתה בתקשורת "חוק יאיר נתניהו", שכן אז נחשפה ההקלטה של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, כשהוא מבלה עם חבריו ברכב שרד מאובטח המסיע אותם בין מועדוני חשפנות. שנתיים קודם לכן נתניהו ביקש להגיש בעצמו הצעת חוק שתאסור כליל הקלטת אדם ללא ידיעתו. מעט אחר כך נחשף כי באותו זמן הקלטות שיחות השוחד לכאורה של נתניהו עם מוזס כבר היו בידי המשטרה.
ארנון מוזס לבנימין נתניהו: "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי, איך קוראים לו? אברמוביץ'" (צילום מסך מתוך שידורי חדשות ערוץ 2)
הצעת החוק עוררה תגובות ביקורתיות בתקשורת, כולל ב"ישראל היום". ביסמוט מיהר להתקפל: בראיונות שהעניק הסביר כי הצעת החוק שלו כלל לא הובנה. "למי שהיה ספק, חשוב לי להבהיר כי החוק אינו מכוון לעיתונאים, אינו מכליל עוולות ציבוריות שיש להן עניין ציבורי ו-אינו מכליל עוולות שחשוב שישמעו מתוקף זכות הציבור לדעת", צייץ. בכך השלים ביסמוט מהלך מפואר של הגשת הצעת חוק והתקפלות מתוכנה היחיד בתוך יממה.
אלא שהאמת היא שהפזיזות לא אפיינה רק את מהלכיו של ביסמוט אחרי שבישר על הצעת החוק, אלא גם לפני כן. למעשה, הצעת החוק מנוסחת כך שהיא לא באמת משנה בפועל את האסור או המותר בחוק ממילא.
"על פי נוסח החוק כיום", נכתב בהצעת החוק, "[...] פרסום הקלטה של אדם ברבים הנוגעת למידע רגיש כהגדרתו בפרק ב' לחוק שלא בהסכמתו לא מעוגנת באופן ישיר כמעשה המהווה פגיעה בפרטיות ומקנה סעד. [...] לפיכך, מוצע להוסיף להגדרה של מהי פגיעה בפרטיות גם מעשה של פרסום הקלטה של אדם ברבים כפי שפורט לעיל. בהתאם, מוצע גם לקבוע כי מעשה זה יהווה עוולה אזרחית ועבירה פלילית".
אלא שבחוק הגנת הפרטיות ישנו כבר ממילא סעיף שקובע שהאזנה אסורה על פי חוק היא פגיעה בפרטיות, גם בלי קשר לפרסומה. מנגד, בחוק קבועים כבר סעיפי הגנה המאפשרים לפרסם הקלטה גם בלי הסכמת המוקלט במקרים שונים, כמו הליך משפטי או במקרה שהדבר משרת את האינטרס הציבורי (חוק הגנת הפרטיות נשען ממילא במקרה זה על חוק אחר, חוק האזנות סתר).
ובקיצור, חבר הכנסת ביסמוט ביקש לתקן חוק שלא הכיר, כדי למלא תכלית אליה הוא מתכחש.